כתב וצילם: צחי גרימברג
לחצות את ארה"ב על הארלי זו פנטזיה ישנה שלי. אולי אפילו עוד לפני שרכבתי. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, ובמציאות שלי האפשרות לקחת הפסקה מהחיים, מהזוגיות, מהעבודה ומהעסק לתקופה של כמה חודשים כדי לעלות על אופנוע ולחצות את ארצו של הדוד סם היא לא ממש אפשרית. אבל אז חבר קרוב שגר כבר מספר שנים בלוס אנג'לס הודיע שהוא מתחתן. מכיוון שאותו חבר גם רוכב, היה נראה לנו טבעי לצאת לטיול רכיבה משותפת, רגע לפני שהוא נכנס לחיי הנישואין.
מפאת אילוצי זמן ותקציב נקבע שהטיול ייארך 5 ימים. ייצא מלוס אנג'לס דרומה לכיוון סאן דייגו, משם מזרחה לפיניקס וחזרה ללוס אנג'לס. מדובר על בערך 1,200 מייל, שפרוסים על 5 ימים בלבד, אבל אני מציע לרווח את המסלול ליותר מ-5 ימים. במהלך הטיול אני עוד צפוי לגלות שישנם מקומות שאני חולף על פניהם מהר מדי.
יומן מסע
יום שבת, 7.3.15 – השעה 09:00 ואני נכנס לסוכנות 'איגל ריידר' כדי לאסוף את האופנוע. הסוכנות מעוצבת כמו שכל חולה הארלי חולם – אינספור טי-שירטים, כפפות, קסדות, מכנסי רכיבה ומעילים למכירה, כולם מסודרים בחנות והכל בהתאם לטעם הלקוחות, כמוני.
כל העובדים נראים כאילו ברחו ממלאכי הגיהינום שנייה לפני שהתחילו לעבוד כאן, ואין ספק שהם יודעים להכניס אותך לאווירה המתאימה. מילוי טפסים, ומוציאים אותי לקבל את האופנוע. עוד קצת הסברים על איפה נמצא כל דבר ואני כבר מת לקבל את המפתח ולצאת לדרך.
ההארלי שקיבלתי בצבע הלא נכון – אדום עם כרום במקום השחור פחם שפינטזתי עליו, אבל מצד שני הוא מצויד בצמד תיקים רכים ומקום לקשור תיק, בדיוק כמו שביקשתי.
אני מכניס את המפתח לסוויץ', מסובב ומניע. 883 הסמ"קים ושני הצילינדרים הגסים מתעוררים לחיים בתרועה רועמת, וההארלי מפמפם בסל"ד סרק ומעביר ויברציות כמו ששום אופנוע אחר לא יודע. אכן, פעם ראשונה על הארלי זו חוויה חזקה מאוד. שילוב לראשון ושחרור של המצמד, והאופנוע קצת קופץ לי. אין ספק שזה שונה מהגמד הקוריאני שאליו אני רגיל בארץ, ואני מתחיל בנסיעה בתוך לוס אנג'לס כדי להתרגל לסוס החדש שלי. שעתיים לאחר מכן ההארלי והטריומף כבר עמוסים ואנחנו עולים ויוצאים לדרך.
אנחנו יוצאים מאיזור סנטה מוניקה ועולים על HWY 1 לאורך החוף ובין כל ערי החוף של LA.
היציאה ביום שבת התגלתה כרעיון מבריק. אמנם התנועה קצת עמוסה, אבל לכל מקום שלא תסתכל תראה את האמריקאים שיוצאים לטייל בסוף השבוע. לחובב מוטוריקה כמוני, מדובר בתענוג לעיניים, ולכל מקום שלא תסובב את הראש תפגוש באופנועים, רכבי אספנות, רכבי שטח ועוד מיני צעצועים כאלו ואחרים.
ברגע שתעברו את לונג ביץ', יתגלה משמאלכם הים ותתחילו לנסוע לאורך העיירות שנמצאות ממש על קו החוף. אנחנו בחרנו לעשות עצירה ראשונה בלגונה ביץ', עיירת קיץ וחוף מדהימה וציורית. מיד אחרי לגונה ביץ' עלינו על כביש 133 מזרחה, לכיוון Irwine, במטרה לבקר ידידה שעברה לגור שם לא מזמן. כביש 133 עולה בדרך הררית, יפה ומיוערת, משם חברנו לכביש 405, שבהמשכו פנינו לכביש 5 ודרומה לכיוון סאן דייגו.
סאן דייגו היא אחד הפספוסים של הטיול, וללא ספק אני צריך לחזור אליה שוב. הרכיבה דרך כביש 1 האריכה מאוד את היום הראשון ולסאן דייגו הגענו רק לקראת אחה"צ.
קפצנו לראות את מוזיאון חיל הים שהיה כבר סגור, אך נושאת המטוסים במקום מרשימה גם מבחוץ, והמשכנו לראות את הספינות העתיקות ואת הטיילת. משם קפצנו למרכז העיר לרחוב ברודווי המלא במסעדות ובברים שוקקים במיוחד בערב שבת.
בזמן ארוחת הערב החלטנו להמשיך עד לעיירה שנקראת El Centro הממוקמת ממש על הגבול עם מקסיקו. חיפוש זריז באינטרנט וסגרנו מוטל ללילה. יצאנו שוב לדרך כבר בשעות בין הערביים.
כביש 8 מזרחה לכיווןEL CENTRO מתגלה ככביש רכיבה מענג. רכיבה בכביש הררי ומעט מפותל היא תענוג צרוף, אפילו אם עושים את זה בקצב רגוע. אנחנו מטפסים בכביש בין יערות, חוות ובשמורת השבט האינדאני קומיאיי.
החושך כבר ירד ואיתו צנחה הטמפרטורה. אני לא יודע להגיד בדיוק כמה מעלות היו בחוץ, אבל אני מעריך שמדובר בפחות מ-10 מעלות. תוסיפו לזה רוח ותבינו כמה קר היה.
באיזור Pine Valley אנחנו עוצרים בתחנת דלק לשתות משהו חם, ושם אני פוגש לראשונה בכוס ה'קטנה' של השתייה החמה בתחנות דלק. מדובר במיכל של חצי ליטר בערך, שבמקרה שלי מתמלא בשוקו חם, כדי קצת לשכך את מכת הקור מבחוץ. קרוב לחצות אנחנו מגיעים לעיירה El Centro ולמלון וסוגרים יום ראשון של רכיבה.
יום א', 7.3 – השעה 8:00 ואנחנו מתעוררים, יוצאים לאכול משהו לארוחת בוקר ולתכנן את היום. חיפוש באינטרנט מגלה לנו שיש 'דניס' לידנו. דניס היא רשת דיינרים אמריקאית, מעין מקדנולד'ס של הדיינרים, רק שפה מדובר בחתיכת מסעדה ובר ענקיים, עם במת הופעות, שולחנות ביליארד ומה לא. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר ומתחילים לדסקס על לאן נוסעים. המטרה היום היא להגיע לפיניקס בשעה נורמלית, לעצור בדרך, לשכור טרקטורונים או RZR ולהשתשע קצת במדבר. שוב בדיקה באינטרנט ואנחנו רואים שיש מקום להשכרות ביומה, שפתוח היום.
ביציאה מאל סנטרו בתחנת הדלק אנחנו פוגשים עוד קבוצה של רכבי אספנות אמריקאיים, בדרכם לטיול סוף השבוע, וביניהם שברולט בל-אייר עם צביעת להבות כחולה, יפהפייה אמיתית. אנחנו יוצאים לכביש 8 בכיוון מזרח, השמש עולה ומזג האוויר נעים עם רוח קרירה. ה-883 מפמפם באזור ה-80 מייל לשעה ומרגיש די בנוח שם. הצוואר שלי, לעומת זאת, מתחיל להרגיש קצת קושי להתנגד לרוח, ואני מוריד קצב.
יום ראשון הוא יומו השני של סוף השבוע בארה"ב, ואזור המדבר שופע במוטוריקה מעניינת. קבוצות אופנועים שמטיילים מנופפות לנו לשלום, קראוונים מפוארים שגוררים אחריהם רכבי שטח, אופנועים, רכבי אספנות וסתם SUV גדולים, ועשרות קבוצות של רכבים משנות החמישים והשישים, משופצים למשעי. תענוג לעיניים.
מצדי הכביש מתגלים לעיתים אתרי דיונות, אליהם מגיעים אותם קראוונים שגוררים Sand Buggies, Dune Buggies, RZR, אופנועי שטח ומה לא. האמריקאים חובבי השטח מחנים את הקרוואן ומבלים את כל סוף השבוע בשעשועי דיונות עם הצעצועים שלהם. נראה כיף גדול.
שעת צהריים, והשמש המדברית של אריזונה מתחילה לעלות ולקפוח מעל לראשינו. אנחנו מגיעים לתחנת עצירה שממוקמת קצת לפני Royla Dunes Park. תחנות המנוחה בארה"ב נעימות, ולרוב מצוידות בשירותים ובמכונות לממכר משקאות וחטיפים. הן מטופחות ונקיות – נצלו אותן.
אנחנו מגיעים ליומה ולסוכנות ההשכרה ורואים שהמחירים סבירים למדי. טרקטורונים בסביבות 40 דולר לשעה, Side By Side בין 80-50 דולר לשעה, אבל אז מסתבר לנו שכדי לצאת לשטח צריך לגרור את הכלים לשטח ואין שום מקום שאפשר לצאת אליו בנסיעה ישירה.
הבחור בסוכנות מציע לנו לשכור רנגלר ב-40 דולר נוספים, כדי לגרור את הכלים. שאלנו אם אפשר להשכיר את הרנגלר לבד וקיבלנו תשובה שהוא אינו ראוי לנסיעה בשטח. אנחנו מדברים פה על רנגלר ספורט, שנועל צמיגי שטח מלא במידה של 33 אינץ' – אין ספק שיש פה סטנדרטים אחרים משלנו.
אנחנו ממשיכים על כביש 8 בין כל מיני עיירות מקומיות קטנות עד שאנחנו מגיעים ל-Gila Band, ושם מתחברים לכביש 85 לכיוון צפון. מצדי הדרך עדיין נמצאים קקטוסי ענק ואני מחליט לעצור, לשחרר את השלפוחית ולהצטלם עם הקטטוסים המיוחדים.
מגיעים למלון סביב השעה 17:00, בדיוק כמו שתכננו. ה-Knight Inn בפיניקס הוא מלון מעופש וזה גם המלון היחיד שאזכיר פה, רק כדי להזהיר אתכם להתרחק ממנו. מדובר בחוויה מפוקפקת ביותר.
אחרי שקיבלנו את החדר והתרעננו במקלחת, אנחנו קופצים ל-Outback – מסעדת גריל אוסטרלית מצוינת ולא יקרה. כך למשל, אנחנו לקחנו מנה של שדרת צלעות ומנת סטייק עם לובסטר. שתי המנות הגיעו עם סלט ושתייה ולקחנו קינוח אחד גדול לכולנו. הכל יחד 60 דולר.
פיניקס היא עיר שאוהבת מוטוריקה, וככזאת היא רוויה בברים של אופנוענים. אנחנו נסענו ל-Steel Hourse Saloon. המקום שופע אווירת אופנועים, חניית אופנועים בחוץ, במת הופעות עם מופעי רוק/קאנטרי, שולחנות ביליארד ואנשים שאוהבים אופנועים (בעיקר הארלי). שימו לב – כדאי להגיע מוקדם. אנחנו הגענו ב-21:30 והבר כבר היה חצי ריק. הבנו ש-19:00 היא השעה המומלצת להגיע.
משם נסענו לרובע האמנים ברוזוולט. מדובר באיזור בדאונטאון פיניקס שמכיל ברים, מסעדות, חנויות בוטיק, גלריות, והכל משופע בתרבות ואמנות רחוב שכוללת המון גרפיטי. נכנסנו לבר שנקראThe Lost Leaf Bar . הבר הקטן הזה היה די מלא לשעה המאוחרת בה הגענו. עבודות אמנות וציורים מגניבים על הקירות מאפיינים אותו, כמו גם מבחר ענק של בירות והופעת ג'אם של כמה חבר'ה מקומיים.
בבוקר שאחרי אנחנו מקבלים החלטה לבלות את היום בפיניקס. יש הרבה מה לראות ומזג האוויר והחום של אתמול קצת הקשו עלינו, ואנחנו מחליטים לצאת אחר הצהריים ולרכוב אל תוך הערב.
המקום הראשון שאנחנו מגיעים אליו הוא סקוטסדייל. מדובר על העיר העתיקה של פיניקס ומעין מתחם של כמה רחובות ששומרו ברוח המערב הפרוע. כמובן שיש שם מסעדות וחנויות, בעיקר לתיירים. שווה להיכנס לחנויות שעוסקות במוצרי עור. משם קפצנו קצת לראות חנויות לציוד לאופנועים. אני ממליץ לקפוץ ל-Ramjet Racing Performance Cycles, שם תמצאו אביזרים, חלקים וציוד רכיבה, הכל בסגנון התואם לאופנועי הקרוזר/קאסטום ובמחירים לא רעים. קצת צפונה, מעבר לכביש, תמצאו את Cycle Gear, שהיא חנות גדולה לציוד רכיבה לכל סוגי האופנועים.
אחרי קצת קניות ובהמלצת חבר מ-LA המשכנו ל-Voodoo Bikeworks (http://voodoobikeworks.com/). מדובר בסדנה שבונה אופנועים בסגנון באגר, שהם מעין קרוזרים ארוכים ונמוכים. האופנועים של וודו מתאפיינים בגלגל קדמי ענק (קוטר "30 הוא לא מחזה נדיר), בניית מרכב פיבר משוגע, וחלק אחורי נמוך ככל האפשר, בעל מערכת הרמה פניאומטית, פיירינג מיוחד הכולל מערכות פנסי לד, תיקים מובנים שכוללים לרוב רמקולים מוצנעים, צביעות קאסטום משוגעות עם עבודת איירבראש מדהימות, ומערכות סטריאו עוצמתיות.
האופנועים לרוב מבוססי הארלי, בדרך כלל על דגמי הגלייד, אבל יצא לנו גם לראות קצת יפנים מסתובבים בסדנה, כולל GN250 חביב. הסדנה עושה את כל עבודות הפיבר, הצביעה וההרכבה, כולל חיווט מלא, כאשר חלקים מכניים נשלחים לספקים חיצוניים. נכנסנו למשרד ללא כל תיאום ופגשנו את טוני, מנהל המקום. התנצלנו שלא תיאמנו מראש, הסברנו לו שבאנו לבקר ושאנחנו מטיילים, ואם לא אכפת לו לעשות לנו סיור קצר. טוני התפנה מיד והחל את הסיור בחדר התצוגה הקטן והתכליתי של וודו הכולל מספר אופנועי תצוגה, חלקם למכירה וחלקם בבעלות של בעל המקום ואשתו.
משך את תשומת לבי אופנוע כתום עם עבודת אייר בראש מיוחדת שאפילו אפילו למכירה – במחיר צנוע של 55 אלף דולר, למעוניינים. טוני מסביר על האופנועים, מדגים לנו את מערכת ההרמה הפניאומטית, וניגש לכאילו אופנוע לבן, שהוא בעצם תצוגת תכלית של מערכות סטריאו. טוני מפעיל את המערכת ומפציץ אותנו בגיטרות עם דיסטורשן שלא היו מביישות כל מועדון רוק בתל אביב. משם אנחנו עוברים אל הסדנה עצמה ומקבלים הסבר על כל תחנת עבודה ומה שמתבצע בה, רואים אופנועים של לקוחות ואופנועים שיהיו מוכנים לתצוגה ב-Bike Week בעיר שמתקיים בסוף חודש מרץ. אני מודה לטוני על הסיור ועל הזמן שהקדיש לנו ואנחנו יוצאים לתדלק, בדרכנו לצאת לכביש 10 מערבה. היעד – העיירה אינדיו ב-CA.
השעה 16:00, כביש 10 לכיוון מערב. החום כבר לא כזה נורא ופיניקס הולכת ומתרחקת מאיתנו בקצב מהיר. לפנינו בערך 250 מייל עד שנגיע לאינדיו, יעד הלינה הבא שלנו. אנחנו מחליטים על קצב רגוע עם עצירות מרובות, מכיוון שזו הולכת להיות רכיבה של מספר שעות ואנחנו אחרי יום שלם במהלכו טיילנו. כביש 10 משמש נתיב להמון משאיות תובלה והתנועה בו ערה. מצד שני, הכביש מלא בתחנות עצירה ותחנות דלק.
הערב מתקרב, השמש מתחילה לשקוע ואיתה הטמפרטורה יורדת ומזג האוויר הופך להיות נעים. אנחנו חולפים על פני בלית' כשכבר מתחיל להחשיך, עוצרים ונכנסים לשתות כוס קפה. אני מבקש אספרסו כפול ופתאום מגלה שהחשבון הוא 7 דולר. בתרגום חופשי – בערך 28 שקלים לכוס אספרסו. מסתבר שלא הכל זול באמריקה.
הנסיעה בלילה לא קשה במיוחד ואני נהנה מהכביש המהיר ורחב הידיים ומשעות בין הערביים היורדות על הרי קליפורניה. אני מתקרב למשאית הנושאת מטען של חציר. פירורי חציר שעפים ממנה משתקפים בתאורת המכוניות ונראים לי כמו גיצים שעפים ממנה.
אנחנו מגיעים למלון לקראת 22:00 בלילה, רעבים. העיר כבר סגורה והדבר היחיד שפתוח הוא הקזינו ליד. אנחנו מחליטים לנצל את המצב ולצאת קצת לקזינו, לאכול, לשתות ולשחק קצת.
אני לא חובב הימורים. זה לא ממש עושה לי את זה, אבל יש משהו מגניב באווירת הקזינו. האורות, עשרות המכונות הפזורות ברחבי האולמות, שולחנות המשחק וברים שדלפקיהם הם עמדות הימורים ומשחק. אנחנו יושבים לאכול ולשתות משהו ומסיימים את היום מרוצים.
ביום למחרת אנחנו מחליטים לצאת ל-Salton Sea, שהוא מעין ים המלח של קליפורניה, לשכור שם טרקטורון או RZR ולצאת לטייל בשטח. אנחנו יוצאים מאינדיו על כביש 111 לכיוון דרום מזרח, ובהמשך עולים כביש 86 לכיוון דרום, על צדו המערבי של Salton Sea. הרכיבה לכיוון הים והמדבר שסביבו יפהפייה. שנייה אחת אתם כבר בקליפורניה, נוסעים בין מטעי תמרים ושדות חקלאיים, ובשנייה, בלי להגזים, ממש בשנייה, הנוף משתנה למשהו שמזכיר את מדבר יהודה שלנו. צחיח ושומם.
אנחנו מגיעים ל-Steve's ATV. בטלפון ביקשתי שני טקטורוני 330 אוטומטיים, וכשהגענו הבחורה בדלפק ממש שמחה שאנחנו יודעים להעביר הילוכים כי מסתבר שהטרקטורונים האוטומטיים שלהם לא תקינים ובמקומם יש להם רק צמד הונדות 400 עם הילוכים. יצאנו לרכב, אבל החום הופך להיות בלתי נסבל (ועוד לא התחילה העונה החמה), ואחרי שעה אנחנו מחליטים לחזור. מהחוויה הזו אני בהחלט יכול להגיד שבשטח אני מעדיף 4 גלגלים, מושב והגה, ולא כידון.
בדרך אנחנו עוצרים ב-Salton City. כל האזור הזה הוא סיפור די עצוב – בשנות השישים Salton Sea היה אתר תיירות ונופש פופולרי והעיירה הזו נהנתה מתנועה אדירה של נופשים. בנוסף, האיזור היה רווי בגידולים חקלאיים, בעיקר של תמרים.
אנחנו נכנסים לעיירה להעיף מבט ולראות את החוף. המראה לא מרומם. ניתן לראות איפה היה בעבר קו המים וכמה הוא ירד ונעלם לאורך השנים. אתר הנופש הוא לא יותר מעזובה אומללה של קרוואנים נטושים או מוזנחים. אנחנו פוגשים תושב מקומי, שמספר לנו על הימים היפים של המקום ועל ההידרדרות שלו לאורך השנים. אנחנו מדברים קצת על החיים ונפרדים ממנו לשלום.
אנחנו חוזרים באותה דרך בה הגענו, לא לפני עצירה כדי לחטוף משהו לאכול. מעצירת הצהריים הזו יש שתי מסקנות. הראשונה היא לא אוכלים ארוחת צהריים בתחנות דלק בארה"ב, והשנייה שאפשר לעשות פיצה עם הרבה יותר מדי גבינה!
הרעיון שלי היה לעלות חזרה ולהתחבר לכביש 66, ומשם לחצות את Jushua Tree, אך החבר שרכב איתי הרגיש לא טוב בעקבות בחום. אנחנו עוצרים למנוחה ארוכה בצומת גדול ליד העיירה מכה ומחליטים לצאת לכיוון Palm Springs, שם נבלה את הלילה האחרון של הטיול שלנו.
אנחנו עולים חזרה על כביש 86 ומתחברים לכביש 10. הנסיעה ל-Palm Springs קצרה ולוקחת בערך שעתיים. אי אפשר להתבלבל – מיד כשתגיעו לשם ייפרשו לפניכם אלפי שבשבות רוח (3,218 ליתר דיוק) על הגבעות מסביב, שמספקות חשמל לכל האזור. בכניסה לעיר, בתחנת הדלק, אנחנו פוגשים נציג של Eagle Rider (חברת ההשכרה). אנחנו מתקשקשים אתו קצת על הטיול ועל אופנועים בכלל והוא מספר לנו שהוא בדרך להחליף אופנוע אצל דילר של הארלי, במרחק של ממש שתי דקות נסיעה. אנחנו מחליטים לקפוץ לראות. עוד לא הייתי בסוכנות של הארלי בארץ, אבל ברור לי שככה צריכה להיראות סוכנות של הארלי. האופנועים מדוגמים ומצוחצחים, בכניסה עומדים דגמי הבסיס – הסטריט 750 והספורטסטר, ואחריהם כל קשת הדגמים של הארלי. בחנות תוכלו למצוא גם מלא אביזרים, חולצות, מעילים מגפיים, קסדות וכו'. הרוב יקר למדי, אבל יש אזור של מבצעים, ששם דווקא המחירים נראו לא רעים.
מסוכנות הארלי אנחנו יוצאים לעצירה בחוות השבשבות כדי לצלם קצת ולהתפעל מהכמות המטורפת של שבשבות הרוח. משם נמשיך על כביש 111 לכיוון העיירה פאלם ספרינס.
הרחוב הראשי בפאלם ספרינגס רווי בחנויות, בברים ובמסעדות. פאלם ספרינגס היא עיירת נופש חביבה, רוויה גמלאים. המון מפורסמים בגיל הזהב פורשים לפה, וברחוב הראשי יש אפילו מעין שדרת כוכבים (שאף אחד לא מכיר), סטייל הוליווד.
אנחנו זורקים את האופנועים במלון ולוקחים UBER (מעין מונית) למרכז, לסיבוב ברחוב הראשי ובכמה ברים. אני ממליץ בחום להיכנס ל-RUBY'S. זה אמנם ג'אנק פוד אמריקאי, אבל באווירה של דיינר אמריקאי בסגנון שנות החמישים שמצדיקה את הישיבה במקום. עוד מקום מגניב שביקרנו הוא הבר במלון ההארד רוק קפה. ברחוב גם תוכלו לפגוש אמנים ומופעי רחוב – חלקם סתמיים, חלקם הזויים וחלקם מגניבים. אנחנו פגשנו בגברת נחמדה שמחברת עליך שיר באותו רגע, אחרי מספר שאלות בסיסיות. השילוב שלה ושל כמה בירות לפני בהחלט היה משעשע.
יום ד', 11.3 – בוקר, ואנחנו קמים מוקדם. היעד של היום הוא העיירה קורונה. אני במקצועי בונה ומתקן כלי מיתר, בקורונה ממוקם המפעל של חברת הגיטרות 'פנדר', ואני ממש רוצה להגיע לסיור שלהם שמתחיל בשעה 10:00 בבוקר. יום לפני כן אפילו הרמתי טלפון וביררתי אם צריך להזמין כרטיס מראש ואם אפשר להגיע למחרת לסיור. אנחנו מדלגים על ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון.
ב-9:50 אנחנו מגיעים לשערי מרכז המבקרים בפנדר, רק כדי לגלות שהוא סגור בימי רביעי. אני מתבאס מהמחשבה שבזבזתי שעתיים להגיע לכאן סתם, ואז מופיע בחור בשם פול שעובד במקום ומתחיל לדבר איתנו על אופנועים ועל הטריומף של החבר.
אנחנו מספרים לו שבאנו לסיור, וברגע של אחוות אופנוענים הוא מכניס אותנו למרכז המבקרים ואף מברר לנו האם יש מישהו שיקח אותנו לסיור. אומרים לנו שיש קבוצה שצריכה להגיע עוד כשעה לסיור ואנחנו יכולים להצטרף. אנחנו קופצים לדיינר מקומי בהמלצת אחת העובדות בפנדר לארוחת בוקר, וחוזרים אחרי שעה לסיור.
מרכז המבקרים של פנדר הוא חוויה מגניבה, גם אם אתם סתם חובבי מוזיקה. תפגשו שם את הגיטרות של כל אגדות המוזיקה – ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ועוד רבים, תוכלו לנגן בחדר ההדגמה של הגיטרות והמגברים שלהם, וכמובן לרכוש מזכרות. אם אתם מנגנים או אוהבים גיטרות, אני ממליץ בחום לקחת את הסיור במפעל, שווה לגמרי את ששת הדולרים שהוא עולה.
מקורונה אנחנו יוצאים בחזרה ללוס אנג'לס, והביתה. פורקים את האופנועים ונוסעים להחזיר את האופנוע לחברת ההשכרה.
* * * * *
אז מה היה לנו? שני חברים, 1 הארלי, 1 טריומף, 5 ימים ו-1,200 מייל של רכיבה מלאת חוויות. אני יכול לכתוב בלב שלם שזה אחד הטיולים הכי מעניינים ומענגים שהיו לי אי-פעם. חוויית רכיבה עמוקה, שרק מי שרוכב יכול להבין. מומלץ בחום. עכשיו קומו, עלו על האופנוע וצאו לטייל.
מחירים
אופנוע:. האופנוע (הארלי ספורטסטר 883) נשכר מסוכנות איגל ריידר (www.eaglerider.com).
העלות, כולל דמי ביטוח די מקיף, אבל לא כיסוי של 100 אחוזים (יש כיסוי רחב יותר), יצאה לכל תקופת ההשכרה 507.43 דולר .
האופנוע מסופק עם קסדת חצי בלבד, וניתן לשכור גם מעיל ושאר אביזרי רכיבה. אני מציע בחום להצטייד באטמי אוזניים, משקפי שמש, משקפיים שקופים ללילה וכיסוי לפנים (לא רק כהגנה מקור אלא גם מחרקים למיניהם). להבא אקח את האופציה של משקף.
חשוב לזכור – דאגו להוציא בארץ רישיון בינלאומי במ.מ.ס.י. אני התבקשתי להציג בסוכנות ההשכרה רישיון מסוג זה.
דלק: דלק בארה"ב הוא זול – בקליפורניה מחירו יהיה 4-3.5 דולר לגלון (בערך 4 ליטר), בעוד שבאריזונה הוא אפילו זול יותר ומחירו ירד עד 2.2 דולר לגלון. ההארלי שלי עשה בערך 40 מייל לגלון, או בתרגום לעברית – 16 ק"מ לליטר, מה שמעמיד את עלות הדלק לכל הטיול על כ-400 שקלים.
לינה: לינה באתרי קמפינג באזור מסתכמת בערך ב-20 דולר לאדם, בעוד שלינה במוטל לשני אנשים נעה בין 80-30 דולר.
מוטלים בהם תתבקשו לשלם 30 דולר לילה יהיו מעופשים ומגעילים, בעוד שהמוטלים בעלות של 80 דולר ללילה ייראו וירגישו כמו מלון לכל דבר. אנחנו לנו בשני הסוגים, ולשני אנשים העלות הכוללת הסתכמה ב-900 שקלים לארבעה לילות.
אוכל: האוכל בארה"ב זול למדי. על ארוחות במסעדות תשלמו בין 5 דולר לארוחת בוקר בדיינר קטן ומקומי ועד 50 דולר לארוחה במסעדה טובה מאוד. קחו בחשבון גם שתייה קלה, והרבה, קצת בירות בערב, קצת חטיפים במהלך היום, והייתי מעמיד את הכל עלות המזון והשתייה הנדרשים בכ-50 דולר ליום, כלומר 250 דולר לכל הטיול או כ-1,000 שקלים.
קצת תודות: בראש ובראשונה לזוגתי מורן, שמבינה אותי כשאני צריך לברוח לה לארה"ב לשבועיים לבד. אני אוהב אותך. לידיד, חברי ואחי שרכב איתי וסבל אותי 1,200 מייל – מזל טוב לך ולטלי, ואני מקווה שיהיו לכם חיים ארוכים ומעולים יחד. וליובל ניסים-רוזנר, שהמליץ איפה כדאי לראות אופנועים מגניבים.
אם אתם כבר מסתובבים ב-LA, אז יש שני מקומות שאני צריך לספר לכם עליהם:
- Garage Company – חנות ומוסך לאופנועי וינטג', ציוד, חלקים, ספרות מכנית וכו'. שעות אפשר להסתובב שם, בין יצירות האמנות שפזורות להן במקום. שווה ביקור לכל חולה דו-גלגלי http://garagecompany.com/
- Power Plant Motorcycle – מוסך לאופנועי קאסטום וצ'ופרים. בונה אופנועים בסגנון וינטג' קלאסי, עירומים, רעים ורועמים, בדיוק כמו שאני אוהב. המוסך מגניב, והבעלים, יניב, הוא סוג של גאווה ישראלית (למרות שעבר לארה"ב בתור ילד). בנוסף למוסך המגניב, בחזית הבניין נמצאת החנות של יניב – בגדי ואביזרי אופנועים וינטאג' סטייל מגניבים. שווה ביקור גם אם אתם לא מתכננים לקנות כלום. http://powerplantchoppers.com/
[nggallery id=1086]
בשנת 2013 קיבל רב המכר הבלתי מעורער, ה-R1200GS, את המנוע החדש שגדל בהספקו מ-110 ל-125 כ"ס. על הדרך קיבל ה-GS שדרוג רציני בכל התחומים, שדרוג שהקפיץ אותו דור שלם קדימה. שנה עברה, והדגם השני לקבל את מנוע קירור הנוזל החדש היה ה-R1200RT – ספינת התיור של משפחת הבוקסרים. גם ה-RT, כמו ה-GS, קיבל יחד עם המנוע מתיחת פנים רצינית ושדרוג לכל המערכות, ובמיוחד אלו האלקטרוניות. שני האופנועים הללו, ה-GS וה-RT, הציבו בשנתיים האחרונות סטנדרטים חדשים, כל אחד בסגמנט שאליו הוא שייך.
מנוע קירור הנוזל לא שונה במכלול התחושות הזה, הוא רק עושה את זה טוב יותר. כאילו לקחו מנוע ששואף לשלמות וקידמו אותו לדרגת מושלם. תצורת המנוע זהה – גל ארכובה אורכי שממנו יוצאים שני טלטלי ענק לצדדים, ואם משווים ביו תצורת המנוע הישן לזה החדש הם אפילו נראים דומים למדי. אבל בכל זאת, במעבר לקירור נוזל קפץ המנוע הזה כיתה ואפילו שתיים קדימה. מבחינת נתונים טכניים ההספק קפץ כאמור ב-15 כ"ס תמימים ל-125 כ"ס, אבל זה לא העניין פה. כלומר גם. העניין העיקרי הוא שהבוקסר הזה משלב מצוין בין אותו האופי המחוספס והייחודי שהוא בד.נ.א של ב.מ.וו, יחד עם מודרניות, חלקות ונעימות. כמובן שהוא חזק מאוד כבר מסל"ד רצפה, מה שיוצר מנוע כמעט אוטומט – אפשר לשים את הגיר המצוין על הילוך שישי ולקבל תאוצה כבר מכלום קמ"ש. אבל תוסיפו לזה מצערות חשמליות עם 3 מצבי רכיבה – דינמיק, כביש וגשם – ששונים זה מזה בהספק ובתגובות המנוע, וכמובן את הזרקת הדלק המעולה, ותקבלו את אחד המנועים המרגשים שיש. לא מרגשים במובן של מנועים עתירי הספק שמפוצצים הספקים בסל"דים מחומשי ספרות, אלא ריגוש מהשקט והשלווה שהמנוע הזה עושה את העבודה, וכמובן – האופי הייחודי והממכר. אנחנו כל כך אוהבים את המנוע הזה!
אבל ה-R1200R הוא לא רק אופנוע בתי קפה אלא הרבה יותר מזה. כמו הדגם היוצא, גם פה מדובר באופנוע כביש משובח וקל לרכיבה. המושב נמוך, מאוד נמוך אפילו, כשחלק מאותו קונספט של רודסטר הוא ישיבה בתוך האופנוע כשלפניך מיכל דלק גדול וידיים שנמתחות מעט לכידון שטוח ורחב.
אבל בתכל'ס, היינו מעדיפים את ה-R1200R נטול כל מערכות אלקטרוניקה, למעט ABS הכרחי שבין כה וכה מגיע כסטנדרט על אופנועי ב.מ.וו. ככה לדעתנו צריך להיות רודסטר – לשמור על הפשטות, שהיא חלק מהקסם שלו. העניין הוא שהפרש המחיר בין הגרסה הבסיסית ביותר של ה-R1200R לבין זו המאובזרת ביותר – כמו זו שמגיעה ארצה – עומד על קצת יותר מ-10,000 ש"ח, מה שהופך את הגרסה הבסיסית ללא משתלמת ולכן היבואן המקומי לא טורח לייבא אותה, ובצדק. אז רוכשי ה-R ייאלצו ליהנות משפע מערכות האלקטרוניקה שהגרמנים מרעיפים על האופנועים שלהם, ואנחנו לא רואים מישהו שעשוי להתלונן על כך.
