תגית: נוסטלגיה

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. הפעם נסיים עם הדור החמישי במניין משנת 2001, ה-GL1800.

הדור הראשון של ההונדה GL גולדווינג הוצג בשנת 1975 עם מנוע ארבעה צילינדרים בנפח 1,000 סמ"ק, וגדל בשנת 1980 לדור השני שכבר נקרא GL1100, עם יותר נפח ושרירים. שלב הנייקד הסתיים באותה השנה עם גרסת האינטרסטייט שכבר לקחה את תחום התיור המפנק לעולם אחר עם פיירינג מלא, מקומות אחסון, כורסאות פינוק ומערכת שמע.

בשנת 1984 הוצג הדור השלישי (GL1200) בצבעי זהב, כראוי לשם. המנוע כבר עם 1,182 סמ"ק מקוררי הנוזל סיפק 94 כוחות סוס (קפיצה מרשימה של 13 כ"ס) וכמעט 11 קג"מ על 330 ק"ג. בשנת 1988 הוצג ה-GL1500 עם מנוע בוקסר רוחבי הנושא שישה צילנדרים גדולים. כאן עם 100 כ"ס ומעל ל-15 קג"מ וחשוב גם – מעל ל-360 ק"ג. הוא היה כל כך מבוקש ומוצלח (פס היציור היה בארצות הברית ומשם הוא נשלח, בין השאר, גם אל יפן ובעיקר לאירופה) עם מאות אלפי מכירות, עד שבהונדה חיכו עד לבר מצווה שלו בכדי להוציא אותו לפנסיה.

בשנת 2001, ועם נפח מנוע שנהוג למצוא ברכבים, הוצג ה-GL1800, כשצוות הפיתוח בהונדה לא רק רצה ליצור עוד אופנוע תיור מושלם, אלא אופנוע מושלם. ששת הצילינדרים הורחבו ל-1,832 סמ"ק מקוררי נוזל ומוזרקי דלק (ששקלו פחות מהדור הקודם). 118 כוחות סוס ב-5,500 סל"ד, 17 קג"מ ב-4,000 סל"ד, בלמים עצומים בקוטר 296 מ"מ מלפנים (צמד) ו-316 מ"מ מאחור (יחיד) עם אופציה בתשלום ל-ABS, חישוקי אלומיניום בקוטר 18″ מלפנים עם צמיג במידה 130/70, ו-16″ מאחור עם 180/60. אורך כללי של 2,630 מ"מ, רוחב גלגלים של 1,689 מ"מ, גובה מושב של 740 מ"מ, מיכל דלק של 25 ליטר ונתון משקל מלא ומפחיד שיכול להגיע עד ל-421 ק"ג.

בשביל לשלוט על כל זה תכננו בהונדה את הכל מההתחלה. הרדיאטורים הוזזו הצידה ואפשרו למקם את המנוע במיקום נמוך וקדמי יותר, מה שתורם לחלוקת משקל טובה יותר ומאפשר – בזכות מיקום קדמי יותר של הרוכב –  שליטה טובה יותר על האונייה, כלומר האופנוע. השלדה חדשה גם היא, ולא סתם, אלא מאלומיניום חזק וקל משקל, שבטח הגיע ממחלקת הספורט. המזלג הקדמי בקוטר 45 מ"מ, עם מהלך גלגל של 140 מ"מ ועם מערכת אנטי-דייב למניעת צלילה של הפרונט בזמן בלימה, ומאחור ניתן היה לכוון אלקטרונית את עומס הקפיץ, וגם הייתה אופציה לשמירה של שני מצבים.

סך נפח האחסון הגיע ל-145 ליטרים בשלושת התאים, כאשר חמישה ליטרים נלקחו למי שבחר את אופציית הדיסק-צ'ינג'ר שאחסן עד ל-5 דיסקים שונים. מערכת השמע עצמה הייתה של פנסוניק. עם השנים היו עדכוני מנוע שנאלצו להתאים את עצמם לתקנות זיהום האוויר השונות, עדכוני מראה, כרית אוויר לרוכב שהוצעה כאופציה בשנת 2006, מערכת ניווט מובנית, פינוקים לרוכב ולמורכב בדמות חימומים ועיסויים בכל מקום ועוד ועוד.

עד כאן לטרילוגיה של אופנוע שהוא שם דבר, מותג, אייקון. הוא עדיין איתנו, אחרי שב-2018 הוצג דור חדש. וכאמור, כל זה התחיל מקבוצת דיון שהתכנסה לפני יותר מ-50 שנה וניסתה לחשוב על אופנוע ספורט-תיור מודרני לזמנו.

• נוסטלגיה: הונדה GL גולדווינג דור ראשון ושני
• נוסטלגיה: הונדה GL1200 ו-GL1500 גולדווינג
• רכיבה ראשונה: הונדה גולדווינג F6B

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. הפעם דור שלוש וארבע – עם המנוע בעל ששת הצילינדרים.

בפרק הקודם התחלנו עם 'פרויקט 371', הלא הוא הדור הראשון של ההונדה GL גולדווינג שהוצג בשנת 1975. הוא התחיל עם מנוע ארבעה צילינדרים בנפח 1,000 סמ"ק, וגדל בשנת 1980 לדור השני שכבר נקרא GL1100, עם יותר נפח ושרירים. שלב הנייקד הסתיים באותה השנה עם גרסת האינטרסטייט שכבר לקחה את תחום התיור המפנק לעולם אחר עם פיירינג מלא, מקומות אחסון, כורסאות פינוק ומערכת שמע.

בשנת 1984 הוצג הדור השלישי (GL1200) בצבעי זהב, כראוי לשם. המנוע כבר עם 1,182 סמ"ק מקוררי הנוזל סיפק 94 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד (קפיצה מרשימה של 13 כ"ס) וכמעט 11 קג"מ ב-5,500 סל"ד. חמשת ההילוכים סודרו מחדש וקיבלו יחס העברה ארוך יותר לטובת שיוט ר-ג-ו-ע וכמעט 250 קמ"ש בקצה. המילה הידראוליקה הוצמדה למצמד החדש ולמרימי השסתומים, מה שחסך בטיפולים במוסך. מכלולי השלדה עברו בחדר הכושר, והמשקל המשיך להיות סביב 330 ק"ג (בגרסת Aspencade המאובזרת שנקראת על-שם כינוס אופנועי הקאסטום בארה"ב) – לפני כל מה שאפשר להוסיף.

נפח האחסון המכובד כלל שני תאי צד בנפח של 38 ליטרים כל-אחד ועוד תא אחורי של 63 ליטרים. עד לשנת 1986, ולמעשה מההתחלה, המנועים הגיעו כמו שהם מיפן והורכבו במפעל באוהיו. החל מאותה השנה גם המנועים עברו תהליך הרכבה בארצות הברית ויצרו אופנוע שהוא מייד-אין-אמריקה לגמרי. מערכת הקול אפשרה גם חיבור אינטרקום בין הרוכב למורכב, שגם קיבל מדרס רגליים מפנק במקום רגליות. עוד התפתחות משמעותית היא המעבר להזרקת דלק חדשנית ויקרה, שאילצה את הונדה למכור במקביל גם גרסאות עם קרבורטורים.

5,372 היחידות שנמכרו מה-GL1200 היו הקדימון ל-GL1500 של שנת 1988. זוכרים את 'פרויקט M1' משנת 1972? ובכן ששת הצילינדרים שנגנזו בזמנו הגיעו, ובגדול. 15 אבות טיפוס שונים, בעלות של מיליוני דולרים, נבנו בטרם התקבלה ההחלטה של המנכ"ל, וזאת כללה את מנוע הבוקסר עם שישה צילינדרים. הזרקת הדלק טרם הבשילה, ולכן שני קרבורטורים של 36 מ"מ הזינו את הדלק למנוע. הרבה משאבים הוקצו לתכנון קוקפיט הרוכב והמורכב, ובכללם המושבים. נעילה מרכזית נעלה ופתחה את שלושת תאי האחסון, בסיס הגלגלים הוארך, בולמי האוויר שודרגו עם קומפרסור מובנה, המשקף הוחלף, מערכת השמע שודרגה עם שליטה נפרדת למורכב, ונוסף הילוך אחורי (על-בסיס הסטרטר החשמלי) שעזר לדחוף את המפלץ לאחור ביציאה מהחניה. המנוע המוגדל סיפק 100 כ"ס ב-5,200 סל"ד ומעל ל-15 קג"מ ב-4,000 סל"ד.  אה, והוא שקל 360 ק"ג לפני מע"מ. באופן כמעט אירוני, באותה השנה היה ייצוא של הגולדווינג אל יפן – מדינת האם של הונדה.

במשך השנים היו עדכונים כאלו ואחרים למושב, למערכת הסטריאו, נוספה בקרת שיוט, והבלמים שודרגו מספר פעמים (בכל זאת, המסה הזאת גם צריכה לעצור מדי פעם). הצלחה אדירה בשוק האמריקאי (וגם באירופאי, עם מאות אלפי יחידות שנמכרו ברחבי העולם) הרדימה את הונדה וגרמה לה להקפיא מצב עד לשנת 2000. את המילניום התחלנו עם ה-GL1800, ועליו כבר בפעם אחרת.

• נוסטלגיה: הונדה GL גולדווינג דור ראשון ושני

מגזין RevZilla לקח את ההונדה GL1500 גולדווינג למסע ארוך עם בית עליו:

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. 

מעניין אם קבוצת הדיון שדנה בתחילת שנות ה-70 בפיתוח אופנוע הספורט-תיור הבא של הונדה העלו בדעתם ש-50 שנים לאחר מכן עדיין יהיה הד לשעות הארוכות בהן בילו עם בירות, בורקסים ומאפים משמינים. מה שהם העלו היה ליצור סופר-CB750, עם 1,400 סמ"ק, מנוע בוקסר שטוח עם שישה צילינדרים, ומכות בין אלה שרצו 100 כוחות סוס לאלו שהעדיפו 'רק' 80 כ"ס ועיבוי לגרף המומנט. אחרי שחטפו על הראש בנפרד ממחלקת ההנדסה, מחלקת הכספים ולבסוף ממחלקת השיווק – עשו לפרויקט שנמוך וקיצצו שני צילינדרים מהמנוע – מה שהוביל לפחות סיבוכים הנדסיים, לפחות משקל והרבה פחות עלויות ייצור. ויהי שמו 'פרויקט 371'.

כנף הזהב המקורית הוצגה בתערוכת קלן בשנת 1974, תחת השם GL1000 גולדווינג. הוא הוצג גם בתור מנוע הארבע פעימות הראשון עם קירור נוזל. 999 הסמ"ק עם גל-זיזים עילי יחיד הפיקו 80 כ"ס ב-7,500 סל"ד, וחמשת ההילוכים העבירו את הכוח לגלגל האחורי באמצעות גל הינע. הבולמים היו המתקדמים ביותר בזמנם, בחישוק ה-19″ מלפנים היו צמד דיסקים לבלימה ובחישוק ה-17″ מאחור התייצב דיסק יחיד. הבלמים נדרשו לבלום מסה אדירה של 265 ק"ג יבשים, וזה לפני 19 הליטר דלק שניתן היה למלא (כאשר המיכל האמיתי היה מתחת למושב על-מנת להוריד את מרכז המסה למטה), הרוכב והציוד שלו.

בשנת 1975 הוא הגיע לארצות הברית על-מנת להתייצב מול שלטון ההארלי, ובתום השנה הוא מכר שם את מרבית 5,000 היחידות, כאשר חלקן הקטן הגיע ליבשת אירופה. אגב מידע ברשת, באתר הרשמי של הונדה זה המספר שכתוב, ואילו בוויקיפדיה כתוב 13,000 יחידות. האמת נמצאת בטח בין שני הנתונים. עד לשנת 1979 בוצעו עדכוני מנוע, מראה, שלדה והוצגו עוד גרסאות עם אבזור כזה או אחר. רוב 97 אלף היחידות שנמכרו, אם לא כולן, מצאו את דרכם לגראז' אמריקאי, שם התאהבו ביכולות התיור והאמינות היפנית. המילה 'ספורט' לא הוזכרה יותר בהקשר של הגולדווינג.

לקראת שנת 1980 לקחו בהונדה את החיבור האמריקאי עוד שלב אחד קדימה והקימו מפעל ייצור עבור הגולדווינג באוהיו שבארה"ב (וזה החזיק בדיוק 30 שנים, עד שבשנת 2010 החזירו את הכל ליפן) עם יכולת ייצור יומית של 150 יחידות. זו גם הייתה השנה בה הוצג הדור השני, שכבר נקרא GL1100, לציין עוד 100 סמ"ק שנוספו על-מנת לעבות עוד יותר את נתון המומנט והכוח הזמין בסל"ד נמוך ובינוני הנדרש בטיולים ארוכי הטווח וחוצי המדינות של האמריקאים. 1,085 הסמ"ק אפשרו לעלות ל-81 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד (500 סל"ד פחות) והעלו את המומנט ל-9 קג"מ ב-5,500 סל"ד. בסיס הגלגלים הוארך מעט, המושב קיבל עוד אופציות לגובה, הבלמים שודרגו, הצמיגים הפכו להיות חסרי פנימית (טיובלס) והבולמים הפכו להיות משוככים על-בסיס אוויר. אחד מדגמי 1980 צבר 735,000 ק"מ מסביב לעולם בידיו של אמיליו סקוטו, הרפתקן ארגנטינאי.

בחודש מרץ 1980 הוצג הגולדווינג בגרסת אינטרסטייט (Interstate – כביש בין-עירוני), שכבר הלביש את המשאית בחליפת פיירינג מלאה, שלמעשה מלווה אותו עד היום. הוא כבר הגיע עם 'הכל כלול' מבחינת אבזור, הכולל סט אחסון מרשים עם מזוודות צד וארגז מרכזי הניתן לפירוק. ברשימת האופציות הארוכה ניתן היה למצוא סטריאו מכובד (עם רדיו-קאסט למי שזוכר), אופציה למערכת קשר, קומפרסור מובנה לשינוי לחץ האוויר בבולמים, מערכת בלימה משולבת (לקראת 1983), אנטי-דייב במזלג הקדמי, ואופציה לקילה עם משקל התחלתי של 305 ק"ג.

בשנת 1984 כבר הוצג הדור השלישי (GL1200), שכבר מגיע בצבעי זהב כראוי לשם וממנו נתחיל בפעם הבאה. ניתן למצוא בישראל מעט יחידות משני הדורות הראשונים, אבל בספק אם מישהו יזהה מרחוק ויקשר את השם הבלבוסי 'גולדווינג' עם אופנוע נייקד שישי לו גם רגלית התנעה לגיבוי. אבל משם הכל התחיל, מחבורה של כמה אנשי פיתוח ששתו בירה וחשבו על האופנוע הבא שהונדה צריכים לייצר.

אנחנו סוגרים את החוב שלנו לפלטפורמת ה-500 של קוואסאקי. אחרי שסיקרנו כאן את הספורטיבי, את האדוונצ'ר-כביש ואת הקרוזר – מגיעה תורה של גרסת הנייקד.

זוכרים את הלימון? ובכן בקוואסאקי ניצלו את שנות ה-90 טוב מאוד על-מנת לסחוט אותו עד תום. קיבלנו אז בישראל ארבעה אופנועים של קוואסאקי בקטגוריית ה-500 סמ"ק (כשבאופן מעניין אף לא אחד הגיע בצבע הירוק הייחודי של קוואסאקי): ה-GPZ500S הספורטיבי, ה-KLE500 הדו-שימושי / אדוונצ'ר, ה-EN500 הקאסטום / קרוזר וה-ER-5, שהוא הנייקד. ואיזה כיף לחזור על הפסקה הבאה: "כל אחד מהאחים היה מוצלח בתחומו – לא מלך הכיתה, אבל בהחלט בחבורה המובחרת. המכנה המשותף לכולם היה מנוע הטווין המקבילי בנפח 498 סמ"ק, מקורר הנוזל, בעל שמונה שסתומים וגל-זיזים עילי כפול".

ההספק ואופי אספקת הכוח היו שונים במעט בין האחים שנועדו לסגמנטים נפרדים, כשבמקרה של ה-ER-5 קיבלנו 50 כ"ס ב-8,500 סל"ד (כשבאופן מעניין, במודעות פרסום של מטרו באותם הימים פורסם נתון של 55 כ"ס) ומומנט של 4.6 קג"מ ב-7,000 סל"ד. בסיס גלגלים נמדד ב-1,435 מ"מ, המשקל היבש ב-179 ק"ג. הבלמים היו פשוטים עם דיסק קדמי יחיד בקוטר 280 מ"מ והאחורי מסוג תוף ארכאי. החישוקים בקוטר 17″ עם צמיגים במידות 110/70 מלפנים ו-130/70 מאחור.

מערכת המתלים הייתה סופר-פשוטה ונטולת יומרות עם מזלג רגיל בקוטר 36 מ"מ (שצמח ל-37 מ"מ באחד העדכונים) וצמד בולמים מאחור, כששניהם היו נטולי יכולות כיוונון למעט עומס קפיץ מאחור. לא היו יומרות ספורטיביות וזו לא הייתה מטרת הקטגוריה באותן השנים. זוכרים את הסוזוקי GS500E וההונדה CB500? ובכן, אלו היו המתחרים שנועדו לספק תחבורה בסיסית למתחילים ולא מעבר. בסיסית, אבל באותן השנים ניתן היה לרכוב ללימודים באוניברסיטה, לעבודה בעיר השכנה, למילואים ולאילת – והכל בכיף ובשמחה ובלי שום טענה. האופנועים של פעם עשו הכל, כשהרוכב הרגיש עליהם כמו מלך.

חלק גדול מאותם הרוכבים המשיך להחזיק את ה-ER-5 גם אחרי שדרוג הרישיון ל'מעל 500'. הוא הפגין אמינות וסחירות מעולים ושמר על הערך שלו לתקופה ארוכה. מתחילת ימיו בשנת 1997 ועד סופם ב-2006 נמצאו לא מעט רוכשים ברחבי העולם שבחרו בו על-פני המתחרים, וגם בישראל הוא נמכר היטב יחד עם שלושת אחיו. עובדה מעניינת היא התנודות במחיר, כשב-1997 הוא נמכר במעט פחות מ-30 אלף ש"ח (29,885 ש"ח בדיוק) ובשנת 2005 מחירו כבר עלה ל-45,100 ש"ח. מחליפו המודרני היה ה-ER-6n, אליו נגיע בהזדמנות אחרת.

בסוזוקי מחזירים לישראל את השם 'אדרס' (Address), כשבטור הזה הוא פחות מעניין אותנו. אבל כן המקורי, הזה עם המנוע הדו-פעימתי שהגיע לכאן בסוף שנות ה-80. 

בסוזוקי מחזירים לישראל את האדרס (משמעות השם היא כתובת) בגלגולו המודרני, שזה כבר עם מנוע ארבע פעימות בנפח 125 סמ"ק מקורר אוויר המפיק 8.6 כ"ס ו-1 קג"מ. זו הזדמנות טובה להזכיר את המקורי, שעשה כאן סיבוב בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. לא חושבים שהשם כל כך חשוב לסוזוקי ואין להם כוונה להחזיר שם אייקוני לתודעה או למשוך רוכבים שההורים שלהם רכבו על אדרס. סביר להניח שזה נועד לחסוך כמה שקלים ברישום וcקיבוע שם חדש לקטנוע. אדרס כבר שייך לסוזוקי, אז שיהיה.

אז השם הזה הוצמד ל-AD50 שהוצג בשנת 1987. מנוע ה-49 סמ"ק מקורר האוויר סיפק 6.8 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד ומומנט של פחות מקג"מ (0.6 קג"מ) ב-6,500 סל"ד. ההספק הזה, על כל 67 הק"ג של הקטנוע, סיפקו כלי עם תאוצה ותגובות מהירות ומהנות, שיכלו לתת בראש לכל קרוס. בטח ביציאה מהרמזור, כשזה כמובן לא החזיק יותר מדי זמן. בסיס הגלגלים הקצר (1,205 מ"מ) וחישוקי ה-10″ מלפנים ומאחור סיפקו תגובות מהירות מאוד על גבול העצבנות, מה שפגם ביציבות הקווית. בלמי התוף והבולמים הנחותים – שאגב, היו הסטנדרט באותה התקופה – סיכמו את החבילה. למעט תא אחסון מתחת למושב והסבל האחורי – לא היה עוד על מה לדבר.

מי שהשקיע בתשבצים ב-33 שנה האחרונות השאיר מספיק תאי מוח בכדי לזכור שבמגזין 'מוטו' ערכו ל-AD50 מבחן ארוך טווח של שנה. הוא עודכן קלות במהלך השנים והפך להיות ארבע פעימות, כמו כולם. האמת, הוא לא היה כזה מעניין, מוצלח או פופולרי אבל בהחלט היה משעשע לרכיבה. המתחרה העיקרי שלו בישראל היה הסאן-יאנג דיו – עוד טילון קטן ממדים עם הרבה פלפל.

קטנוע לא יכול להיות ספורטיבי? ספרו את זה למי שסגד לג'ילרה ראנר המקורי, כשעוד היו כאלה ששיפרו אותם עד הסוף ורכבו איתם במרוצים של נחשונים.

ג'ילרה נוסדה באיטליה לפני מיליון שנה, או יותר נכון בשנת 1909, עשתה חייל בעיקר על מסלולי המרוצים, ונרכשה על-ידי קונצרן פיאג'ו בשנת 1969. לאחרונה כתבנו בטור הזה על ה-CX125, שהיה כלי אקזוטי עם מנוע דו-פעימתי שסיפק 30 כ"ס, צד 'צף' עם זרוע קדמית חד-צידית וזרוע אחורית חד-צידית, ועיצוב שנראה עתידי גם היום וזאת 34 שנים לאחר שהוצג.

אותו לא קיבלנו בישראל, אבל את הראנר 50 שהוצג בשנת 1997 כן זכינו להכיר. כאמור, שתי פעימות עם נשימת קרבורטור והזרקת שמן. העיצוב – איטלקי במובן הקלאסי והחיובי. מכלולי קצה כדוגמת מזלג הפוך, בולם אחורי יחיד, בלם דיסק מלפנים (ושנה לאחר מכן דיסק גם מאחור בגרסה שנקראה כך – DD, כלומר דאבל דיסק), חישוקי 12″, משקל נמוך מ-100 ק"ג, ושוב, עיצוב שלא מביך רוכב שמגיע איתו לתיכון וחונה ביחד עם כל הקרוסים.

שנה לאחר מכן הוצגה גרסת ה-125 סמ"ק, שנתנה עוד יותר מהכל, וב-1999 הוצגה גרסת ה-180 סמ"ק (FXR180) – שבכלל הייתה מטוס דו-פעימתי. שתי הגרסאות סחבו גם יותר שרירים שהתבטאו בכ-15 ק"ג נוספים לעומת הקטן. בג'ילרה לא השקיעו רק בעיצוב הספורטיבי, אלא יצרו כלי שמוסיף התנהגות ספורטיבית. תגובות מהירות, בלמים מעולים, ובולמים קשוחים שלא מתעוותים כנגד הדרישות הלא הגיוניות של הרוכב.

חלקם הגדול של הכלים גם שופרו – בין אם זה בגזרת המנוע עם הגדלות נפח, במערכת הווריאטור, במערכות הנשימה והרעש, בבולמים, בבלמים ובעיצוב. השם 'מאלוסי' עולה לנו ראשון בראש כספקית השיפורים העיקרית, אבל היו יצרניות שיפורים נוספות שהצטרפו לחגיגה. חלק מהמשופרים הגיע גם למסלול נחשונים ז"ל, שהיה קיים בסוף ה-90 ותחילת שנות האלפיים. מסלול בתקופת האין-מסלול שלא הגיע ל-1,000 מ' באורכו, אבל הכיל לא מעט פניות. לימים הוקמה שם 'ליגת הקטנועים', בה כיכבו גם הראנרים למיניהם, זאת עד שהרשויות סיימו את המסיבה.

לא נתייחס היום ברשותכם לגרסאות הארבע פעימות שהתווספו עד שהחליפו לגמרי את שתי הפעימות. טובים ככל שיהיו, הם היו חסרי שמחת חיים שיש במנוע צורח ופולט עשן. לא נשכח שהד.נ.א מאותם דגמי שתי פעימות של סוף שנות ה-90 הועבר לחטיבת הג'ילרה פרפורמנס, שהוציאה את ה-GP800 המקורי.

ההופעה של הימאהה FJ1100 בשנת 1984 מסמנת את התקופה בה אופנועי הספורט הפכו לבאמת ספורטיביים.

בפרספקטיבה של היום, הימאהה FJ1100 ייכנס לסגמט הספורט-תיור, ולשם הוא באמת הגיע בסופו של דבר. קודמו היה ה-XS1100 – נייקד טוב למדי. בימאהה בחרו לזרוק אותו לפח ולהתחיל מחדש. תצורת המנוע נשארה על ארבעה צילינדרים בשורה וגל-זיזים עילי כפול, אך מספר השסתומים הוכפל והועמד על 16. הנפח עמד על 1,097 סמ"ק מקוררי אוויר ושמן, עם 125 כוחות סוס ב-9,000 סל"ד שהביאו אותו למהירות מרבית של 235 קמ"ש בקצה ההילוך החמישי והאחרון.

ה-FJ נכנס לוואקום והתקבל בידיים פתוחות בידי הציבור ובוחני האופנועים. חלק מהמגזינים בחרו בו כאופנוע השנה כבר בשנתו הראשונה. הבחירה של ימאהה במנוע קירור אוויר העלתה קצת סימני שאלה, בטח לעומת המתחרים שביססו מנועים מקוררי נוזל ושישה הילוכים. הבחירה עוד יותר הפתיעה כאשר נתון ההספק עקף את כולם.

שנים מוצלחות במרוצי הגרנד-פרי וצוות פיתוח משותף אפשרו גם להביא את הכיול לא רק למנוע, אלא גם לשלדה. הבולמים כללו מנגנון אנטי-דייב מלפנים עם מזלג קונבנציונאלי בקוטר 41 מ"מ, ובולם אחורי יחיד (לעומת כפול, שהיה הסטנדרט באותם השנים) שגם היה בעל יכולות כיוונון. חישוקי 16″, בלמים איכותיים ומראה ספורטיבי ומלא חיפו על המשקל המלא של 266 ק"ג.

ההתלהבות נבעה מכך שברוב השימושים ה-FJ1100 כיכב. מרמת היום-יום, שמאפשר התניידות נוחה לצד מנוע חזק ומוצלח, ועד לכך שבכביש המפותל, ואפילו על המסלול, הוא הראה את הד.נ.א הקרבי שלו ממסלולי המרוצים. שילוב כל הדברים האלה בחבילה אחת יצר לו קהל מעריצים גדול. היו לו בעיות, כמו למשל התחממות יתר של המנוע או בולמים רכים מדי לשימוש אגרסיבי, שגם הגבילו את מרווח הגחון ויכולת ההטיה כשהקצב התחמם. מי שממש דחף גילה את המגבלות מהר מאוד. הדורות הראשונים גם נטו לטחון את ההילוך השני, מה שטופל בהמשך.

בימאהה זרקו את כל הידע והיכולות ב-FJ1100, שלימים היה אופנוע הדגל של החברה. עם השנים הוא שמר על היכולות הספורטיביות, אך קיבל תוספות שהטו את המאזניים יותר אל התיור. כך למשל, בשנת 1986 החישוקים גדלו במידה, הפיירינג גדל ואיתו המשקל, הנפח שודרג ל-1,200 סמ"ק (1,188 סמ"ק ו-130 כ"ס). בהמשך הוא קיבל גם ABS באחד מהעדכונים שליוו את ה-FJ1200. באותה השנה גם הוצג ה-FZR1000 ג'נסיס אשר התיימר להיות אופנוע קצה ספורטיבי המיועד לכביש ולמסלול, כך שהפוקוס בימאהה עבר ב-FJ לכיוון התיור בספורט-תיור.

בהיסטוריה של ימאהה, ה-FJ1100 (וממשיכו ה-FJ1200) נחשב לאחד מהאופנועים המוצלחים שלהם עם ביקוש רב גם לאחר הפסקת הייצור. בעולם קיימים לא מעט אקזמפלרים שנוסעים כמו חדשים ומספקים את אותן יכולות משולבות גם בסטנדרטים של היום.

מנוע דו-פעימתי עם 30 כ"ס, זרוע קדמית חד-צידית וזרוע אחורית חד-צידית, ועיצוב שנראה עתידי גם היום – סיפורו של הג'ילרה CX125.

בואו נתחיל עם המראה, כי תכלס, זה מה שיגרום לבן 16 לרכוש את האופנוע (או יותר נכון לאבא שלו לחוות חוויה דו-גלגלית דרך הילד שלו). העיצוב יכול לתפוס גם היום, 34 שנים לאחר שהוצג, ובטח הפרופיל הימני שחושף את האין-מזלג ואת האין-זרוע אחורית. הפיירינג, מעטפת הפלסטיקה שמסתירה את השלדה והמנוע, נראית מדהים אז ויכולה בהחלט לתפוס גם היום. וגם החישוקים.

ג'ילרה נוסדה באיטליה אי-שם בשנת 1909, עשתה חיל בעיקר על מסלולי המרוצים, ונרכשה על-ידי פיאג'ו בשנת 1969. לתערוכת מילאנו של 1989 הציגו בג'ילרה את ה-CX125, שתוכנן ועוצב על-ידי פדריקו מרטיני אשר עבד במקביל גם עם בימוטה. את העיצוב העתידני אפשר לראות בתמונות, וצריך לשים לב לצד ה'צף'. בניגוד לזרוע חד-צידית קדמית כמו בבימוטה טזי או בימאהה GTS1000, מדובר כאן על מזלג חד-צידי. ההשראה לעיצוב הגיעה מההונדה elf של סוף שנות ה-70. המזלג מתוצרת פאיולי חובר לראש ההיגוי (שמוקם נמוך יותר מדרך כלל) דרך מתאמים רבים. המזלג עצמו היה נטול כיוונונים.

מעבר לכך, המנוע החד-צילינדרי הדו-פעימתי מקורר הנוזל היה בנפח 125 סמ"ק. 30 כוחות הסוס הגיעו אי-שם ב-10,000 סל"ד (קו אדום ב-12,000 סל"ד וסוף הסקאלה ב-13,500), והמהירות המרבית גרדה את ה-170 קמ"ש. המטוס הקטן (הפיירינג ניסה לדמות מטוס קרב, בעיקר בחלקו הקדמי) שקל 125 ק"ג. הביצועים – הכל יחסי כמובן – היו טובים מאוד ודרשו לתת בגז בשביל להזיז את האופנוע. חישוקי ה-17″ (עם צמיגים במידות 120/60 מלפנים ו-150/60 מאחור) יחד עם המערכת הקדמית לא השפיעו יותר מדי לרעה על ההתנהגות, כאשר כן היו מעט תלונות על קשיחות יתר.

כל 1,000 היחידות יוצרו אך ורק בשנת 1991 ונמכרו עד לסוף שנת 1993. אז, לפני 30 שנים, החליטו בפיאג'ו שזה לא רווחי והפנו את משאבי ג'ילרה לייצור קטנועים. האמת, ה-CX125 היה אוברקיל גדול, בטח בשוק של בני 16 שיכולים לרכוש את האופנועים האלו ובחרו ללכת לכיוון של הקאג'יבה מיטו או האפריליה RS125. מה גם שהוא היה יקר יותר מהם. גם בראי הזמן הוא לא צבר יותר מדי פופולריות או דרישה בשוק האספנים. אקזמפלר שמור וכמעט חדש נמכר בכ-12 אלף דולר לפני מספר שנים בארצות הברית. כלומר, כל ההשקעה הזאת לא הלהיבה אף אחד וככל הנראה מאוד הקדימה את זמנה. הייתה כוונה לפתח את הקונספט לאופנועים עם מנועים ונפחים גדולים יותר בליין ג'ילרה, אך כאמור זה לא התממש.