הזוי, מוזר ומושך את העין. מי שירצה להיות הבעלים של הייצור הזה מוזמן להצטרף למכירה הפומבית שתתקיים בעוד חודשיים.
הדבר הזה נקרא קוואסאקי ‘Tinker Toy’, והוא נבנה על-ידי סימון וויטלוק (Simon Whitelock), שמשנות ה-80 ממציא דברים כמו מנוע קוואסאקי עם תשעה צילינדרים או שבעה צילינדרים בשורה. את ההשראה לכאן קיבל מבואינג B-17 'פליינג פורטרס' (המבצר המעופף), מפציץ מ-1930 שזכה לכינוי טינקר טוי.
המנוע השלם כאן מורכב מ-16 יחידות של מנוע הטריפל מהקוואסאקי KH250, והוא שוקל לבדו 600 ק"ג. יש כאן נפח של 4,200 סמ"ק וסך של 48 צילינדרים ששוברים שיא כזה או אחר למספר המקסימלי של צילינדרים במנוע אחד. המהירות המרבית לא עוברת את ה-190 קמ"ש לאמיץ שינסה את זה על הכביש. וכן, הוא חוקי לרכיבה על כביש ציבורי. על מנת להניע את כל זה נדרש מנוע שלם שנלקח מקטנוע 125 סמ"ק, וכל הכוח הזה עובר לגלגל האחורי דרך גל הינע.
היצירה הזאת תעמוד למכירה פומבית בחודש אפריל הקרוב בבית המכירות של bonhams עם מחיר מוערך שנע בין 180 ל-270 אלף ש"ח. שווה להיכנס לאתר של בונהמס, כי באותו הזמן יוצעו למכירה פומבית עשרות אופנועים נדירים ונוסטלגיים.
בק.ט.מ ממשיכים להרחיב את משפחת דגמי ה-1,390 סמ"ק, ולאחר הצגתו של ה-1390 סופר דיוק R בשתי גרסאות עם 190 כ"ס יגיע תורו של הסופר דיוק GT, שיקבל את אותו מנוע ה-LC8 – וי-טווין בנפח 1,350 סמ"ק ואותם שיפורי השלדה, האלקטרוניקה וכמובן המסיכה הקדמית החדשה וה-[השלם את החסר]. עד שנקבל את כל הפרטים ניזכר לטובה באותו גרנד-תורר מקורי משנת 2016, שהיה בזמנו תצוגת תכלית של ק.ט.מ, ומרוב שהוא נדיר – כבר נהיה נוסטלגי.
איך בדיוק הגיע זמנו של ה-1290 סופר דיוק GT? כולה בן 8, אז מה הופך אותו לנוסטלגי ומה שם אותו בטור הזה? אין לנו תשובה החלטית למעט העובדה שזה הטור שלנו, אז מותר לנו הכל. אבל ברצינות, בשנת 2016 ניסו בק.ט.מ לייצר אופנוע שהוא תצוגת תכלית שמסכמת את כל הידע, היכולות והתוצר הסופי שלהם. רק שהוא לא בדיוק זכה להיות פופולרי, בטח לא בישראל, ולכן, למעט הבודדים ששמו עליו את הסכום המטורף שהוא עלה בזמנו, לא ראינו ממנו יותר מדי ולכן לא רבים זוכרים אותו ולכן אנחנו כאן בכדי להזכיר אותו.
ק.ט.מ 1290 סופר דיוק GT של 2016
בק.ט.מ, שצמחה בתחום באופנועי שטח, היה תמיד את הצורך להראות שהיא שחקן חשוב גם במקומות אחרים. אז הם התחילו בשנת 1994 עם ה-620 דיוק המקורי שראינו בשבוע שעבר, שהפרשנות שלו לכביש הייתה בנישת ההיפרמוטו, ובעשור הקודם נכנסו למגרש משחקים של היצרניות הרציניות – אופנועי הכביש הגדולים והאיכותיים. פלטפורמת ה-1290 הציעה גרסת אדוונצ'ר, נייקד-חיה ואת הסופר-תורר שכאן.
המנוע נלקח כמו שהוא ועבר לכאן – וי-טווין ענק בנפח 1,301 סמ"ק, ואפילו עם אותם 173 כוחות הסוס הגדולים ו-14 הקג"מ השריריים. גם השלדה היא אחת לאחת מה-1290 סופר דיוק R, וכך גם הזרוע האחורית, אך מכאן ואילך האופנוע הותאם להיות GT – גרנד-תורר חזק ונוח לקיצור מרחקים ארוכים. בולמי ה-WP כאן הפכו להיות חשמליים סמי-אקטיביים, עבודת גוף שונה מותאמת לספורט-תיור. מיכל הדלק שגדל ל-23 ליטרים, מושב גדול יותר עם אג'נדה לנוחיות-ספורטיבית, יחידת הזנב חוזקה לנשיאת משקלים של הטיולים, וחופה קדמית הכוללת מגן רוח מתכוונן ידנית.
אמרנו תצוגת תכלית, אז מבחינת אלקטרוניקה ה-1290GT צויד בכל מה שהיה לק.ט.מ להציע ב-2016 – ניהול המנוע עם מצערות חשמליות, 3 מפות ניהול מנוע, ABS להטיה עם מצב סופרמוטו שמנתק את ה-ABS מהגלגל האחורי עם סליפר קלאץ' לגיבוי – כי ברור שבטיול עם בת הזוג והציוד תרצו להיכנס לפנייה בהחלקה. היו ידיות מחוממות, ניטור לחץ אוויר בגלגלים, בקרת שיוט, קוויקשיפטר (שהיה כלפי מעלה בלבד), הפעלת אורות אוטומטית ולהטיה, ו-TFT עם שפע אינפורמציה שלא מעניינת אף אחד.
צריך להבין איך 205 ק"ג יבשים של אופנוע זזים כל כך מהר קדימה והצידה בשביל להעריך את מה שעשו כאן ק.ט.מ. 270 קמ"ש על השעון בקו ישר (כשיש עוד מה לתת), סוויפרים על הצד ב-160 קמ"ש בלי להתרגש, וזה עוד לפני שניסינו אותו רק עם הרוכב לבד, בלי המורכב. ממש חבילה של מנוע-שלדה-בולמים-בלמים ברמה הגבוהה ביותר שיש.
הטיל הבליסטי הזה עלה בשנת 2016 יותר מ-156 אלף ש"ח. סכום גבוה שנועד למצב אותו כאופנוע שמספק את כל מה שיש לק.ט.מ להציע בכביש, ומי שרוצה את כל זה צריך לשלם. לא הרבה שילמו ולא הרבה רכשו, ולכן היום תוכלו למצוא אחד במחיר שהוא פחות מ-40 אלף ש"ח בלוחות המודעות. אז בשמירת ערך הוא לא כזה להיט, אבל במשימה שאליה הוא יועד – לקצר טווחים בשיא הנוחות והמהירות עם הרכיבים הכי מתקדמים של ק.ט.מ – את זה הוא עשה על הצד הטוב ביותר. עוד מעט נראה איך הוא יהיה עם עוד יותר טכנולוגיה, אלקטרוניקה ו-190 כ"ס. כי באמת היה חסר לנו עוד קצת כדי להגיע ל-300 קמ"ש.
30 שנים עברו מאז נזרק הרעיון לאופנוע הכביש הראשון של ק.ט.מ שהתחיל כאופנוע היפרמוטו מוטרף והמשיך אל סדרת דגמים ונפחים שלא נגמרים עד היום.
לציון יום ההולדת 25 למשפחת הדיוק סיקרנו את כל הדגמים תוך התמקדות בדגמי המפתח שהניעו את המשפחה הענפה שמתחילה מ-125 סמ"ק ומסתיימת עם ה-1,390 סופר דיוק R המפלצתי. היום נתמקד בגרסה שהתחילה את הכל ושבכלל לא התכוונה לכך.
ק.ט.מ באותם השנים הייתה חברה קטנה ומאוד נישתית, עם אופנועי מוטוקרוס ואנדורו יקרים ומסובכים. על-מנת להתפתח ולהתרחב נדרשו בק.ט.מ למשהו שונה, והם היו חייבים להתרחב אל תוך עולם אופנועי הכביש. הדגם הראשון שלהם, שבדגם הקדם-ייצור (פרוטוטייפ) נקרא לא פחות מאשר 'טרמינייטור' ('מחסל'), התבסס על ה-620EGS (פה על ה-620SC) עם מנוע ה-LC4 בנפח 609 סמ"ק, משקל יבש בסביבות 140 ק"ג, גלגלי 17″, חישוקי שפיצים ועיצוב דומה-שונה. השם 'דיוק' נבחר מתוך מספר אפשרויות, ומשתי סיבות: האחת לתת כבוד לרוכב מרוצים אנגלי מצליח שרכב על-גבי נורטון בשנות ה-50, Geoff Duke – הלוגו המקורי עוצב בהשראתו.הסיבה השנייה והעיקרית הייתה השיוך המלכותי של השם.
ק.ט.מ 620 דיוק שנת 1995
הדיוק של שנת 1994 יוצר במספרים קטנים יחסית ונמכר בצבע שונה בכל שנה: כתום בשנת 1994, שחור בשנת 1995, צהוב ב-96, שוב שחור בשנה שלאחר מכן, וגרסת ה-Last Edition בשנת 1998 – עם מנוע ה-625 סמ"ק לשנה הנ"ל (נחשב ל-640) – בכתום משודרג.
כאמור, יחידת ההינע הורכבה ממנוע LC4, שהיה בזמנו סינגל בנפח 609 סמ"ק עם ארבעה שסתומים, גל זיזים עילי יחיד וקירור נוזל. הזנת הדלק התבצעה דרך קרבורטור דל'אורטו בקוטר 40 מ"מ, ההספק עמד על 55 כ"ס ב-7,000 סל"ד, והמומנט על 6.1 קג"מ ב-5,500 סל"ד, יחד עם גיר של חמישה הילוכים. אחד לאחד מנוע האנדורו, שפשוט עבר לכאן והעביר את שמחת הווילי למיטה אחרת. שימו לב לרגלית ההתנעה בצד שמאל – סימן ההיכר של ק.ט.מ דאז.
הבולמים של WP (אז עוד נקראו White Power) הורכבו ממזלג הפוך בקוטר 40 מ"מ עם מהלך גלגל של 142 מ"מ ובולם אחורי עם 170 מ"מ של מהלך גלגל. חישוקי ה-17″ כוסו על-ידי פירלי MT60 מעולם הסופרמוטו במידות 120/70 מלפנים ו-160/60 מאחור. הבלמים של ברמבו עם דיסק יחיד בקוטר 320 מ"מ וקליפר 4 בוכנות שתלו את הפרונט בכל נגיעה. גובה המושב עמד על 894 מ"מ גבוהים, והמשקל היבש על 145 ק"ג קלים. אלקטרוניקה? תתקדמו.
עם מיכל דלק של 10 ליטר ומהירות מרבית של כמעט 170 קמ"ש הוא לא נועד למרחקים ארוכים. מה שכן, הוא היה חוליגן מטורף שכמו הנכד שלו – ה-890SMT שנבנה בהשראתו – איפשר לתקוף כבישים מפותלים או לרכוב במגרשי חנייה, ואיפשר גם להשתעשע בביצועי סופרמוטו כמו ווילי'ז, סטופי'ז והחלקות זנב. וזה רק בדרך לעבודה.
בשנת 1999 זהות הדגם החלה להתגבש עם הדיוק 2 לדגם כביש טהור למרות הד.נ.א הברור מדגמי האנדורו. החישוקים הפכו ליצוקים, המנוע כבר מעובה עם 625 סמ"ק (ומדבקת 640), צמד האגזוזים טיפסו אל מתחת למושב, המזלג התעבה קצת, ומסיכת החזית קיבלה צמד פנסים אליפטיים – האחד מעל לשני. הוא החזיק עד לשנת 2008, עד שה-690 דיוק 3 לקח את הרעיון לכיוון אחר לגמרי.
אז אם תסתכלו על תלמיד תיכון ששורף את הקלאץ' על 125 דיוק, או על אביעד שנותן בראש עם ה-890SMT, או עשירון עליון שמעשן את 190 כוחות הסוס דרך הצמיג האחורי של ה-1,390 סופר דיוק R – תבינו שהכל התחיל לפני 30 שנה עם ה-620 דיוק המכוער (וכן, קיסקה היה צעיר מתלמד אז ואיכשהו הוא עדיין איתם).
הימאהה FZR750R או בשם הדגם 0W01 משנת 1989 הוא גרסת ההומולוגציה לצורך אישור השתתפות באליפות הסופרבייק העולמית.
אחד החוקים הלא ברורים שנחקקו בעולם המרוצים הוא הדרישה למכור כמות מסוימת של כלים עם רישוי כביש על-מנת לקבל אישור להשתתף באותה האליפות. זה קיים ברכבים וזה קיים באופנועים. כשאליפות העולם בסופרבייק (WSBK כיום) נוסדה בשנת 1988, הועלתה הדרישה הזאת אל היצרניות השונות, למרות שאליפות הגרנד פרי (MotoGP לצעירים) לא חייבה זאת. כלי המרוצים חייב היה להיות מבוסס על הכלי הסדרתי, כלומר מי שממונו היה בידו יכול היה לרכוש אופנוע מרוץ טהור עם פנסים, מאותתים, מראות ולוחית רישוי. אותו רוכש אמיד יכול היה כמובן להסב אותו ולהיכנס כרוכב פרטי לעולם המרוצים, או לחילופין להוציא אותו מהסלון פעם באף פעם ולרכוב בכביש.
תהליך ההומולוגציה מאפשר למעשה לאופנוע המרוצים לקבל את הגושפנקא מה-FIM בהתבססות על אופנוע הכביש. הכמות הנדרשת ליצור הייתה בזמנו נגזרה מגודל היצרן ומספרי המכירות, ונעה בין 200 יחידות (בימוטה) דרך 500 יחידות ועד ל-1,000, וכל יצרנית נדרשה לכך. כך קיבלנו את ה-RC30 של הונדה, את הקוואסאקי ZXR750 ואת הימאהה FZR750R (OW01) (וכמובן את הסוזוקי ג'יקסר, בימוטה YB4E1 ודוקאטי 851 / 888).
ימאהה FZR750R OW01
בימאהה הציגו את ה-FZR750R בשנת 1989, והוא בא לחפות על הגיל של ה-FZ750 הישן (שבהמשך הוחלף על-ידי ה-YZF750R). הוא התייצב היישר מול ה-RC30 היקר ואקסקלוסיבי של הונדה, שבתורו התמקם מעל לסוזוקי-קוואסאקי שרצו להיות זולים ונגישים יותר לרוכשים. החומר המרכזי (טרום עידן הקרבון) היה אלומיניום קל משקל ואיכותי (מעניין שבימאהה הדגישו שנעשה כאן שימוש באלומיניום שונה ויקר יותר) שהרכיב את שלדת הדלתאבוקס, את שלדת הזנב (הפריקה והמתחלפת, לא משהו שכיח באותה התקופה), הזרוע האחורית, הידיות והרגליות ואפילו מיכל הדלק. כל זה סייע לייצב את המשקל היבש על 187 ק"ג.
מנוע הארבעה צילינדרים בשורה המתבקש הגיע כאן עם חמישה שסתומים לכל צילינדר, עם מהלך קצר מאוד של הבוכנות (קוטר 72.0 מ"מ, מהלך 46.0 מ"מ) שאפשר להן עבודה קצרה ומהירה שהתבטאה בתקרת סל"ד גבוהה יחסית, ביחד עם יחס דחיסה גבוה של 11.2:1 (ו-12.5:1 עם קיט המרוצים שנרחיב עליו תכף). לשם כך נדרש שימוש בטלטלים מטיטניום שחוברו לבוכנות שהשתמשו בשתי טבעות בלבד לטובת צמצום החיכוך. ההספק המרבי היה 121 כוחות סוס ב-12,000 סל"ד גבוהים (קו אדום ב-14,000 סל"ד) והמומנט עמד על 7.2 קג"מ ב-9,000 סל"ד. המנוע הורכב בשלדה בזווית של 40° בחלקו הקדמי לטובת העברת המשקל קדימה, וגם היה חלק מנשיאת העומס של השלדה בשביל להגביר את הקשיחות.
הבולם הקדמי (הלא הפוך) בקוטר 43 מ"מ היה של שוואה והאחורי של אוהלינס – שניהם עם אפשרויות כיוונון מלאות ועם התאמה ספציפית לאופנוע. הבלמים היו גדולי קוטר, חישוקי ה-17″ עם צמיג קדמי במידת 120/70 ואחורי של 170/60.
המחיר של הימאהה OW01 בשנת 1989 עמד על 16 אלף דולר – מחיר גבוה מאוד בזמנו. העניין שזה היה רק חלק מהמחיר, שכן קיט מרוצים מלא הכפיל כמעט בדיוק את הסכום והיה חובה עבור קבוצה או רוכב פרטי שרצה להיות תחרותי. הקיט כלל רכיבים פנימיים 'חמים' יותר, מערכת ניהול מנוע מכוילת למסלול, ובעיקר מערכת פליטה מלאה, קלה ופתוחה יותר שנדרשת לעמוד בתקני רעש שונים מאשר בכביש.
בימאהה יצרו 500 יחידות שיועדו לשוק היפני בלבד ועוד 500 שיצאו לשאר העולם ונמכרו בעיקר לקבוצות פרטיות. סוס המרוצים של ימאהה אמנם לא הצליח לנצח באליפות העולם, אבל כן ניצח פעמיים במרוץ הסיבולת היוקרתי של 8 השעות של סוזוקה.
הפיאג'ו X9 הוצג בשנת 2000 במספר נפחים, כאשר גרסת ה-500 הגיעה לישראל בהמשך העשור והציעה מקסי-סקוטר מצויד שלא תמיד עמד במבחן האמינות.
בתחילת שנות האלפיים הציגו בפיאג'ו, לנצח אנשי הווספה, את גרסתם לסגמנט המקסי-סקוטר הפורח. למרות היותם איטלקים, הבחירה באופי הקטנוע הלכה לכיוון הפאר ולא לכיוון הספורט (ע"ע ימאהה טימקס). הנפחים שהוצגו בעולם כיסו את קטגוריית ה-125, 180 ו-250 סמ"ק, כאשר אלינו הגיעה גרסת ה-500 שהוצגה בהמשך, שהשפיעה במידה מסוימת על כל המותג בישראל בשנים שבאו לאחר מכן.
המנוע היה בעל צילינדר יחיד בנפח של 460 סמ"ק, מקורר נוזל, שהפיק 39 כוחות סוס ב-7,250 סל"ד שמשכו את 213 הק"ג עד למהירות מרבית של כ-160 קמ"ש. המנוע גם המשיך ל-MP3 החדש שהוצג בשנת 2006. 15 הליטרים שנכנסו למיכל הדלק הגדול הכבידו גם על התאוצה. המזלג הטלסקופי מלפנים וצמד הבולמים מאחור הסתייעו בחישוקי 14″ גדולים וסיפקו רכות ונוחות לרוכב ואורחיו על הכלי. על הבלימה הופקדו שלושה דיסקים של ברמבו שהתחלקו בין שני הגלגלים וסיפקו יכולות בלימה טובות מאוד. מתחת למושב היה חלל אחסון מואר אליו ניתן היה להכניס קסדה ומעיל רכיבה ואפילו היה נשאר עוד מעט מקום לציוד נוסף. אפילו היה לו שקע USB לטעינה – לא משהו מובן מאליו בזמנו.
השוס הגדול, לפחות בהתחלה, היה האבזור איתו הגיע ה-X9 לישראל שכלל מערכת שמע מובנית, מערכת קשר (אינטרקום) בין הרוכבים, משקף קדמי מתכוונן ורגלית אמצע חשמלית. אם הרוכבים והמכונאים בישראל באותה העת גירדו את הראש לגבי תחזוקת המנוע האיטלקי הגדול, אז פה בכלל הם הרימו ידיים, שכן מערכת החשמל סיפקה ערימות של בעיות ותקלות. תופעה עולמית כמובן, עד כדי כך שמהר מאוד הוצגה גרסת ה'אבולושיין' שניקתה את כל התוספות האלה מהמפרט.
אבל הנזק כבר נעשה. הפיאג'ו X9 תומחר במחיר תחרותי של מעט מתחת ל-30 אלף ש"ח וקנה לעצמו לא מעט בעלים. מי שרכש נהנה בסך הכל מקטנוע נוח וחזק שגם נראה מעולה. אבל כאשר בעיות האמינות התחילו לצוף, לא מעט מהרוכשים נאלץ להוציא כספים ולגלות שאף אחד לא רוצה לקנות ממנו את הצרה הזאת. גם הגרסה הלא משוכללת לא הצליחה יותר מדי, בעיקר בגלל סיפורי הגבורה של הרוכשים הקודמים. ניתן לראות עוד כאלה, בודדים, שהתגברו על כל הבעיות ועדיין מסתובבים על הכבישים.
בסוזוקי איטליה ממשיכים לדוג את הנוסטלגיים שבחבורה ומייצרים רפליקה משנות ה-80 של הויסטרום 800DE המודרני.
בקרוב מאוד נפרסם מבחן מלא על הסוזוקי ויסטרום 800DE ונסביר איך בסוזוקי ניסו לחבר למשפחה על-ידי התייחסות של המעצבים ל-DR BIG של שנות ה-80 וה-90, לוויסטרום המקורי של תחילת שנות האלפיים, ואפילו חיבור גרפי לקרוסים של שנות ה-80 וה-90 בעזרת הצבעים של אופנוע המבחן הצהוב-כחול.
הוויסטרום 800DE Djebel של יבואן סוזוקי באיטליה
היבואן האיטלקי של סוזוקי לוקח צעד אחד נוסף ומוציא גרסת Djebel, שמחזירה אותנו אל ה-DR600 וה-DR650 של שנות ה-80. צמד אופנועים אלו – ובעיקר ה-DR600 – היו בין היחידים הזמינים לרכישה למי שרצה "אדוונצ'ר" (אז עוד קראו לאופנועים האלה דו-שימושיים, או בקיצור דו"ש), וחינכו רבים וטובים מבין הגולשים כאן או ההורים שלהם.
הגרסה המיוחדת תגיע עם מפלט אקרפוביץ' מטיטניום, צמיגי דאנלופ Trailmax Raid הפונים יותר לשטח, ומשקף רוח גבוה ורחב יותר מהמקור. עבור כל זה נגבית פרמיה נוספת של 2,400 אירו, וזה על מחיר בסיס של 76 אלף ש"ח שהוא עולה בישראל. נכון לעכשיו הוא זמין לרכישה אך ורק באיטליה.
ה-ZXR750 היה הנינג'ה הירוקה של קוואסאקי בסוף שנות ה-80, כולל אליפות היסטורית בסופרבייק העולמי בשנת 1993 וקשר לאנתוני גוברט שהלך לעולמו השבוע.
באחד מטורי הנוסטלגיה בעבר התמקדנו בקוואסאקי ZX-7R, שגם הגיע לישראל אחרי שהוצג בשנת 1996. הוא בהחלט היה אחד שזוכרים, עם הצבע הירוק הבולט שרק החמיא לעיצוב מעולה ולאופנוע שהיה אחד מהטובים בתחומו. אבל הסופרבייק המאוד מגניב הזה בכלל רכב על הילת אליפות הסופרבייק העולמית של קודמו, שזכה ביחד עם סקוט ראסל האמריקאי באליפות של עונת 1993.
הקוואסאקי ZXR750 (גרסת H1) הוצג לשנת 1989 מתוך הצורך למכור גרסאות הומולוגציה אזרחיות כדי להשתתף באליפות הסופרבייק העולמית (WSBK) שנוסדה שנה לפני כן. לצורך אישור האופנוע בסופרבייק נדרשים היצרנים להומולוגציה – שזה תהליך המאפשר התאמה של הדגם לסדרת המרוצים. כלומר, בקוואסאקי נדרשו למכור כמה מאות דגמי מרוץ דומים עם רישוי כביש. בשנת הבכורה הירוקים נכנסו עם גרסה משופרת של ה-GPX750, שלא יכול היה מול המתחרים, ולכן נדרשו בקוואסאקי לקחת דף ריק ולתכנן אופנוע חדש לגמרי שהתבסס על גרסת המרוצים מאליפות הסיבולת (אנדורנס) העולמית. עוד מה שנלקח בחשבון הוא הצורך לתכנן אופנוע שנגיש לקהל הרחב ולא גרסה אקזוטית יקרה ונדירה כמו ה-RC30 של הונדה.
הכרזה המקורית ביפנית של קוואסאקי על ה-ZXR750
המנוע נלקח מאותו הטמפלט כמו המתחרים: ארבעה צילינדרים בשורה עם קירור נוזל, 16 שסתומים, גל-זיזים עילי כפול ונפח של 749 סמ"ק. הגרסה האזרחית סיפקה 106 כוחות סוס ב-10,500 סל"ד ומומנט של 7.7 קג"מ ב-9,000 סל"ד. שלדה מאלומיניום קל משקל עטפה את המנוע, המזלג הרגיל (הוחלף להפוך שנתיים לאחר מכן) והבולם קיבלו אפשרויות כיוונון מסוימות, ויחד עם חישוקי ה-17″ (צמיגים במידות 120/70 ו-170/60) ובלמי הדיסק הכפולים בקוטר 310 מ"מ מלפנים ועוד יחיד בקוטר 230 מ"מ מאחור, נרשם משקל מלא של 220 ק"ג. אחד הכבדים בתקופתו. ההתרשמות ממנו הייתה בעיקר סביב העיצוב, שכן מבחינת התנהגות הוא היה כבד, עם בולם אחורי חלש ובלמים בינוניים. אבל המחיר שלו היה משמעותית זול יותר מההונדה והימאהה OW-01 (שלא לדבר על הדוקאטי 888), ושווה ערך לסוזוקי GSX-R750. כלומר, עבור המחיר שלו הוא היה מעולה.
בשנה שלאחר מכן נעשו עדכוני מנוע לשיפור הכוח, ובשנת 1991 הגיע דור חדש עם שלדה ובולמים משופרים, פחות משקל ויותר כוח. בנוסף הוצגה גרסת R חמה וקשוחה יותר, לטובת המתחרים הפרטיים. גרסת 1993 כבר לקחה את חורי הדמה שעל הפיירינג הקדמי (שנועדו לקרר את המנוע) והפכה אותם למערכת הראם אייר הראשונה, שנועדה להפחית איבוד כוח כתוצאה מחום ולהוסיף עוד סוסים ומהירות בטווחים הגבוהים של מד המהירות (בגדול, יעילה מעל ל-200 קמ"ש). זו גם השנה בה, אל מול הדוקאטי החזק, ניצח סקוט ראסל בחמישה מרוצים (עוד ניצחון הלך לשותפו לקבוצה ארון סלייט), ועמד 12 פעמים על הפודיום. הרבה שנים אחרי זה בערך כל מי שקנה קוואסאקי ירוק רכש גם את רפליקת קסדת הנוצות הצהובה והמפורסמת של ראסל (שהפכה להיות לבנה בשלב מסוים). בקוואסאקי הפסיקו להשקיע משום מה בדגם, ועד לדור החדש לגמרי של 1996 – וזה שהכרנו בישראל – לא נעשו עדכונים או שינויים.
השבוע הלך לעולמו אנטוני ‘Go Show’ גוברט האוסטרלי כשהוא בן 48 בלבד, וזאת לאחר מאבק רב-שנים בהתמכרות לסמים ומחלות הקשורות לכך. בשנת 1994 גוברט נכנס בגיל 19 לאליפות הסופרבייק העולמית כווילד קארד (מקומי שיכול להירשם למרוץ אחד), לקח את הפול פוזישן וניצח באחד המרוצים (מתוך שני מקצי גמר, כשאת הראשון מביניהם סיים במקום השלישי), מה שהפך אותו לרוכב הצעיר ביותר שניצח במרוץ. עונה לאחר מכן, כשהוא כבר רוכב קוואסאקי רשמי, הוא ניצח בשני מרוצים וסיים את העונה במקום הרביעי בדירוג. עונה לאחר מכן עוד שלושה ניצחונות ולא מעט פציעות שככל הנראה גרמו לו להתמכר למשככי כאבים, שגם גרמו לו להיכשל בבדיקת סמים בעונת 1997, כשכבר עלה למחוזות הגרנד-פרי (MotoGP) עם סוזוקי. הקשר שלו אל הטור היום היה כמובן הקוואסאקי ZXR750 הירוק והחייתי שעליו הוא רכב.
לישראל ה-ZXR750 לא הגיע ואנחנו לא מכירים גם כאלה שהגיעו בייבוא אישי, אבל ברחבי העולם יש מאות אקזמפלרים שמורים ונקיים שמסתובבים ותורמים לעולם יפה יותר עם מראה מרשים וצליל מנוע צווחני של 4 צילינדרים בשורה בסל"ד גבוה.
בטריומף חזרו לכותרות השבוע עם הדייטונה 660 הספורטיבי. הדייטונה הוא אזכור לשם של גרסת סופרספורט שהחליפה את הניסיון הראשון של טריומף לאופנוע ספורט עם מנוע ארבעה צילינדרים בשורה, הלא הוא ה-TT600 של שנת 2000.
בואו נחזור לבהלת המילניום של תחילת שנות ה-2000, לפני שחלמנו על צרות מהבית בדמות מלחמות קיום של חומת מגן, לבנון השנייה וחרבות הברזל. המלחמה החמה לאותה התקופה הייתה קטגוריית ה-600 סמ"ק הלוהטת – הסופרספורט. אופנועים כדוגמת הונדה CBR600F4, ימאהה YZF-R6, קוואסאקי ZX-6R וסוזוקי GSX-R600 – כל אלו שלטו בעולם וכולם רצו אותם. וגם בטריומף רצו-חלמו להשתייך לשם. עוד בשנת 1996 הוצגה התכנית לישיבת המנהלים, אבל הרעיון להכיל מנוע ארבעה צילינדרים בשורה בחברה שאוהבת ודוגלת בטריפלים – לקח זמן לשכנע.
אבל המציאות הכתיבה, ובשנת 2000 הוצגה התשובה של טריומף ליפנים, וזה בדמות ה-TT600. לא רק ארבעה צילינדרים, אלא גם מערכת הזרקת הדלק הראשונה בקטגוריה, רכיב שלמעשה גרם לכשלון של הדגם. 599 הסמ"ק של המנוע מקורר הנוזל סיפקו נתון תחרותי של 110 כוחות סוס ב-12,750 סל"ד ומומנט של 6.9 קג"מ ב-11,000 סל"ד. נתונים שמימקמו את הטריומף בחזית אחת עם היפנים. הבריטים חיפשו נקודת זכות על המתחרים ובחרו להציג את מערכת הזרקת הדלק הראשונה בקטגוריה. לצורך זאת הם חברו לחברת 'סאגם' (Sagem) הצרפתית, ויחד איתם הפגינו יכולות מנוע גבוהות בסל"ד גבוה, אבל בעייתיות מאוד בסל"ד יום-יומי נמוך ובינוני. בעיות שהתבטאו בגמגומים בעת פתיחת מצערת, האצה חלשה מאוד, ולעתים גם דימומי מנוע.
טריומף TT600
כל שאר הרכיבים עמד בסטנדרט הגבוה של הקטגוריה עם שלדת קורה כפולה מאלומיניום קל משקל, מזלג קונבנציונלי (לא הפוך) בקוטר 43 מ"מ בעל יכולות כיוונון ובולם אחורי מתכוונן – שניהם של קאיאבה, בלמים חזקים של ניסין עם צמד דיסקים בקוטר 310 מ"מ וקליפרים בעלי ארבע בוכנות, חישוקי 17″ קלי משקל (וצמיגים במידות 120/70 מלפנים ו-180/55 מאחור), בסיס גלגלים קצר של 1,395 מ"מ, מיכל דלק גדול של 18 ליטר, משקל יבש קל של 170 ק"ג (188 ק"ג עם כל הנוזלים) ומהירות מרבית של 248 קמ"ש.
אבל חוץ ממערכת הזרקת הדלק, הרוכשים והבוחנים התלוננו על בעיות גימור מבאסות כמו לדוגמה ברגים חשופים שנטו להחליד, עיצוב שלא עשה את זה לאף אחד, שילובי צבעים מוזרים ואיכות צביעה נמוכה. וחבל שכך, כי מבחינת יכולות בכביש המפותל והמסלול הטריומף TT600 עמד מול המתחרים בכבוד וסיפק יכולות גבוהות, כל עוד הרוכב ידע לשמור את המנוע מעל ל-4,000 סל"ד.
בטריומף ניסו לטפל מיידית בכל הבעיות, וכבר לשנת הדגם השנייה (2001) טופלו בעיות המנוע וההזרקה, אבל המחיר היה איבוד של 3 כ"ס לטובת עיבוי המומנט והעברת הכוח בסל"ד נמוך – סוסים שהוחזרו לשנת הדגם השלישית והאחרונה. על הדרך גם בעיות הגימור והצביעה טופלו, אך הנזק התדמיתי שנוצר בשנת הדגם הראשונה, ואיבוד הערך המסיבי שנגרם מכך, פגעו קשות באמון הרוכשים, שהצטמצמו לנאמני טריומף בלבד שדאגו לאחסן את ה-TT600 ולא לרכוב עליו.
הטריומף TT600 הוחלף כבר בשנת 2003 על-ידי הדייטונה 600 (ששודרג לאחר מכן ל-650 סמ"ק ול-675 סמ"ק) – שם שחזר לחיים השבוע בדמות הדייטונה 660 (עם מנוע טריפל בכלל). הניסיון הראשון של טריומף היה ניסיון אמיץ וטוב, שנפגע בגלל תקלות ילדות שקברו למעשה את הדגם האירופאי הראשון שניסה להתמודד בזירת הנינג'ות היפניות מבחינת יכולות ומבחינת המחיר. אין הרבה מהם שנמכרו, וסביר להניח שכל מה שנשאר כיום (לא בישראל למיטב ידיעתנו) מאוחסן בסלון או במחסן של חסיד טריומף, ויוצא החוצה לסיבוב רק בימים עם טמפרטורה חמימה בלי סיכוי לגשם או לרוח.
הימאהה מג'סטי (Majesty) הוצג לשנת 1995 והכניס את ימאהה לקטגוריית קטנועי המנהלים המפנקים, וגם הגיע לישראל בשלושה נפחים שונים.
ליריבה המרה – הונדה – היו את ה-CH250 וה-CN250 בתור קטנועי מנהלים (או מקסי-סקוטר לפני שהטימקס לקח את זה למקומות אחרים), שסיפק לא כלי סטטוס, אלא כלי יום-יומי או לעבודה, שמכבד את הרוכב ומספק לו נוחות, מהירות ואמינות. כזה שגם איש עסקים מכובד שרוצה להימנע מפקקים וחיפוש חניה ירכוב עליו, ולא רק השליח שמביא לו את החבילות. בימאהה ראו ורצו גם, והתשובה הייתה בדמות הוד מלכותה, הימאהה מג'סטי 250 שעידן וחיטב את הרעיון של הונדה.
ימאהה מג'סטי
בימאהה רצו לכוון לצד הספורטיבי עם מנוע ה-250 סמ"ק המקורי (עד כמה שזה אפשרי) וסיפקו לארבעת הפעימות קירור נוזל, 21 כוחות סוס ב-6,500 סל"ד ו-2.4 קג"מ ב-5,500 סל"ד. מנוע חדש לגמרי ולא אחד שנלקח מדגם קודם. מבחינת מכלולים בימאהה התקינו שלדה קשיחה, מזלג קדמי טלסקופי, חישוקי 12″ ליציבות ונוחות ובלם דיסק קדמי בקוטר 245 מ"מ, כאשר מאחור היה בלם תוף פשוט. המג'סטי המקורי שקל 147 ק"ג, לפני תדלוק של 11 ליטר במיכל הדלק, והצליח להביא את הרוכב למעט מעל 120 קמ"ש.
מבחינת הפינוקים סיפקו בימאהה עיצוב 'בוגר ומכובד' (כלשונם), משענת גב קטנה ומתכווננת, משקף קדמי גדול להגנה מהרוח, בלם יד לחנייה ונפח מטען גדול מתחת למושב, שהספיק לקסדה מלאה ועוד תוספות. בשנת 1999 ביצעו בימאהה עדכון למג'סטי עם תאורה לתא שמתחת למושב, מכסה למיכל הדלק שנפתח בלחיצת כפתור, ועדכוני עיצוב עם פלסטיקה עמידה יותר.
ראו ימאהה כי טוב ובשנת 2003 הציגו עוד שני נפחים: 125 סמ"ק עם 12 כ"ס, 137 ק"ג וחישוקי 12″ ואת ה-400 סמ"ק שניפח את הצילינדר הבודד ל-395 סמ"ק מקוררי נוזל ומוזרקי דלק. ארבעה שסתומים וגל-זיזים עילי כפול סיפקו את המודרניות למנוע. חישוק 14″ מלפנים עם דיסק כפול ו-13″ מאחור, ביחד עם משקל גבוה שעלה לכיוון הכמעט 200 ק"ג, סיפקו ביצועים סבירים עם מהירות מרבית של 145 קמ"ש. המג'סטי 400 עידן את הנוחות וחידד את ההתנהגות לעומת אחיו הקטן וסיפק קטנוע יום יומי טוב ורגוע יותר מאשר אחיו ה'מופרע', הטימקס.
כאן גרסת 2009
הוא היה קטנוע יוקרתי לזמנו עם עיצוב מרשים, ומנוע חזק שסיפק ביצועים טובים ביחס לשימוש, נוחות גבוהה, התנהגות כביש טובה, עמידות, אמינות וסחירות של ימאהה. בשנת 2009 המג'סטי עבר עוד עדכון שנועד לעדן את העיצוב, המנוע ותמסורת הווריאטור, ולספק איכות רכיבה טובה, חלקה ומפנקת יותר. המחיר לפני 15 שנים עמד על 42 אלף שקלים, שמיקם אותו מעט מתחת לסוזוקי בורגמן 400 וההונדה סילברווינג, אבל יקר משמעותית מהפיאג'ו איקסאבו 400 ומהסאן-יאנג מקסים.
עדיין ניתן לראות על הכבישים בישראל שאריות מהדור הראשון של ה-250 סמ"ק, ובטח גם מה-400 סמ"ק שממלאים את לוחות היד 2 ומספקים עד היום קטנוע איכותי, אמין ונוח עם שם מלכותי. גרסת ה-250 סמ"ק המקורית פרחה בתקופה בה לא היה צריך נפח מנוע גדול, ובכך עלויות הקנייה, האחזקה והאמינות כללית היו במיקוד. עם השנים הנפחים נדרשו לגדול, ועיקר הדגש והמכירות התמקדו ב-400 סמ"ק החדש יותר, כאשר מאז בימאהה החליפו אותו באיקסמקס המודרני יותר.
אחד האופנועים המוצלחים והמצליחים ביותר של הונדה בכל הזמנים הוא ה-VFR800, שריכז באופנוע אחד אפשרות להגיע ממקום למקום בנוחות, בסטייל ובהרבה כיף, וכל זה עם מנוע V4 לא שגרתי. זה סיפורו של הדור הראשון של ה-800 והחמישי של ה-VFR.
בשנת 1982 הציגו בהונדה את ה-VF750F V45 Interceptor (או בקיצור RC15), שהיה מעין אופנוע נייקד ספורטיבי תיורי עם מנוע V4 מקורר נוזל, גל זיזים עילי כפול ו-86 כוחות סוס. לא אחד הטובים של הכנף האדומה, לאחר שהתברר שהמנוע אינו עומד בעומסים ואף זיכה את גל הזיזים בכינוי 'The Chocolate Camshaft' – שוקולד, משום שהוא נמס והתפרק בתוך המנוע וגרם לנזקים כבדים.
לאחר שנתיים קצרות מאוד חתכו בהונדה את הפדיחה והציגו את ה-VFR750F, שבספרי ההיסטוריה המוטורית נחשב – יחד עם ממשיכיו – לא רק לאחד מדגמי הספורט-תיור המוצלחים ביותר, אלא לאחד מהאופנועים המוצלחים ביותר בהיסטוריה הדו-גלגלית. מנוע ה-V4 נשאר, הוחלפו החלקים הסוררים, ובתוך הפלסטיקה המלאה הוכנס מנוע בנפח 748 סמ"ק עם 16 שסתומים, קירור נוזל כמובן, 106 כוחות סוס ו-7.7 קג"מ, וכל הטוב הזה שקל משקל מלא של 199 ק"ג. בשנת 1988 ה-VFR750F עבר שינויים קוסמטיים קלים, ובעיקר החליף את גלגלי ה-16″ מלפנים וה-18″ מאחור בצמד חישוקי 17″. בשנת 1990 בוצע עוד עדכון כאשר צמד הבולמים עברו עדכונים, ובנוסף התווספה זרוע חד-צידית מעולם המרוצים, שנראה עד אז רק ב-RC30 האקזוטי של הונדה. בשנת 1994 הוצג דור חדש למעשה, עם 200 חלקים שונים שנועדו להפחית במשקל ולחדד עוד יותר את ההתנהגות.
ההונדה VFR800 של 1998 – גם בצהוב
לשנת 1998 חזרו בהונדה לחדר הישיבות ולשולחן השרטוטים והציגו את הדור החמישי, שהיה אופנוע חדש לגמרי ולא רק מחליף נוסף – אז הגיע לעולם ה-VFR800Fi. ה-'i' בשם מרמז בדיוק את מה שאתם חושבים, כאשר מערכת הזרקת הדלק מה-RC45 האקזוטי הגיעה היישר לכאן. המנוע עצמו גדל בנפחו ל-781 סמ"ק שסיפקו 110 כוחות סוס ב-10,500 סל"ד ו-8.15 קג"מ ב-8,750 סל"ד. המשקל עצמו נעצר ב-208 ק"ג. בתוך הקרביים מיקמו הונדה את מצנן המים הגדול במיקום צידי על-מנת לווסת את חלוקת המשקל בצורה טובה יותר ולשפר את התנהגות הכביש. המנוע, ששימש גם כגורם נושא עומס, מוקם בתוך שלדת אלומיניום חדשה שנראתה לאחרונה על ה-VTR1000 פיירסטורם. הזרוע האחורית המשיכה לבלבל ולהיות חד-צידית (כשהיתרון העיקרי שלה הוא ביכולת להחליף גלגל אחורי במהירות בתנאי מרוץ, וכמובן להיראות מיוחדת), כאשר המזלג היה טלסקופי רגיל, כלומר לא הפוך. ה-VFR800 גם הציע את מערכת ה-CBS, שמפעילה את הדיסקים הכפולים מלפנים והדיסק היחיד מאחור בלחיצה רק על ידית הבלם הקדמי או רגלית הבלם האחורי. הרוכשים והבוחנים בזמנו פחות התחברו לפטנט הזה. בשנת 2000 בוצע עדכון קטן ומינורי למנוע, לרגליות ולמראות.
ביקורת נוספת של הרוכשים הייתה על העיצוב ה'הונדאי', המרובע והמשעמם של ה-VFR800, שמילא את שורות התיור בתיאור הכלי אבל לא נתן הרגשת ספורט בכבישים המפותלים. חלק מהמהירות אמנם מגיעה מהעיצוב, אבל שם לא היה לו על מה להתבייש, שכן הוא המשיך למלא את שתי הדרישות בצורה מופתית, תוך כדי שהוא ממצב את עצמו לא רק כאופנוע מעולה למרחקים ארוכים, אלא גם אחד כזה שייתן בראש לכל פרחח ספורטיבי עם מנוע ארבע בשורה צורח ויציג ביצועים ששום אדוונצ'ר-תיור מודרני יחלום עליהם.
בהונדה המשיכו לשדרג ולעדכן את המשפחה, כאשר לשנת 2002 כבר יצא דגם חדש כמעט לגמרי – דור שישי למניין – עם מנוע V-TEC מתוחכם, שקיבל מערכת תזמון שסתומים משתנה העובדת עם שני שסתומים לצילינדר בסל"ד נמוך ו-4 שסתומים לצילינדר בסל"ד גבוה, ומעל הכל כבר מטפל בנושא העיצוב. עליו נכתוב בנפרד בפעם אחרת.
