מחבר: כתב אורח

כתב: שרון בבלי

גוד מורנינג אמריקה – היום הראשון

אחרי טיסה מעייפת במיוחד הגענו ללוס אנג'לס בטיסת המשך מפולין. מישהו החליט לקרוא למטוס 'דרימליינר' אבל על השינה שלי זה לא עשה רושם וספרתי כל ק"מ עד ההגעה.

שכרנו רכב ליומיים הקרובים לקחנו GMC ארוכה שבשיטוט איתה בעיר אנחנו מרגישים כמו אנשי FBI. קבוצת ילדים ברכב סמוך נופפה לנו לשלום ואני החזרתי להם בנפנוף מלא חשיבות. התמקמנו במוטל שידע ימים טובים יותר. השיקול בבחירתו היה שהוא צמוד לסוכנות הארלי-דיווידסון שממנה אנחנו לוקחים את האופנועים. בערב יצאנו למסעדה מקסיקנית עם מנות מוגזמות בעליל, אפילו דוד עברון לא סיים את הצלחת, נפלנו למיטות קרועים לגזרים ממתינים שאדון ג'ט-לג יעיר אותנו באמצע הלילה, והוא אכן לא אכזב.

היום השני – יום התקלות הקטנות

לאחר ארוחת בוקר על שני בלוקים ברחוב בחברת מספר הומלסים, יצאנו עם הוואן לגלות מעט את העיר. מסתבר שהאופנועים יחכו לנו בשדה התעופה ולא במקום שנקבע (עניין פעוט של כשעה נסיעה), וכך מצאנו את עצמנו מודדים את האוטוסטרדות של LA הלוך ושוב. החזרנו את הרכב ולעת ערב הנחנו את עכוזינו על-גבי סוסי הברזל. קצת הסברים ואנחנו יוצאים לרחובות האפלים של LA. בקושי הספקנו להתפעל מאדיבות הנהגים המקומיים כשהם רואים 8 אופנועים יוצאי חלציהם, והופ… עוד תקלה. בעת רכיבה פקק השמן באופנוע שלי קפץ החוצה והשאיר אותי פעור פה ועם כתם שמן חם במכנסיים. לאחר מספר דקות הגיע עזרה, הכלים נפרסו, מסנן האוויר הוסר ונשם סורר נפתח. המשכנו בדרכנו למלון, סיימנו את היום שוב בארוחת ערב על שני בלוקים בחברת ההומלסים. מחר יוצאים למסע הגדול.

היום השלישי – 450 ק"מ של עונג

הג'ט-לג עדיין לא רוצה לעזוב. גררנו את עצמנו מהמיטות ויצאנו ליום הרכיבה הראשון. את הבוקר פתחנו בפקק עצום בגודלו שחימם את אשכינו לרמת שקשוקה חריפה, אבל באמצע היום נכנסנו לכביש 66 שנתן לנו תחושה שאנחנו מלכי העולם. השלטים בדרך טענו שהכביש משובש, אבל הכביש לא ממש הסכים עם השלטים חוץ מקטעים קצרים מאוד.

מזג האוויר השתנה מחם לקר ומקר לחם, הנוף מדברי מדהים, קטעים ממנו נראים ככביש אל האופק שאין לו סוף.

המשכנו דרך העיירה נידלס וחצינו למדינת נוואדה. סיימנו את היום בלאפלין, עיירה מיוחדת שיש בה יותר בתי קזינו מתושבים. ככה זה כשמותר להמר.

שילמנו מחיר מופקע של 27 דולר ללילה לחדר זוגי מעולה – העיקר שתהמר בתקווה שתפסיד. אני מהמר שאחרי ארוחת הערב כולנו נופלים למיטות עד שהג'ט-לג יטריף אותנו שוב.

היום הרביעי

אחרי לילה בעיר לפלין – עיר ההימורים לגיל השלישי ולמעוטי יכולת – יצאנו לדרכנו. חצינו את הגבול למדינת אריזונה והמשכנו על כביש 66. עצרנו בעיירה אוטמן, עיירת כורים שהפכה לעיירת חמורים, בתי עץ בסגנון מערבונים, חרשי עור, מסעדות וחנויות מזכרות בסגנון המערב הפרוע. מישהו החליט שהתיירים צריכים להאכיל את החמורים שלו שמסתובבים כאטרקציה תיירותית ולגמרי תופסים תחת – תרתי משמע.

המשכנו למוזיאון כביש 66 בקינגמאן. משהו במוזיאון גרם לירידה מסוכנת של רמות השומן בדם, אז נכנסנו לאכול צהריים, כמובן בורגר, ונרגענו. משם דרך כבישים שאינם נגמרים המשכנו במסע. מזג האוויר נפלא, 8 האופנועים דוהרים קדימה כרכבת, והלב מתמלא באושר שקשה לתאר. יד נאלמת ציירה לנו נוף שכאילו לקוח מהאגדות. בין לבין עצרנו בעיירות מיוחדות לאורך הכביש, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רכבים ישנים – הכל כאילו לקוח מסרט ואנחנו שחקנים ראשיים לרגע. את היום סגרנו בעיירה וויליאמס היפיפייה ובארוחה במסעדה תאילנדית מוצלחת.

היום החמישי – עדיין באריזונה

אחרי לילה שלם של שינה שהופרע רק מרכבת שחלפה בסמוך למלון, התעוררנו בוויליאמס הקרירה. ארוחת הבוקר כללה בעיקר דברים צהובים כמו ופל אמריקאי, חמאה, טוסטים, קורנפלקס, מיץ תפוזים לא טבעי ומיץ תפוחים מתוק להחריד.

קנינו כרטיס כניסה לגרנד קניון והערנו את סוסי הברזל. אחרי שלושה ימי רכיבה יש דעות לכאן ולכאן בקרב חברי הקבוצה לגבי האופנועים. על הסופטייל הריטג' שעליו אני רוכב יש לי בעיקר מחמאות. כמעט מושלם.

עזבנו את כביש 66 ועלינו לכביש שהוביל אותנו לשמורת הגרנד קניון. הגענו לתצפית מדהימה שהעתיקה את נשימתנו וסימרה את שיערותינו.

אחרי שהסדרנו נשימה והסתרקנו יצאנו מהשמורה ברכיבה לכיוון היער הלאומי קאיבב. באופק הרים מושלגים, מסביב הכול ירוק, שהופך לחום, ואחרי עוד זמן קצר הרים צחיחים ואדומים מעוטרים בסלעים חדים ולמרגלותיהם צריפים של אינדיאנים. בירכנו ובורכנו לשלום והמשכנו לכיוון Horse Shoe.

העמדנו את האופנועים וצעדנו בחול כקילומטר לכל כיוון לראות את אחד המראות המרתקים – נהר הקולורדו מתעקל ומסתובב סביב סלע עצום ועקשן שלא הצליח להכניע.

המשכנו לביקור קצר בסכר לייק פאוול המרשים, ועזבנו את אריזונה. ברוכים הבאים ליוטה. עצרנו במלון דרכים בעיירה נידחת בשם Big Water ללילה.

לרוב אנחנו רוכבים בכבישים לא עמוסים, אך אדיבות הנהגים האמריקאים בולטת וניכר עליהם שהם מעריכים קבוצות אופנועים, ולמשל נותנים זכות קדימה גם כשלא חייבים. תענוג.

אנחנו בנקודה הצפון מזרחית של המסלול שלנו, וממחר רוכבים מערבה.

היום השישי – 3 מדינות ביום אחד

אחרי לילה שקט במיוחד ב-Big Water – אורחן מבודד למי שלא מוצא מקום לינה בפייג' – ואחרי ארוחת בוקר צהובה כרגיל, יצאנו לכיוון פארק ציון (Zion). הדרך ירוקה משולבת עם הרים אדמדמים, ושוב חוצים את הגבול לאריזונה. הגענו לכניסה המזרחית של הפארק. הפתעה: דווקא הפארק עם השם הכי ציוני לא הקל עלינו, ובכניסה המזרחית שממנה התכוונו להיכנס ולנוע מערבה בתוך הפארק היו עבודות והפארק היה חסום למעבר מערבה. החלטנו שעל פארק ציון לא מוותרים אף על פי שלהיכנס מהכניסה המערבית האריך לנו את המסלול שהיה מלכתחילה הארוך ביותר ליום הרכיבה הנוכחי. נכנסנו לפארק ושוב חווינו אכזבה: אי אפשר לרכוב עם האופנועים מזרחה על הדרך הראשית, וניתן להשתמש אך ורק בשאטלים לכניסה לפארק. מה לחבורת גברים מסוקסים כמונו ולאוטובוס? מילא אוטובוס עם חלונות גדולים שמתאים למשימה, אבל לשאטל הזה היו חלונות עם יותר אלומיניום מזכוכית, מה שגרם לחוסר רצון להביט החוצה ובטח שלא להצליח לצלם משהו.

מאוכזבים משהו המשכנו ברכיבה ארוכה לכיוון לאס וגאס. חצינו את הגבול לנוואדה באור אחרון. חמישים ק"מ ויותר לפני לאס וגאס, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בהילה שמייצרת עיר החטאים וצובעת את השמיים באור כתמתם. ההילה הזו היא רק ההכנה למראה של העיר המופרעת והמוגזמת ביותר בארה"ב, שמתגלית כמעט במפתיע. השינוי בין רכיבה במדבר בלילה שעות ארוכות בחשיכה מוחלטת לבין מראה העיר המוארת שנפרס מקצה לקצה, גרם לי לפלוט צעקת אושר לתוך הקסדה. התמקמנו במלון פלאנט הוליווד על הסטריפ, וסיימנו יום ארוך ומתיש עם חיוך על השפתיים. בסך הכל רכבנו היום 660 ק"מ בתנאים לא אופטימליים, בחום, ברוחות צד ובחשיכה. בלאס וגאס נשהה שני לילות של חופשה מהחופשה.

היום השביעי – נוואדה, לאס וגאס

היום יום מנוחה וקניות. העברנו את היום בסוכנות הארלי-דיווידסון, סדנת בניית האופנועים קאוונטי קאסטומס שמייצרים ומקסטמים אופנועים ומכוניות, רכשנו אביזרים בסייקל גיר, ובעיקר נחנו לקראת המסע שממשיך מחר.

לאס וגאס מדהימה. מופרעת, חמה, מבעבעת – הכל ביחד. בחורות בלבוש מינימלי מסתובבות ברחובות, בתי קזינו עם שחקנים שלא ברור להם אם יום או לילה בחוץ, ערב רב של תיירים מכל העולם, ועל הכל מרחף ענן ריחני של מריחואנה. העיר הזאת דלוקה תמידית. סיימנו את היום במסעדת המבורגרים של השף גורדון ראמזי. היה שווה את הקלוריות.

היום השמיני

בוקר טוב ואגס. באופן אישי שמחתי לעזוב אותה. משהו בהמולה הבלתי נגמרת בעיר פשוט מתיש ומעייף גם אם לא עושים כלום. אחרי יומיים בוגאס שלא נגענו באופנועים, שמחנו לחזור אליהם.

יצאנו לרכיבה אחרי קפה ומאפה בסטארבקס מתחת למלון. מזג האוויר היה מצוין ולא רמז למה שהולך להיות בהמשך. חצינו לקליפורניה ורכבנו לשמורת הטבע Death Vally. מי שמבקש לרכוב במקום שנקרא 'עמק המוות' שייקח בחשבון שיהיה חום מהגיהינום: 42 מעלות מלמעלה והארלי רותח מלמטה – מתכון לבישול ארוך של האשכים. עמק המוות הוא המקום הנמוך ביותר באמריקות – 86 מטרים מתחת לפני הים. נוף יפה דומה לערבה, אך הרבה יותר פראי והרבה יותר גדול, כיאה לשמורה באמריקה. הבדלי הטמפרטורות היו של לפחות 10 מעלות בין החלקים הנמוכים לגבוהים.

בעיירה אולנצ'ה עשינו הפסקת קפה דלוח ופושר. המשכנו בדרך דרומה לעיירה רידג'קרסט. הדרך מיוחדת – מצד ימין הרים ירוקים ומצד שמאל הרים יבשים שמהווים את הגבול של עמק המוות. ברידג'קרסט מעבירים את הלילה. עיירה אמריקאית מנומנמת. נהדר אחרי וגאס.

היום התשיעי – קליפורניה

היום התחיל ברידג'קרסט בארוחת בוקר צהובה, כרגיל. היום בתפריט תפירה של 320 ק"מ מנהלתיים ללא אתרים מיוחדים. בכוונתנו היה להגיע לסקויה פארק, ולאחר מכן ללון בויסיליה.

היום משמעת הרכיבה התרופפה מעט, והעונש לא אחר להגיע: אף על פי שאנו רוכבים עם מוביל, מאסף מספרי ברזל במיקום קבוע עם קשר עין רצוף ונהלים ברורים – נוצר נתק בקבוצה.

לאחר כ-40 דקות הקבוצה אוחדה, הנהלים חודדו, הלקח נלמד והמשכנו בדרכנו.

לכל חברי הקבוצה נמאס מהאוכל הטיפוסי האמריקאי. כמה שמחנו שבדרכנו נקרתה מסעדה שכתוב עליה 'שניצל האוס'. מה רבה הייתה אכזבתנו שלא היה בנמצא אפילו שארית שניצל, ונפלנו שוב על המבורגר ונקניקיות בקטשופ וצ'יפס. עקב המרחק הרב שאנו רוכבים, מדי יום ארוחת הצהריים זוכה לזמן מוקצב יחסית קצר ואין לנו פנאי להשקיע בחיפוש.

בבקרספילד נכנסנו לסוכנות הארלי מרשימה. לא עצומה כמו בוגאס, אבל עדיין פי חמישה מגודל הסוכנות בחולון. בסוכנות מכבדים בקפה, שוקולד ומים.

המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה ויסיליה למרגלות שמורת הסקויה. היום קיבלנו אפטר, ובהחלטה משותפת החלטנו לסיים את היום יחסית מוקדם אחר הצהריים ולעלות לשמורת סקויה מחר בבוקר. טבלנו בבריכת המלון שמימיה ירוקים, ואת הערב סיימנו במסעדה סינית שהגישה לנו קומבינציה של ארוחה מלאה, מרק, מנה ראשונה ועיקרית, וכל זה ב-10 דולר.

היום העשירי – קליפורניה

בבוקר, לאחר השכמה מוקדמת, קיבלנו ארוחת בוקר מצוינת במונחים אמריקאים במלון בסט ווסטרן בויסיליה.

לאחר שמילאנו את בטננו הוחלט בלב כבד שנוותר על שמורת הסקויה שתוכננה להיום עקב תחזית קרה במיוחד בשמורה עם סיכוי קל לגשם, שבשילוב עם טמפרטורות נמוכות מאוד סביב ה-0 מעלות עלול להפוך לקרח. וכידוע, קרח ודו-גלגלי לא מסתדרים טוב ביחד.

הפלגנו לכיוון כללי מערב לכיוון כביש 1 הנושק לאוקיינוס השקט. בדרך חלפנו בין שדות חיטה ותפוחי אדמה בישורת כמו שיש רק באמריקה. בהמשך הנוף השתנה לירוק משובץ בגפנים מכל כיוון וקור מקפיא עצמות.

עצרנו להוסיף שכבות לבוש. דוד (סנדלים) זוהה כשהוא לובש חליפת גשם שני חלקים ולרגליו נעלים סגורות – כל זאת בלי גשם. מחזה שאפשר לצפות בו פעם במיליון שנה ויירשם בדפי ההיסטוריה של המועדון.

עצרנו לטעימות יין לחימום הבטן, והמשכנו מערבה עד לחיבור עם כביש 1 והאוקיינוס השקט.

ביקרנו בהרסט קאסל והתרשמנו מעושרו של איל התקשורת והסרטים וויליאם רנדולף הרסט, שבנה לעצמו טירת מלכים.

סיימנו את היום במוטל על כביש 1 באזור הרסט סאן סימון, ולשם שינוי התפנקנו בארוחת ערב שכללה בשר אמיתי שלא הונדס ועובד.

עקב השינוי הבלתי צפוי רכבנו היום 220 ק"מ בלבד. מחר ממשיכים לנוע דרומה על כביש 1.

היום האחד-עשר – קליפורניה

התעוררנו לחופו של האוקיינוס השקט בסאן סימון, והצפנו מעט על כביש 1 לצפות במגדלור ובפילי הים. בעונה זו של השנה מגיעות הנקבות עם הצאצאים ללא הזכרים. הצאצאים נולדים במשקל של 35 ק"ג, ועולים 100 ק"ג בחודש הראשון. לאחר הסבר קצר במקום המשכנו דרומה על 1 ועצרנו במפרץ מורו להאכיל את השחפים. ארוחת צהריים אכלנו בסאן לואיס אוביספו. ביקרנו בסמטת המסטיקים, סמטה שמלאה במאות אלפי מסטיקים לעוסים מודבקים על קירות סמטה – ממש דיסקסטינג.

דרך כביש 1 וכביש 101 הגענו לעיירה סולבאנג, כ-200 ק"מ צפונית ללוס אנג'לס. זוהי עיירה מיוחדת בנוף האמריקאי – עיירת מהגרים שהגיעו מדנמרק ב-1909 וביקשו להקים לעצמם קהילה בקליפורניה. פירוש השם סולבאנג – שדה שטוף שמש. זוהי עיירה יפהפייה, סוג של קפיצה לאירופה של פעם. בסולבאנג נעביר את הלילה האחרון בחברת סוסי הברזל שלנו.

היום השנים-עשר והאחרון – קליפורניה

הקצנו כמעט יקיצה טבעית בסולבנג, ולאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה מקומית בסמוך למלון התנענו את סוסי הברזל לפס האחרון. המשכנו לנוע על כביש 101 עד לסנטה ברברה, והצטלמנו על הפיר המפורסם. אווירת סיום טירונות באוויר. המשכנו תנועה דרומה על כביש 1, חלפנו על פני בתי 'המסכנות' של מליבו וחצינו את טונה קניון פארק – אזור שנשרף לפני מספר חודשים, אבל האביב מעיר אותו לחיים והגבעות מוריקות משובצות בפרחי בר סגולים.

זהו, הגענו לנקודת ההחזרה של האופנועים בלוס אנג'לס.

איך מסכמים מסע של כמעט שבועיים?

קצת מספרים: 8 רוכבים, כ-3,500 ק"מ, ביחד רכבנו כ-28,000 ק"מ ללא תקלות וללא אירועים מיוחדים. רכבנו בנופים משתנים, בקור עז ובחום לוהט, בימים עמוסים יותר וגם פחות, עייפים יותר או פחות, וסיימנו כל יום עם חיוך מרוח וציפייה ליום המחר.

אנחנו מכירים שנים רבות אחד את השני, את הצדדים הטובים והטובים פחות, למדנו להכיר טוב יותר ולהוקיר אחד את השני. זכינו, וזו לא קלישאה.

14 ימים בלי מרווחי נשימה אחד מהשני, במסע שהוא לא תמיד רק כיף וטומן בחובו גם מאמץ לא קטן, יכול בקלות להיגרר לכעס ועצבים. כולנו ידענו איך לגרום למסע הזה להצליח וכולנו תרמנו לאווירה הטובה.

תודה מיוחדת מגיעה לאדם מיוחד מאוד, משלב הרעיון שבתחילה נשמע לנו מופרך, דרך שלב ההזמנות, התכנון והציפייה, ולבסוף גם ההובלה של הטיול. אורן, בשם כולנו – תודה רבה.

ומילה קטנה על המכונה המדהימה – במקרה שלנו הארלי-דיווידסון. היפנים מאמינים שלחפצים יש נשמה, בדומה לאנשים. אופנוע הוא בהחלט הוכחה לכך. ביד מאומנת בנוף מתאים ועם החבורה הנכונה, המכונה הזו הזיזה את הנשמה ולא רק את הגוף. היו לנו תחושות התעלות שזר לא יבין אותם. הספיק לנו להביט אחד בשני ולהבין כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו מי שאנחנו.

עוד תודה מגיעה לבנות הזוג שלנו. אני טוען ש-90 אחוז מאושרו של אדם טמון בבן / בת הזוג. תודה על הפרגון שאינו מובן מאליו ועל הליווי הצמוד שלכן, המילים החמות והעידוד.

ובסופו של דבר גם תודה לאל ששמר עלינו.

כתב: עו"ד אסף ורשה

הסיפור מתחיל כמו בכל 'על האש' – החבר'ה נפגשים, ואז מתברר שמישהו שכח להביא פיתות. הבחור במקרה הזה התנדב לקפוץ למאפייה הקרובה, והציע לידידה עימה הגיע לאירוע להתלוות אליו. תוך שניות האופנוע מונע והם מתחילים להתגלגל לעבר היציאה של פארק פרס בחולון. אלא שפרט קטן הוא שכח לספר לה: שאין לו כלל רישיון נהיגה תקף. רצה הגורל וכעבור זמן קצר הוא מאבד שליטה, מחליק ומתעופף מהכלי, והיא אחריו – מוטלת ארצה ונפצעת.

הידידות החזקה בין השניים התחלפה מהר מאוד ביריבות. כל רגעי הקסם שצברו במהלך השנתיים בהם הכירו תוך כדי עבודה משותפת בקניון – נעלמו, ובמקומם הגיעה יריבות משפטית. היות ותנאי מקדים לכיסוי ביטוחי הוא רישיון נהיגה בתוקף, היא הגישה תביעה לקרנית – הקרן שמפצה ניזוקים בנסיבות כאלו. הידידה טענה כי לא היה לה קצה של מושג כי אין לו רישיון נהיגה תקף ולפיכך על קרנית לפצות אותה בגין פציעתה.

קרנית, מנגד, התנגדה לטענתה והבהירה בין היתר בכתב ההגנה כי היה ובית המשפט יחייבה לשלם לה פיצויים היא תנקוט במהלך של הגשת תביעה כנגדו בגין כל הסכומים שזו תשלם לה.

ומה טען הרוכב? האשמה לתאונה מוטלת כלל על המורכבת; "התובעת זזה והשתוללה על האופנוע בזמן הנסיעה וגרמה לכך שהאופנוע איבד איזון והחליק", הוא הצהיר. בנוסף הוא מעיד כי מטרת ההרכבה כלל לא היתה לצורך הבאת פיתות אלא לשעשוע וקונדס. האם זה משנה? לכאורה, כך לא מתקיים כלל יסוד בחוק הפיצויים על פיו הכיסוי יינתן אך ורק אם הרכיבה היתה למטרות תחבורה. על פניו, שעשוע וקונדס אינם עונים להגדרה זו. אולם במבחן התוצאה זה לא שינה את החלטת בית המשפט. השופט הבהיר כי "בין אם מטרת הנסיעה הייתה רכישת פיתות ובין אם לצורך 'סיבוב' בלבד – בשניהם כרוך הדבר בשימוש בתכונות התחבורתיות של האופנוע".

אבל כיצד הגיע האופנוע לידיו של הבחור ולמי הוא שייך? הכירו את ב', עוד כוכב, בעליו של הכלי וחברו של הרוכב שהגיע גם הוא לחגיגת הבשרים בפארק. לטענתו, בזמן שהוא רב בטלפון עם חברתו לשעבר, לפתע שמע  את רעש המנוע, התחיל ללכת לכיוון בו החנה אותו, אך זה היה מאוחר מדי –  נאמר לו שהתאונה כבר התרחשה. וגם במקרה של השניים, החברות האמיצה התחלפה חיש מהר בעוינות והחלפת מכתבים בין עורכי הדין; הרוכב התעקש כי זה התיר לו לרכוב, כאשר מנגד בעליו מתעקש כי השימוש בכלי נעשה ללא רשות. אלא שבית המשפט לא התרשם מהגרסה שבעלי הכלי מסר. השופט כתב בפסק הדין כי עדותו לא אמינה והתגלו בה סתירות: "הוא יאמר כל שיידרש ממנו כדי להיחלץ מהטענות המופנות כלפיו". למזלו, ועל אף הסתייגותו של בית המשפט מגרסתו, סירב השופט לקבל את טענת קרנית וחסם בפניה את האפשרות לתבוע ממנו פיצוי.

אולם בכך לא תמה הסאגה: הרוכב טען בנוסף כי הוא נמצא באי-כשירות דיונית מחמת מצבו הנפשי, וכי קיימת המלצה לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. האם זהו 'אס' שנשלף במטרה להתחמק מאימת הדין? מה שברור הוא שהשופט דווקא התרשם מבהירות המחשבה של הבחור.

סוף הסיפור שלנו מגיע בצורת החלטה בה קרנית תשלם לתובעת 83,250 שקלים (בתוספת 13% פלוס מע"מ שכר טרחה לעו"ד, וכן אגרת בית משפט) תוך 30 יום, ואילו הרוכב ישיב לקרנית את מלוא הסכום תוך 60 יום.

אז מה אנו למדים מהסיפור שלפנינו? שקבלת החלטה לרכוב ללא רישיון וללא ביטוח חובה עלולה להתברר כטעות גורלית, אולם להוסיף לכך גם הרכבה – זה כבר בגדר איוולת בל תתואר. למזלו של הבחור, הבחורה נפצעה באורח קל עם שברים מועטים ברגלה. מה היה קורה עם חלילה הייתה נפצעת באורח קשה ומאבדת את כושר עבודתה? אל תעשו את הטעות הזו, לבל תמצאו את עצמכם משעבדים את חייכם לטובת תשלום פיצויים. לא מדובר על איום בעלמה – קרו מקרים, ולא אחדים.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

האם מישהו מבין רוכבי השטח משער כי חשיפה לסאונד שבוקע מאגזוז פתוח יכולה להוביל למוות? סביר להניח שלא. אולם תיק שנדון לאחרונה בבית המשפט מגולל סיפור טראגי על גבר בן 79 שמצא את מותו בנסיבות כאלו.

מה קרה שם? בחודש יולי 2014, כבכל יום, הוא עלה על אוכף הסוס שלו ורכב בשטחי המושב גנות בו התגורר. בחור שעבר במקום מספר כי לפתע הוא ראה שני רוכבי אופנועי מוטוקרוס מגיחים מאחורי הסוס במהירות, עם גז פתוח ובאופן שגרם לסוס לנער באופן מיידי את הרוכב מגבו. תוך חלקיק שנייה הוא מצא את עצמו מתעופף מהאוכף בחוזקה, היישר לקרקע. התוצאה – שברים מרובים בכל חלקי הגוף, אובדן הכרה ומוות אחרי מספר ימים.

ומה עשו הרוכבים? "הם ראו את הרוכב נופל, אבל משום מה הם המשיכו בנסיעה. הבחנתי בשני הרוכבים בורחים ימינה לכיוון היציאה מהמושב לאחר שראו בוודאות שהוא נפל מהסוס", מספר עד הראייה.

בעקבות הודעתו של העד נפתחה חקירה מקיפה לאיתור שני הרוכבים, וכעבור מספר ימים הם אותרו ונחקרו באזהרה בחשד לעבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרת פצוע. בסופו של יום, בשל היעדר ראיות מספיקות החליטה המשטרה משיקוליה שלא להעמידם לדין. ההחלטה אם להעמיד לדין מצריכה מהמשטרה לגבש תשתית ראייתית מספקת שתוביל לדעת הפרקליטות להרשעה, וזה – במקרה המסוים – לא קרה. תמלולי החקירות של השניים לא נחשפו, אולם בשורה התחתונה רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי גבוה יותר מזה שדרוש בהליך אזרחי, ואותו המשטרה לא הצליחה לעבור.

לצד ההליך הפלילי, הגישו יורשי המנוח תביעה נזיקית בדרישה לפצותם בגין מותו. לצורך כך, עליהם היה לעבור דרך מספר תחנות:

התחנה הראשונה (והקלה יותר למעבר): האם המנוח נפגע מרכב מנועי המיועד למטרת תחבורה?

אין מחלוקת ששלושת היסודות הראשונים של המונח "רכב מנועי" מתקיימים באופנוע מוטוקרוס – מדובר ברכב, שנע בכוח מכני, על פני הקרקע. אלא שיש גם מבחן נוסף – האם ייעודו של האופנוע הוא לצורכי תחבורה יבשתית. או במילים אחרות – האם תכליתו של אופנוע מוטוקרוס לשמש לתחבורה ולא לנהיגה ספורטיבית ותחרויות. השופט התעכב על סוגייה זו, אולם היות והדבר קרה מיוזמתו ולא הועלה על-ידי צוות ההגנה – לא ניתן לכך משקל בתיק.

התחנה השנייה: האם על אף שלא היה מגע בין האופנועים לבין המנוח, עדיין מתקיים קשר סיבתי שהוביל לתאונה?

במהלך הדיון התברר כי מקרה המוות הנוכחי הוא לא הראשון שבו רוכב על סוס נפל כתוצאה מבהלה שמקורה ברעש שיצר כלי רכב שנסע בסמוך אליו. כך למשל, במקרה שהיה, מדריך רכיבה רכב על סוס בחוף הים. קבוצת רוכבי טרקטורונים התקרבה אליו וגרמה לרעש, אבק ובהלה. הוא פנה לכיוונם וסימן להם להתרחק מהמקום אך הם התעלמו, הגבירו את מהירותם והתקרבו במהירות וברעש עצום לכיוונו. הסוס נבהל, נפל ומעך תחתיו את הרוכב. במקרה אחר, בחור הוביל סוס בחוף הים במסגרת עבודתו. לפתע הופיע טרקטורון שהחל בסיבובי ראווה סביב רוכב הסוס, שחל להשתולל עד שבסופו של דבר הוא נוער ונחבל.

שורת הדין של כל המקרים האלו זהה – אופנועים וטרקטורונים שנוסעים קרוב לרוכב ויוצרים רעש גדול – די בכך על-מנת ליצור את הקשר הסיבתי בין הנסיעה, הרעש, התאונה והנזק.

התחנה השלישית: האם קרנית צריכה לפצות את אשת המנוח?

למי שלא יודע, קרנית היא גוף של המדינה שתפקידו לפצות נפגע הזכאי לפיצויים ואין בידו לתבוע אותם מחברת ביטוח, בין היתר מפני שאין לרוכב ביטוח חובה או שאינו מכסה את המקרה. קרנית טענה שאינה חבה בפיצוי משום שהוכח שלא ניתן לבטח את האופנועים בביטוח חובה. בית המשפט הדף את טענתה וקבע שהיא מחויבת לפצות את יורשיו.

בסופו של יום הצליחה התביעה לעבור בהצלחה את כל התחנות. בשורה התחתונה – קרנית תפצה את יורשיו.

אז מה מוסר ההשכל של הסיפור המצער הזה? שלא צריך להיות מגע פיזי בין האופנוע והנפגע על-מנת שהאירוע יוכר כתאונת דרכים. כך למשל במקרה שכיח יותר בו הולך רגל נבהל ונחבל. במקרה כזה, ההשלכות יכולות להיות קריטיות אם יתברר כי לרוכב אין פוליסת חובה בתוקף. קרנית תשלם את הפיצויים לנפגע, אך מיד לאחר מכן היא עשויה לדרוש מהרוכב לשלם לה את כל מה שהיא שילמה. וזה עלול להגיע למיליוני שקלים.

סעו בזהירות, ותנו כבוד למשתמשי הדרך האחרים. בקרבת סוסים הורידו מהירות ואף דוממו את המנוע כדי שהסוס לא ייבהל.

הכותב הוא מומחה בדיני ביטוח ונזיקין, יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

ישנם לא מעט כלים דו-גלגליים שרמת הסחירות הנמוכה שלהם כמשומשים מעמידה קשיים בפני בעליהם בעת מכירתם, קל וחומר כאשר הם אינם במצב טוב – אם כתוצאה מתאונה כזו או אחרת שגרמה לפגיעות שלדה או פגיעות במכלולים, או שיש להם בעיה מכנית שנובעת מטיפול לקוי או מהזנחה. כפועל יוצא, ישנם מוכרים שבוחרים להסתיר את מצבו האמיתי של הכלי מהרוכש, שבתורו מוותר על ביצוע בדיקה מקיפה טרום הקנייה, אולם כעבור זמן מה מגלה כי נפל בפח. מהן זכויותיו של הרוכש במצב כזה? ננסה לענות בשאלות ותשובות אופייניות.

איזו חובה מטילה הפסיקה על הצדדים בעת ניהול מו"מ למכירת דו-גלגלי?

בראש ובראשונה, חובת תום הלב. או במילים אחרות – המוכר מחויב להביא בפני הרוכש את כל המידע שיש אצלו לגבי מצבו של הכלי, ובכלל זה תאונות בהן היה מעורב, פגימות במנוע ובשלדה, זהות הבעלים הקודמים, וכול פרט שרלוונטי להערכת ערכו ושוויו.

היה ויתברר כי המוכר הסתיר בכוונת מכוון מידע מהותי – עומדת לרשות הרוכש הזכות לדרוש את ביטול החוזה והשבת כספו. אין מדובר על החלטה שיפוטית שניתנה על-ידי ערכאה נמוכה, אלא כזו שניתנה בבית המשפט העליון. בפסק דין מכונן בסוגיה נכתב באופן שאינו משתמע: "הטעיה היא הצהרה כוזבת… הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת – הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. השנייה – הטעיה במחדל, קרי אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם".

הבעיה במנוע התגלתה במהלך בדיקה במוסך בו אני מטפל, אולם לשם הוכחה כי המוכר ידע על כך עליי לפנות למוסכים בהם טיפל בו בעבר. האם הם מחויבים למסור לי את המידע?

בהחלט! הדבר כלל לא נתון לשיקול דעתם ואסור להם לדחות את הבקשה. הזכות לכך נגזרת מחוק מכירת רכב משומש שקובע כי הרוכש זכאי לקבל מידע וגילוי נאות על מצבו ולרשותו עומדת האפשרות לפנות לצורך כך לכול מוסך בו הוא תוקן בבקשה כי יסופק לו מלוא המידע על מצבו. אולם, על-מנת להקל על ההליך מומלץ בטרם הקנייה לקבל הסכמה בכתב של בעל הרכב למסור מידע מהמוסך המטפל. בנוסף, היה ובמהלך הבדיקה מתגלות עדויות לתאונה בה היה מעורב, רשאי בעליו הנוכחי לפנות לכול חברות הביטוח בהן הוא בוטח על מנת לקבל מידע על עברו התאונתי.

אמנם רבים מהכלים מבוטחים בביטוח חובה בלבד ו/או צד ג', אולם די בכך שיימסר כי המבוטח היה מעורב בתאונה – על מנת לגבש תשתית ראשונית לטענה כי מידע מהותי הוסתר מהרוכש. הרי לא יעלה על הדעת כי הרוכב נפצע אולם לכלי לא ארע דבר. די בנפילה שלו תוך כדי תנועה, על מנת להותיר בו עדויות לכך.

המוכר טוען כי המחיר ששולם משקף את מצבו של הכלי וכול המידע הובא בפניי טרום המכירה, וכל מה שאני רוצה כעת זה לסחוט ממנו עוד כסף. איך אני מתמודד עם טענה כזו?

צרכן סביר משלם מחיר שמשקף את ערכו של הכלי בהתייחס למצבו המכני והשלדי. אין זה סביר כי למרות שמלוא המידע הובא בפני הרוכש – זה בחר לשלם מחיר גבוה. במקרה כזה, יטה בית המשפט להשתכנע כי פרטים מהותיים לגבי מצבו הוסתרו במהלך ניהול המו"מ. כמובן שהכול תלוי באופן בו השופט מתרשם מרמת האמינות של הצדדים, אולם חובת ההוכחה כי המידע על הליקוי נמסר לרוכש  – מוטלת על המוכר. או במילים אחרות, היה והמוכר לא יציג לבית המשפט מסמך חתום על-ידי הצדדים בו מפורטים הליקויים, זה עשוי למצוא את עצמו בבעיה ובנחיתות אל מול הקונה.

האם יהיה לי קל יותר לתבוע חנות שעוסקת בממכר דו-גלגלי ממנה רכשתי את הכלי?

כן. בנוסף לחובת הגילוי שקיימת בין רוכשים פרטיים, החוק מגביר את חובת האחריות והשקיפות מצד סוחרי רכב, ומחייבם למסור לרוכש טופס גילוי נאות שכולל שורה ארוכה של פרטים ומידע לגבי מצבו. אי מסירת הטופס או מסירתו עם מידע מטעה – מהווה עבירה פלילית. איגוד המוסכים בישראל הכין כשירות לציבור "טופס גילוי נאות במכירת רכב משומש", בהתאם לדרישות החוק.

ואם לא מדובר על חנות מסודרת , אלא על מוסך ממנו רכשתי את הרכב? האם עדיין ניתן לראות בו כסוחר לעניין החוק וחובת מתן הטופס?

בחוק מכירת רכב משומש הוגדר כי עוסק ברכב הוא עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981, שעיסוקו מכירת רכב משומש. מכוח חוק זה, גם מוסך שמתפרנס ממכירה נכלל תחת הגדרה זו. במקרה בו יתברר כי החוק הופר, עומדת לרשות הרוכש האפשרות להגיש תביעה כנגד המוסך.

מה גובה הפיצוי שאני יכול לקבל במקרה שבית המשפט יפסוק כי המוכר הסתיר ממני את מצבו האמיתי של הרכב?

הפיצוי מורכב ממספר 'ראשי נזק'. ראשית נתייחס לרכיב הזמן שהוקדש לצורך הטיפול בתביעה, הטרטורים וכל יתר האילוצים שגבו קורבן של זמן – וכאלו יש בשפע. גובה הפיצוי שיתבע בהקשר זה ייקבע בהתאם להכנסותיו של התובע טרום התביעה. לחילופין, בית המשפט יכול לבצע הערכה על דרך של 'אומדנא'. והרי הטרטור יצר עוגמת נפש? יצר גם יצר. לפיכך, לבית המשפט נתונה הסמכות לקבוע את גובהו. במקרים חריגים – רכיב זה יכול לעמוד על אלפי שקלים רבים.

ועכשיו למנה העיקרית: היה ובית המשפט יקבע כי העסקה מבוטלת, המוכר יידרש להשיב לרוכש את מלוא הסכום ששולם עבור הכלי, וזה כמובן ישיב לו אותו.

ומה הדין במקרה בו הרוכש אינו מעוניין לבטל את העסקה אלא רק לקבל פיצוי? לרשותו עומדת האפשרות לבקש מבית המשפט כי המוכר יחויב לשלם סכום שמשקף את הפער בין מחיר המחירון של הרכב ללא נזקים או פגיעות ביום המכירה לבין המחיר המייצג את שוויו (בעדיפות לפי קביעת שמאי) בהתאם  למצבו 'הפגום'.

ישנו גם תסריט אחר בו הרוכש העדיף למכור את הרכב במחיר הפסד ובלבד כי ייפטר ממנו. במקרה כזה בית המשפט יכול לחייב את המוכר לפצות אותו בסכום שמשקף את ההפרש בין מחיר הרכישה למחיר המכירה.

הכותב הוא יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

דני, מנהל סחר בחברה גדולה במשק, החל לפני שנה וחצי לחוש עייפות בלתי מוסברת. שום שינוי לא חל בחייו שיכול היה לרמז על סיבה לכך. התזונה נשארה כשהייתה, וסיבה נפשית נפסלה על הסף. הזמן עובר ופיתרון אין, אלא רק החמרה של המצב – מעבר לתשישות נרשמה גם ירידה מתמשכת ביכולת הריכוז וקשיי זיכרון. ואם לא די בכך, כאבי שרירים ומפרקים החלו לטרוד את מנוחתו. תוסיפו לכך את מרכיב קשיי השינה אותם חווה, וקיבלתם מתכון לסבל בל יתואר. חודשים עברו עד שמצאו את הסיבה לכך – מחלת התשישות הכרונית, או בשמה הנוסף: מחלת היאפים. איש לא קישר בין אירוע זניח שהתרחש לפני שלוש שנים לבין התפרצות המחלה: תאונת הדרכים הקלה בה היה מעורב בעת שרכב על אופנוע.

מחקרים מוכיחים כי המחלה עלולה להיגרם כתוצאה מפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, אולם רק בשנים האחרונות נדרש בית המשפט לדון בקשר הסיבתי בין השניים ולאפשר לרוכבים שנפגעו לקבל פיצוי כספי בגין הפגיעה הדרמטית באיכות חייהם ולאור הירידה ברמת ההכנסה. למעשה, האירוע התאונתי עשוי לשמש טריגר או זרז למחלות שעל פניו נראות כבלתי קשורות אליו ומתפרצות זמן מה לאחר מכן. ייתכן שאותן מחלות כבר מקננות בגוף החולה, אולם האירוע הטראומתי משמש כזרז או טריגר להתפרצותן. כך למשל, תביעה על רקע זה הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, ובה נטען כי תסמונת התשישות הכרונית בה לקה היא תוצאה ישירה של תאונת הדרכים. חברת הביטוח אליה הוגשה התביעה דחתה את טענתו של התובע כי קיים קשר סיבתי בין התסמונת לפגיעה.  לאור כך, מינה בית המשפט מומחית רפואית שקבעה בחוות דעתה כי לקות התובע נובעת גם מתאונת דרכים, ועל כן יש לקשור בין השניים. בסופו של ההליך, בית המשפט פסק כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד בשיעור של כ-1.7 מיליון שקלים.

מחלת היאפים היא דוגמה אחת מיני רבות לכאלו שמתפרצות אצל רוכבי דו-גלגלי בעקבות אירוע טראומתי של תאונת דרכים. כך למשל, גם המחלה הארורה פיברומילגיה –  מחלה כרונית שגורמת לכאבי שרירים שלדיים עזים בכל הגוף, ואם אין בכך די, היא מלווה בסימפטומים נוספים כגון שינויים במצב הרוח, קשיי שינה, כאבי בטן ותחושת חולשה כללית טורדנית. ישנם מספר גורמים להיווצרות המחלה: הספרות המקצועית מלמדת כי בין השאר גנטיקה ואף מצב נפשי מסוים ומתמשך מביאים לכך, וגם כאמור תאונות דרכים.

למעשה, במהלך השנים האחרונות נפסק כי קיים קשר סיבתי בין תאונות דרכים לבין שורה של מחלות. כך למשל, בית משפט השלום בחיפה הכיר בקשר סיבתי בין סטרס כתוצאה מתאונת דרכים, לבין מחלת הטרשת הנפוצה. במקרה אחר, בית משפט השלום בירושלים קבע כי לתובעת התפתחה מחלת סכרת בשל אירוע דחק בתאונה. בתביעתה לבית המשפט טענה התובעת כי תאונת הדרכים והנזק הנפשי בעקבותיה, הביאה להתפרצות המחלה (Diabetes Mellitus). בית המשפט מינה מומחה לרפואה פנימית לבדיקת התובעת, וזה קבע כי קיים קשר בין תגובת הדחק לתאונה לבין התפרצות מחלת הסכרת. בסופו של יום נפסק לתובעת פיצוי בשיעור של 587 אלף ש"ח בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעתיד, עזרה וסיעוד. בנוסף לכך, מעטים יודעים זאת אך גם מחלת הלופוס (זאבת) עלולה להתפרץ בעקבות תאונת דרכים. הזאבת היא מחלה בה הגוף מפתח נוגדנים נגד עצמו וכך פוגע באיברים שונים – בעיקר בכליות ובכלי דם קטנים. מחלת הלופוס עלולה להתפתח כתוצאה מטראומה, וגם במקרה הזה הכיר כבר בית המשפט בתאונת דרכים אשר היוותה הגורם למחלה ופסק פיצוי כספי לטובת הנפגע.

האם ניתן לקבל פיצוי נוסף לאחר שניתן פסק דין בתיק?

המכנה המשותף של כל המחלות הוא ההכרח לזהות בזמן את הקשר הסיבתי אל תאונת הדרכים שיסלול את הדרך להגדלה משמעותית של הפיצוי שיוענק לרוכב. היות וניתן לממש את הזכות להכרה במחלות, כל עוד לא ניתן פסק דין בתיק התביעה. יש לזכור כי מועד ההתיישנות בתביעת ביטוח פוקע כעבור שבע שנים.

מה צריך לעשות כמתעורר חשד שתאונה כלשהי קשורה למחלה?

כאשר מתעורר חשד שמחלה מסוימת קשורה לתאונה, יש להציף את המידע בפני הגורם שמטפל בתביעה על מנת שסוגיית הקשר האפשרי בין השניים תיבדק באופן מקצועי, באמצעות הפניה לרופא, לרבות בתחום הרפואה הרלוונטי. בשלב הבא יתבקש מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט כדי שיקבע אם יש קשר בין התאונה לבין המחלה.

ומה הדין כאשר מדובר על תאונת דרכים שמהווה גם תאונת עבודה?

כאשר מדובר בתאונת עבודה אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, היה ויימצא כי התאונה גרמה לאותו עובד ללקות גם במחלה, הוא יהיה זכאי להגיש למוסד לביטוח לאומי – כל חייו (בכפוף למגבלה של חצי שנה בין בקשה לבקשה) – בקשה להחמרת מצב.

יש טיפים נוספים לרוכבים?

יש לדווח לרופא המטפל על כל בעיה רפואית וכאב שמתעורר, גם אם נדמה כי הוא זניח, ולוודא שכל אחת מהתלונות נרשמת ומתועדת. כל דבר קטן כגדול חייב להיות כתוב ומתועד במסמכים רפואיים.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח ומימוש זכויות בעקבות תאונת דרכים.

מצלמות דרך לתיעוד הרכיבה הפכו בתקופה האחרונה לפופולריות מאוד בקרב רוכבי דו-גלגלי. היתרונות הגדולים של מצלמות תיעוד רכיבה ברורים לחלוטין, והם עשויים להציל את הרוכב במגוון מצבים – החל מדו"ח תנועה לא מוצדק ועד תביעת נזיקין בבית-משפט. יחד עם זאת, מצלמת הדרך עלולה גם לתעד עבירות תנועה של הרוכב – גם אם הן קלות וזניחות. שאלנו את עו"ד עמרי ארגמן, מומחה לדיני תעבורה, כיצד יכולה מצלמת הדרך לפעול כנגדנו.

*     *     *     *     *

לאחרונה הוגש כתב אישום חמור כנגד שלושה חברים בקהילתו של הרב ברלנד, שבמסגרתו נכללות לא פחות מ-26 עבירות תנועה מסוכנות, כאשר חלקן צולם באמצעות המצלמות שהותקנו ברכב. החרמת המצלמות והשימוש בהן כראיה מפלילה מהווה בסיס לדיון שרלוונטי מאוד לקהילת הרוכבים בישראל, שכן חלק לא קטן מהרוכבים משתמש במצלמות אקסטרים ובמצלמות דרך לתיעוד הרכיבה. אם כן, באילו מקרים רשאית המשטרה לדרוש מרוכב למסור לידיה את מצלמת הקסדה או את הטלפון הנייד? מה הדין במקרה בו המשטרה נחשפה לסרטון שהועלה לפייסבוק ומתעד את הרוכב 'מתגרזן' או מבצע עבירות תנועה? האם די בצפייה בסרטון על מנת לסלול את הדרך להרשעתו?

באופן עקרוני, ההוראה המכוננת בחוק לעריכת חיפוש בגופו של חשוד או בכליו קובעת כי רק אם היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבמצלמה יש ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חיפוש חיצוני.

מה יכול לבסס את החשד הסביר?

מבחינת המשטרה – כמעט כל עבירת תנועה שהרוכב מבצע. מרגע שהשוטר צפה ברוכב והתגבשה אצלו ההבנה כי בוצעה עבירה, למעשה די בכך בשביל לבסס את החשד הסביר לצורך החרמה או נטילת המצלמה. כך למשל, די בהשכבת האופנוע על-מנת שהשוטר יוכל לטעון כי בוצעה עבירה של נהיגה בקלות ראש ולרשום לרוכב דו"ח בגינה. במקביל הוא יכול לטעון כי הדבר מבסס מבחינתו את החשד הסביר כי אין זו העבירה היחידה שבוצעה על-ידי הרוכב וניתן להניח כי הוא ביצע בנוסף שורה של עבירות נוספות – שתיעודן קיים במצלמה.

לצורך העניין, גם ווילי מבסס חשד סביר?

כן, בהחלט. גם ביצוע 'ווילי' מהווה עבירה ובין היתר של נהיגה בקלות ראש, שהרשעה על פיה עלולה להוביל לשלילת רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשי פסילה מינימום. לחילופין, יכולה המשטרה לטעון כי מדובר על נהיגה בחוסר זהירות. כך או אחרת – די בהרמת הגלגל בכדי לבסס אצל השוטר את החשד הסביר ולדרוש מהרוכב להעביר לחזקתו את המצלמה.

ומה הדין לגבי עבירת מהירות?

במקרה בו השוטר אמד את מהירות הרכיבה באמצעות מכמונת שהצביעה על סטייה משמעותית מהמותר, הדבר יהווה ביסוס לחשד הסביר ויסלול את הדרך להחרמת המצלמה.

כלומר, מרגע שהמצלמה הוחרמה , השוטר רשאי לצפות בסרטונים שבה באופן מיידי?

באופן עקרוני, לשון החוק קובעת כי אסור למשטרה לעשות חיפוש מבלי שהיא קיבלה צו לחיפוש במחשב. לצורך העניין, סמארטפון ולמעשה כל מצלמה דיגיטלית אחרת נחשבים בגדר מחשב. אולם בחוות דעת שנתנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, הוא קבע כי ניתן  לערוך חיפוש מעמיק בטלפון סלולרי של נחקר ללא צו שופט – אם הוא מסכים לכך. לפי מנדלבליט, אין צורך בצו משופט כאשר החיפוש נערך בהסכמת הנחקר שניתנה באופן מודע, בהתאם למגבלות שהוא קובע מראש

אז מומלץ לסרב? והאם זה ימנע ממנה לעשות שימוש בסרטונים על מנת להפליל אותי?

במקרה שבו הסרטון כולל תיעוד של רכיבה עתירת עבירות תנועה, מוטב לסרב. בהנחה כי למשטרה אין מידע מודיעיני שאפשר לה לקבל צו משופט לחיפוש עוד קודם לתפיסת המכשיר, היא תידרש לפנות בבקשה לכך ויתקיים דיון בו נשטח את מסכת הטיעונים הנגדית. בהחלט קיים סיכוי כי השופט ישתכנע ולא יתיר זאת.

ומה הדין במקרה בו המשטרה חיפשה ללא קבלת צו משופט?

מדובר על ראיות שהושגו שלא כדין, כי אז ניתן לפסול אותן ולהביא לזיכוי הנאשם – גם אם הן מלמדות על התנהלות עבריינית מצד הרוכב.

ואם מדובר על סרטון שדלף לרשת בו מד המהירות שמצולם מראה מספר תלת-ספרתי פלילי? האם די בכך בשביל לסלול את הדרך להרשעה?

על-מנת שהמשטרה תוכל לעשות זאת, עליה לעבור שני מכשולים. הראשון – להוכיח כי הסרטון מתעד את רכיבתו העבריינית של הנאשם ולא של גורם אחר. איך עושים זאת? זה תלוי ברצון שלה לנתב משאבי חקירה. אם היא מוצאת לנכון, ניתן במקרים רבים להתחקות אחר הגורם הראשון שהפיץ את הסרטון. לחילופין, אם היא מתעקשת, וקרו דברים מעולם – בהנחה כי מלבד הספידומטר מצולם גם קטע הכביש, היא יכולה לנסות לאתר את הכלי באמצעות ניתוח מצלמות הבקרה באותו הכביש.

אולם אין בכך די –  עליה להתגבר על מכשול נוסף, קשה לא פחות – לעמוד בכללי הראיות. וזו משימה לא פשוטה כלל. ראשית יהיה עליה להוכיח כי הסרטון לא 'בושל' – כלומר שלא נערך, ושמדובר בצילום אותנטי. לצורך כך יהיה עליה לקבל חוות דעת מקצועית של מומחה בעניין. שוב, זו שאלה של מוטיבציה ורצון להשקיע משאבים. בשלב השני היא תידרש להוכיח כי מד המהירות משקף את המהירות בפועל, וזו משימה מורכבת עוד יותר. לפני מספר שנים הורשע נהג שהעלה סרטון בו חבריו צילמו את מד המהירות שהצביע על מהירות של 260 קמ"ש. בשביל לבסס את המהימנות, המשטרה נדרשה להביא מומחים מטעם יצרן הרכב שהעידו כי שלוש אינדיקציות שונות מצביעות על כך שמערכות הרכב פעלו כסדרן, וכי המהירות שהוצגה במחוג המהירות תאמה את שעון הסל"ד ושעון צריכת הדלק. מדובר אם כן על מאמץ בלתי מבוטל מצד המשטרה.

איפה עובר קו הגבול בין הזכות של הנהג לתעד את התנהלות השוטר לבין הטענה כי מדובר על הכשלתו בתפקידו?

אני מציע לשוטרים להימנע מהעלאת טענה זו על מנת לחסוך את הצורך להביכם בבית המשפט במהלך חקירה נגדית. זכותו הבסיסית והבלתי משתמעת של נהג היא לתעד את השוטר, קל וחומר כאשר נטען לאלימות מצד המשטרה, כי אז הדרישה להפסיק לצלם מהווה עדות נוספת לבריונות מצידה. בהנחה כי אופן הצילום לא מפריע לשוטר למלא את תפקידו ובכלל זה לא חוסם את דרכו – אין התכנות לכך ששופט יאשר זאת. חקר האמת הוא שם המשחק, וזכותו הטבעית של הנהג להביא ראיות שתומכות בגרסתו.

לסיכום, אין ספק כי מצלמת קסדה מונעת את האפשרות לייחס לרוכב עבירה שלא ביצע, אולם היא טומנת בחובה גם סיכון. נכון יעשה הרוכב אם ישקול את הפעלתה בהתאם לאמור מעלה ולא יהסס לעמוד על זכויותיו במקרה בו המשטרה מבקשת לעשות שימוש מפליל בסרטון. ובכל מקרה – רכבו בזהירות וצייתו לחוקי התנועה, גם כדי שמצלמת התיעוד שברשותכם תשמש אתכם ככלי להגנה ולא תשמש ככלי שפועל נגדכם.

עו"ד עמרי ארגמן הוא מומחה בדיני תעבורה.

כתב: ג'ונתן בנטמן; תרגום: ROG

• יתרונות: עיצוב, נוחות, אוורור, שדה ראייה, טכנולוגיה, בטיחות
• חסרונות: מצחייה לא מתכווננת, מחיר
• שורה תחתונה: אלפינסטארס נכנסת ישירות לרמה הגבוהה של קסדות השטח עם מוצר טכנולוגי ואיכותי
• מחיר: 2,950 ש"ח
• יבואן: אבזריון

אלפינסטארס נכנסת לשוק הקסדות. הסנונית הראשונה היא קסדת שטח המוצבת בקצה העליון של הסקאלה. נאמנים לחזונם להיות חדשניים בכל הקשור להגנת הרוכב, הקסדה מצוידת במיטב הפיצ'רים והטכנולוגיות של מיגון הראש, ועוד כמה פטנטים חדשים. התייצבנו להשקה בפארק המוטוקרוס במיילסטון קליפורניה כדי ללמוד עוד.

S-M10 – הטכנולוגיה

מעטפת חיצונית תלת-שכבתית

השכבה החיצונית עשויה קרבון צפוף, אחריה שכבת סיבי קרבון חד כיווניים (האמורים להעניק יחס חוזק/משקל מיטבי), והשכבה הפנימית עשויה סיבי אראמיד (Aramid), שהם סיבים חזקים ועמידים לחום שבהם עושים שימוש בווסטים של שריון גוף. כל אלה מעניקים לקסדה עמידות גבוהה מהתקן ב-41% לפגיעה ישירה וגבוהה ב-48% לפגיעות אלכסוניות. הקסדה מוצעת בארבע מידות: S, M, L, XL, והמשקל המוצהר לקסדה הבינונית הוא 1,260 גר'.

ארבעה אזורי מיגון בשכבת הספיגה – ה'קלקר'

שכמובן אינו קלקר אלא חומר הנקרא EPS, ראשי תיבות של Expanded Polystyrene – השכבה החשובה מבחינת מיגון הראש, זו שסופגת את אנרגיית הפגיעה ומהווה סוג של בולם זעזועים. אלפינסטארס התאימה ארבע דרגות צפיפות שונות לפי אזורים במעטפת הקסדה.

MIPS – Multi directional Impact Protection System

זוהי טכנולוגיה שכבר קיימת בחלק מהקסדות – זו למעשה שכבה מחליקה בין ה-EPS לבין הריפוד שנועדה לאפשר כמה מעלות סבסוב שמקטינות את התאוצה בעת פגיעה ובכך מקטינות את הכוחות האופייניים הגורמים לזעזועי מוח.

A-Head

זו כבר מערכת ייחודית לאלפינסטארס. מדובר במערכת שמאפשרת כיוונים זעירים לגובה וזווית הקסדה על ראש הרוכב באמצעות פד מתכוונן בחלק הפנימי של מעטפת הקסדה לטובת נוחות מרבית.

מנגנון שחרור מצחייה

המצחייה משולבת כחלק כמו-אינטגראלי של הקסדה, עם נקודות עגינה שמאפשרות שחרור מעבר לעומס מסוים. התכונה הזאת נועדה למנוע פציעות של סיבוב קיצוני במישורים האנכי והאופקי.

הגנה על עצם הבריח

האזור שמעל עצם הבריח במעטפת מוגבה כדי להקטין את סיכויי ההיפגעות על-ידי הקסדה. ריפוד מגומי מעל אזור החפיפה עם עצם הבריח מוסיף עוד שכבת הגנה. שכבת הגנה מגומי מורכבת גם בחלק הפנימי של מגן הלסת, כדי להקטין את נזקי פגיעות צדיות.

בטיחות לאחר תאונה

קסדת ה S-M10 מצוידת במערכת ERS (ר"ת Emergency Release System). זו מערכת שמאפשרת את הוצאת ריפודי הלחיים לפני הסרת הקסדה (על-ידי צוותי הצלה וחירום). כמו כן הקסדה מותאמת למערכות Eject, שהן מערכות מתנפחות שניתן להכניס לתוך קסדה כדי להקל על הסרתה לאחר תאונה. כמו קודמתה, גם זו מערכת שנועדה לתפעול על-ידי אנשי שירותי הצלה שהוכשרו לכך.

נוחות מרבית

ה-S-M10 עברה שורה של בדיקות מיפוי חום כדי להגיע לתכנון מיטבי של פתחי האוורור ופיזור החום. הריפוד עשוי Coolmax (אריג פוליאסטר הרשום כפטנט של חברת דופונט). בנוסף, 'נחצבו' תעלות לטובת מערכת מים למעבר צינור השתייה וכהכנה למערכת תקשורת. הרצועה ברוחב 26 מ"מ – מעט יותר מהרגיל – והיא נועדה גם היא לשפר את נוחות החבישה.

S-M10 רשמים ראשונים

רכיבת המבחן ארכה ארבע שעות במדבר מוהאבי (Mojave), כשהטמפרטורה סביב 38 מעלות צלזיוס. החום הגבוה שימש להוכחת יכולת של מערכות האוורור. זרימת האוויר מנותבת דרך הפתח הקדמי ופתחי אוורור באזור חיבור המצחייה אל מעל הקרקפת, כך שהקסדה הייתה מאוד נוחה לכל אורך הרכיבה. אמנם לא השתמשתי בתעלות הייעודיות למערכת המים, אבל אני מעריך שרוכבים רבים ישתמשו ביכולת הזו.

בניגוד למקובל, לא ניתן לכוון את מיקום וזווית המצחייה שנעולה במיקום יחיד, אלא שתכנונה יתאים לדעתי לרוב המכריע של הרוכבים. הפתח הגדול באזור הפנים יכיל בקלות גם את המשקפים הגדולים ביותר וישאיר עדיין מקום לאוויר לזרום ולאוורר את הפנים. למרות הפתח הגדול, מיגון האף מספק הודות לגשר גבוה יחסית המורכב בחלקו העליון של המיגון הקדמי. הריפוד הפנימי רך ונעים, ולחובבי מערכות השמע יש אפילו גומחה פנימית שמותירה מספיק מקום לרמקולים ולמיקרופון.

בתום ארבע שעות רכיבה ושתי נפילות (במהירות נמוכה) הקסדה בהחלט הרשימה. הן מבחינת נוחות והן מבחינת בטיחות. אלוף העבר (ארבע פעמים אלוף הסופרקרוס) ראיין וילופוטו חבש קסדה כזו במסלול מיילסטון ונראה מרוצה, כמו גם אחד מכוכבי הסדרה הנוכחיים, ברוק טיקל.

מהראש ועד לקצות האצבעות

זה-S-M10 של אלפינסטארס היא קסדת שטח מאוד איכותית. היא גם ממוקמת בקצה העליון של סקאלת המחירים – 650-580$ בארה"ב (2,950 ש"ח כולל מע"מ בישראל). עם השקתה של קסדת הסופרטק S-M10 חברת אלפינסטארס משלימה מהלך של מיגון 'מהמסד עד לטפחות' לציבור רוכבי השטח. החברה התחילה את דרכה כיצרנית מגפיים לפני 55 שנים, ואפשר לטעון שהודות לאסטרטגיית גיוון מאוד מצליחה הם מביאים את חזונם של מיגון ברמה הגבוהה ביותר לכל היבטי רכיבת השטח.

מצד שני, כפי שמתברר מהריאיון עם גבריאל מזורולו, הנשיא והבעלים של אלפינסטארס, זוהי תוצאה כמעט אגבית לתשוקה שעומדת במרכז הווייתה של החברה – חדשנות פורצת דרך בבטיחות על שני גלגלים.

חמש דקות עם גבריאל מזורולו

ש: סוף סוף ייצרה אלפינסטאר קסדת אופנועים. האם זהו רגע משמעותי?
ת: זו אמנם התחלה חדשה, אבל השיטה בת שנים וזו דרכנו. ב-1965 התחלנו עם מגפי מוטוקרוס. ב-2002 נכנסנו למרוצי אספלט, וכמובן לעוד קטגוריות לאורך השנים. בכל פעם עם מרכז פיתוח מוצר ייעודי. את הפרויקט הזה אני מלווה כבר חמש שנים כך שעבורי זה כבר עניין שבשגרה.

ש: האם המטרה המוצהרת הייתה להגיע לכיסוי מהראש ועד לקצות האצבעות בתחום רכיבת השטח?
ת: לא. אנחנו מפתחים אך ורק מוצרים שיכולים לקדם את הקטגוריות עבורן הם מפותחים. מסיבה זו, פיתוח הקסדה היה צעד טבעי עבורנו. מוצרים שלנו מפותחים רק אחרי שלהבנתנו, הקמנו את הצוות הנכון עם המשאבים המתאימים כדי להציע לציבור מוצר שמביא קידום משמעותי לקטגוריה, לא רק עוד מוצר.

ש: האם יהיה נכון לומר שאינכם מונעים דווקא מהצורך לעבות את היצע המוצרים שלכם?
ת: בדיוק כך. אנחנו מונעים מהרצון לייצר משהו שבאמת עובד. פיתוחי המוצר שלנו הם תוצאה של עבודה משותפת עם בכירי המתחרים. לדוגמה, מזה זמן רב אנחנו עובדים על פיתוח מארגים גמישים לליין לבוש המוטוקרוס שלנו, אבל לא השקנו אותם לפני שקיבלנו את ברכתם של רוכבים כמו ג'פרי הרלינגס (אלוף העולם הנוכחי ב-MXGP).

ש: האם הטקסטילים החדשים שלכם, שמהווים שינוי משמעותי מביגוד הניילון המקובל, הם תוצאה של ניסיונכם עם רוכבי האופניים?
ת: הניסיון בתחומים שונים עוזר, אבל תהליך פיתוח מוצר הוא תהליך מאוד ייחודי וממוקד. המבנה של החברה מבוזר ולכל קבוצה יש הרבה עצמאות. אפילו תחום האופנועים מבוזר עם קבוצות נפרדות למוטוקרוס, מרוצי אספלט ועוד. עם זאת, מובן שיש השפעה וקשר בין קבוצות. אין ספק שמיגון הצוואר שלנו נעזר בניסיון שצברנו עם כריות האוויר שהחלו את חיי המוצר שלהם ב-1999. מאז ביצענו הרבה מחקרים על סוגי פציעה וסיבות לפציעות, והמחקרים הללו שירתו אותנו בפיתוח מיגון הצוואר, מיגון הגוף וכריות האוויר.

ש: לפי השמועות, אתם עובדים על כריות אוויר לתחום השטח. אפילו למוטוקרוס. זה נכון?
א: המטרה המוצהרת בפיתוח ציוד לאופנועים הייתה לגרום לרכיבה על אופנועים להיות נוחה ובטוחה כמו נהיגה במכוניות. אז כן, אנחנו נספק בסופו של דבר כריות אוויר לרוכבי שטח, אבל רק כשהמוצר יהיה מוכן. מבחינתנו, פיתוח מוצר הוא קודם כל פונקציונליות וביצועים. כשאנחנו 100% שבעי רצון מהיכולות נתפנה לעיצוב, סטיילינג וגרפיקה. אלה הדברים האחרונים בסדר הפעולות של פיתוח המוצר.

ש: ומה לגבי גבריאל מזורולו? מה אתה מפיק מאלפינסטארס?
ת: הייתי ילד כשאבי ייצר את מגף המוטוקרוס הראשון. הוא לא היה חסיד גדול של מוטוקרוס, אבל הוא ראה הזדמנות לייצר מגף יותר טוב. המגף הפך למאוד פופולרי בקרב הרוכבים של התקופה. גדלתי בסביבה הזו ונדבקתי בתשוקה לאופנועים ומכוניות. בגרתי בתוך החברה, וב-1993 נטלתי את המושכות. אני חולק את התשוקה הזו שנמצאת ב-DNA של אלפינסטארס, כך שיש התאמה מושלמת.