מחבר: כתב אורח

כתב: עוד אסף ורשה

לפני מספר ימים פורסם סיפורם של תושבי מצפה דני, ישוב הסמוך למכמש במזרח בנימין, שאיתרו בכוחות עצמם אופנוע גנוב במאהל בדואי סמוך למבואות יריחו. אחד התושבים גילה בבוקר כי אופנוע השטח שלו נעלם לאחר שנגנב בידי בדואים שחדרו ליישוב, ולאחר שהתקבל מידע אדות מיקומו יצאה הקבוצה לחיפושים. סופו של הסיפור טוב אולם גם מצער, שכן הוא משקף את אובדן האמון של תושבי ישראל בכלל ושל בעלי הדו-גלגלי בפרט במסוגלות המערכת לסייע להם.

על פי סקר שנערך, כל אזרח שני בישראל מביע חוסר אמון במשטרה: 54% מהנשאלים מקרב החברה היהודית במדינת ישראל הצביעו על חוסר אמון בארגון שאמור לשמור על ביטחונם האישי ועל הסדר הציבורי. נתונים מדאיגים עוד יותר נמצאו גם בקרב האוכלוסייה הערבית, שם 59% מהנשאלים העידו על חוסר אמונם במשטרה. ועד כמה גדול השבר בקרב בעלי הדו-גלגלי? מעולם לא נערך מחקר מסודר שבודק באופן קונקרטי את הסוגיה, אולם נדמה גם שאין צורך: די בלקרוא את התגובות של ציבור הרוכבים לפוסטים בהם מבקשים בעלי הכלים עזרה באיתורו, על מנת להבין את גודלו.

בשנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל צוין כי בשנת 2017 חלה ירידה של 3.6% במספר כלי הרכב הגנובים לעומת שנת 2016, ומספר כלי הרכב שנגנבו בשנה זו הוא הנמוך ביותר בעשור האחרון. אולם לצד זאת דווקא חלה עלייה בשיעור הכלים הדו-גלגליים שנגנבו, שעומדת על 20.7% מכל גניבות הרכב בישראל.

כמה מעצרים בוצעו? וכמה כתבי אישום הוגשו נגד גנבי דו גלגלי? לא ברור. את הנתון הזה המשטרה לא מפרסמת. שלל נתונים וחתכים לסוגיהם השונים נכללים בדו"ח שלה, אולם את היחס בין מספר התיקים שנפתחו לבין מספר כתבי האישום שהוגשו והמעצרים שבוצעו – היא מסתירה מהציבור. משטרת ישראל מודעת לחומרת המשבר. ראש אגף התכנון כתב בשנתון כי "עשייה המוכוונת לבעיות המטרידות את האזרח תעלה את שביעות רצונו מתפקוד המשטרה. עימה, יעלו הנכונות לשיתוף פעולה, לדיווח, להתנדבות, לגיוס וכיו"ב, ובכך תעלה רמת האמון במשטרה ויושג שיפור נוסף באיכות שירותי המשטרה". אך בפועל, מה היא עושה בנדון? במבחן התוצאה, כנראה שמעט מאוד.

שיקום האמון של ציבור הרוכבים במשטרה מצריך ממנה לשנות את התעדוף של חקירת גניבות רכב לעומת דו-גלגלי. יחידת אתגר, שאמונה על טיפול בנושא, מרכזת את עיקר מאמציה בסיכול גניבות הרכב. רוב הפרסומים על הצלחות היחידה עוסקים באיתור ופשיטות על משחטות רכבים. במציאות בה אחד מכל חמישה כלי רכב שנגנבים בישראל הוא דו-גלגלי – הגיעה השעה לשנות את סדרי העדיפויות.

הבעיה היא כי בניגוד לתחום הרכב, בו לחברות הביטוח יש אינטרס כלכלי מובהק להפעיל מכבש לחצים על מקבלי ההחלטות, כאשר מדובר על דו-גלגלי ציבור הרוכבים נותר כמעט לבד במאבקו. מרבית הרוכבים בישראל לא רכשו ביטוח מקיף מפאת העלויות הגבוהות, וכך נוצר מצב בו דווקא החלשים מופקרים. אם תחשבו לעומק תגיעו למסקנה כי מלבד לרוכבים, לכל הגורמים בשרשרת יש אינטרס לעצום עיניים אל מול ממדי התופעה. את כולם היא מפרנסת היטב.

אולם הפיתרון לבעיה לא יכול להיעשות רק על דרך האכיפה אלא גם באמצעות הרתעה עונשית. המציאות מלמדת כי בלא מעט מקרים, גנבי דו-גלגלי שהורשעו בעבירה זו נשפטו לפרקי זמן קצרים מאוד. שנה מאחורי סורג ובריח זו ענישה מקלה, שאינה מרתיעה. לא כך מהלכים אימים על הגנבים. לשון החוק קובעת כי אדם המשתמש או מעביר רכב לא רשות מבעליו – דינו חמש שנות מאסר. רק ענישה מחמירה שתשלח מורשע לישיבה ממושכת בבית הסוהר עשויה לחולל שינוי.

לצד האמור, המערכת צריכה להכביד ידה גם על העוסקים בסחר וממכר חלקים גנובים, וכאלו יש בשפע. ביום שבעלים של מוסך יישפט ל-7 שנות מאסר בפועל על התקנת חלק גנוב – השינוי יגיע מהר מאוד. החוק קובע כי

מי שמקבל רכב או חלקים של רכב ביודעו שהרכב גנוב, או נוטל עליו את השליטה ברכב או בחלק גנוב, צפוי ל-7 שנות מאסר. עכשיו רק נותר למצוא שופט שישמע את זעקת הרוכבים. כזה שיבין כי מדובר על עשרות אלפים שחסכו שקל לשקל על מנת להגשים חלום, ובוקר בהיר התעוררו לתוך סיוט בו בן בלייעל נטל מהם את אחת מהמתנות הכי משמעותיות שהעניקו לעצמם אי-פעם.

כתב: עו"ד אסף ורשה

לפני מספר ימים נכנס לתוקף תיקון לחוק שמתיר לשוטר ליטול מכל רוכב בדיקת רוק לאיתור שרידי קנאביס, באופן אקראי. הבעיה היא כי שאריות פירוק הקנאביס נותרות בגוף ימים ארוכים אחרי העישון ולעתים אף שבועות. כך נוצר מצב שבו למעשה כל מעשן קנאביס עלול למצוא את עצמו מורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת סם ולאבד את רישיונו לפרק זמן של שנתיים, ובמקרים מסוימים גם להישלח לכלא.

על מנת להבין את השלכות החוק החדש העלינו שורה של שאלות ותשובות שכל רוכב שמעשן מעת לעת חייב לקרוא:

מדוע החוק צריך להטריד אותי? הרי גם קודם לכן אסרו על רכיבה תחת השפעת קנאביס.

פקודת התעבורה אוסרת על רכיבה תחת השפעת סם, ובכך אין כל חדש. העניין הוא כי קודם לכן, על מנת ששוטר יחייב רוכב לעבור בדיקת דם או שתן, היה עליו להוכיח כי התעורר אצלו חשד סביר לכך. אולם כיום אין בכך עוד צורך. בדיקת הרוק מייתרת את הצורך להוכיח זאת ומספקת אינדיקציה שבהתאם לתוצאותיה יחליט השוטר האם לחייב את הנבדק לבצע גם בדיקת דם או שתן. אמנם בדיקת הרוק אינה מהווה ראיה חותכת, אולם היה והרוכב יסרב לביצועה, מבחינת השוטר התגבש החשד הסביר שיאפשר לו לדרוש ביצוע של בדיקת דם או שתן. במקרה בו הרוכב סירב לכך – הוא ייחשב כנוהג תחת השפעת סם.

אני זהיר וכמובן שלא רוכב מיד לאחר שעישנתי. אז היכן הבעיה?

תוצרי הפירוק נותרים בדם זמן רב אחרי הצריכה – לעתים גם שבועות ובכפוף למספר גורמים כמו קצב חילוף החומרים בגוף. היות והחוק לא קבע מדרג של שיעור החומר שנמצא בגוף לצורך הרשעה, אלא החליט כי כל ממצא כזה מבסס את עבירת הרכיבה תחת השפעת סם, המשמעות היא שגם אם הרוכב עישן לדוגמה לפני שלושה ימים, קיימת סבירות בלתי מבוטלת שגם בבדיקה שתיערך היום יימצאו בגופו תוצרי פירוק. בשונה מאלכוהול בו החוק קבע גבול מינימום של אלכוהול בדם (290 מיקרוגרם למ"ל) – בכל הנוגע לקנאביס המחוקק לא התייחס לסוגיה זו.

האם הוכח קשר סיבתי מובהק בין צריכת קנאביס ותאונות דרכים?

בניגוד להררי המחקרים והנתונים שקובעים חד-משמעית כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול מגדילה דרמטית את הסבירות לתאונה, כאשר מדובר בהשפעת קנאביס הדעות חלוקות, ואפילו משטרת ישראל מודה כי אין בידיה מסד נתונים שמצביע על קשר ישיר. אין חולק כי קנאביס פוגם בערנות, ורכיבה דקות לאחר עישון או לעתים אפילו שעות ספורות – מסוכנת. מחקרים שנערכו בנושא מבהירים זאת באופן חד-משמעי, אולם אין בהם התייחסות ברורה לסוגיית השפעת ריכוז החומר הפעיל על כושר הנהיגה.

עד כמה מהימנה בדיקת הרוק?

זה אינו רלוונטי, היות והמחוקק קבע כי גם אם הבדיקה יצאה שלילית ואצל השוטר התעורר חשד סביר כי הרוכב תחת השפעה, הוא יכול לחייבו לבצע בדיקת דם או שתן. בדיקת הרוק מהווה אינדיקציה בלבד.

מה הן ההשלכות של הרשעת רוכב בנהיגה תחת השפעת סם?

ראשית, כמובן שלילת רישיון הנהיגה למשך של עד שנתיים, ובמקרים מסוימים גם מאסר בפועל. אולם זה לא מסתכם בכך. ההרשעה יכולה להשפיע על נכונות חברות ביטוח לבטח בעתיד את הרוכב בפרמיה זולה. כמו כן, במקרה תאונה חברת הביטוח יכולה להתנער ממתן כיסוי ביטוחי – מצב שיכול להכניס את המבוטח לתוך סחרור כלכלי.

ומה לגבי אכיפת החוק כנגד נהיגה תחת השפעת תרופות?

לתרופות הרגעה בעלות פוטנציאל השפעה הרסני על שיקול הדעת והריכוז, אך נדמה כי איש אינו מתייחס לכך. גם לתרופות האנטי-פסיכוטיות יש השפעה חמורה על מסוגלות הנהג לאחוז בהגה בבטחה. התפרצויות זעם היא רק תופעת לוואי אחת מיני רבות שיש להן, ובכלל זה גם תופעות נוספות כמו רעד גוף קיצוני. כמויות אדירות של משככי כאבים נמכרים מדי שנה: אוקסיקודון, פרוקסט וקודאין, אך שקט. המדינה מודעת לבעיה אך האכיפה מינורית. פרופסור סמואל קרלטון, מהמומחים הגדולים בעולם לפסיכולוגיה של הנהיגה, הבהיר כי "נהיגה תחת השפעת תרופות עלולה להתגלות כ'סלולארי הבא' מבחינת בטיחות בדרכים".

אנחנו נתקלים ביותר ויותר נהגים שלצד תרופות נגד כאבים או מחלות שונות לוקחים גם תרופות נגד חרדה – כולן תחת מרשמים, ושותים כוסית לפני שהם יוצאים לכביש. זה שילוב שבעבר לא מספיק הבנו עד כמה הוא מסוכן, והולך והופך נפוץ יותר ככל שהאוכלוסייה מזדקנת.

ההמלצה החד-משמעית שלנו היא כמובן לא ליטול תרופות כאלה ואחרות ולא לעשן קנאביס בטרם עלייתכם לכביש. לא רק בגלל ההשלכות המשפטיות, אלא גם ובעיקר על-מנת לשמור על בטיחותכם.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

מדי שנה מתרחשות מאות תאונות דרכים שמקורן בתשתית לקויה, בין אם מדובר על כביש עם בורות או בכתם שמן, ובין אם בפסולת שהושארה על הכביש או במפגע תחבורתי אחר. השאלה היא האם הרוכב או בעל הכלי זכאי לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, ואם אכן – אז ממי? שאלות תשובות.

האם בכל מקרה בו התאונה אירעה בשל מפגע כתם שמן על הכביש, יש אחריות לרשות המקומית?

במקרה כזה, הסוגיה שבית המשפט יבחן היא פרק הזמן שעבר מאז שהתרחשה הדליפה ועד שהמפגע הוסר. במשך שנים, כתקליט שבור, הבהירו הרשויות המקומיות בכל כתב הגנה שנכתב בתביעה כזו כי אין זה סביר שניתן יהיה לצפות מהן להיות בכל מקום ובכל זמן. ואכן, בתי המשפט צידדו לא אחת בעמדה זו וקבעו כי קיים איזון שיש לשמור עליו בין הציפייה מהרשות לפיקוח נאות ויעיל לבין יכולתה לעשות כך בפועל. אלא שהזמנים השתנו וכיום לאור ההתפתחות הטכנולוגית ורישות הערים במצלמות, בכושרה של הרשות לפקח באופן הדוק ויעיל יותר על הנעשה בשטחה. כמו כן, אם בעבר פרק זמן של חצי שעה מרגע קבלת ההודעה על המפגע ועד לרגע בו נמנעה פגיעה של נוספים על-ידו היווה זמן סביר, הרי שכיום בתי המשפט מצפים מהרשויות להגיב לרוב מהר יותר.

כיצד מוכיחים כי הרשות המקומית ידעה על המפגע אך לא טיפלה בו בזמן סביר?

כיום כל מערכות ההתראה והדיווחים על נזקים הן ממוחשבות. לבית המשפט נתונה הסמכות לדרוש מהרשות להמציא את כל הרשומות. בנוסף, במסגרת בירור אחריות הרשות, יש לקבל את מצבת כוח האדם שעבדה באותה העת, וזאת מתוך מטרה לברר האם הרשות לא צמצמה את מספר אנשי הצוות מתוך כוונה לחסוך בעלויות על חשבון השירות הסביר אותו היא צריכה להעניק לתושביה. וכך למשל, היה ויתברר כי באותה נקודת זמן עבד במשמרת רק מוקדן אחד והשיהוי בדיווח נבע ממענה מאוחר לשיחה, ייתכן בהחלט כי בית המשפט יראה בכך כהתרשלות מצידה.

האם בית המשפט מצפה מהרשות המקומית לתחזק את הכבישים שבשטחה?

תחזוקת הדרכים הציבוריות מתבצעת בכמה שיטות שתכליתן לשפר את בטיחות המשתמשים בדרכים שבתחומי הרשות המקומית ולשמור על רמת השירות שמספקת הרשות לתושביה. השיטות העיקריות הן: תחזוקה תקופתית מונעת המתבצעת אחת לכמה שנים למניעת התדרדרות של מצב הדרכים (תחזוקה מונעת), תחזוקה שוטפת של הדרכים המתבצעת במהלך השנה כדי לשמור על הקיים (תחזוקה שוטפת), וטיפול מיידי במפגעים שאירעו בדרכים (תחזוקת שבר). שאלת האחריות ושיעור הרשלנות של הרשות תלויה במספר גורמים, ובכלל זה באופן היווצרות הבור או המפגע. ככל שמדובר על בור שנפער בכביש בשל תחזוקה מונעת או שוטפת שלא בוצעה כהלכה, לא מן הנמנע כי בית המשפט יקבע כי מדובר על התרשלות מצידה של הרשות. ישנם מקרים מובהקים יותר כגון בור שנפער מדי חורף – מקרה אשר מבסס עוד יותר את טענת ההתרשלות של הרשות.

כלומר כל בור בכביש מהווה מפגע שמאפשר לתבוע במקרה של נזק שנגרם בגללו?

לא כל מהמורה או סדק בכביש ייחשבו כמפגע. בתי המשפט קבעו לא פעם כי "…רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים, כאלו או אחרים". ניתן להתייחס לדבר כזה או אחר כמפגע בכביש כאשר מדובר בהפרעה משמעותית שבאחריות הרשות היה לתקנה, והוכח כי לא היה כל שלט, תמרור או סימון שקיימת הפרעה, והרוכב היה זהיר מספיק ובכל זאת לא יכול היה לזהות את ההפרעה מבעוד מועד. במקרים רבים קובע בית המשפט שבור ביוב פתוח בכביש, ללא כל שלט או תמרור המזהירים על קיומו, ובמיוחד אם ידוע לעירייה על עצם קיומו – יחשב בגדר מפגע.  יש לזכור שכאשר הנפגע אינו מוכיח שהבור בכביש היה עמוק או משמעותי דיו, אלא 'שקע' קטן בכביש – בית המשפט נוטה לקבוע שלא מדובר במפגע. לפיכך, על הנפגע חלה חובת תיעוד אם ברצונו לקבל פיצוי עבור נזקיו.

אחת מהטענות השכיחות של הרשויות המקומיות היא כי רכבים רבים עברו במקום קודם לכן ואיש לא נפגע, לפיכך התביעה תמוהה ודינה להידחות. האם כך הדבר?

מצד אחד מדובר על טענה ראויה מצד הרשות, שמבססת את הנחת העבודה כי התאונה נגרמה ברשלנות הנהג. אולם בתוך כך, עצם העלאת הטענה עשויה להצביע על כך כי המפגע נותר במשך זמן רב ללא שתוקן – מצב שבראיית בית המשפט יכול להיחשב כלא סביר וכהתרשלות מצד הרשות.

כיצד עליי לפעול במקרה בו הרשות המקומית טוענת כי הנזק נגרם בשל רשלנות הקבלן ועליי להפנות תביעתי אליו?

היחסים בין הקבלן לעירייה הם יחסים חוזיים שלא מעניינו של הניזוק. לעתים קרובות מבקשת הרשות לפטור עצמה מאחריות תוך שהיא מפנה את התובע לקבלן. במקרה כזה יש לתבוע הן את הרשות והן את הקבלן – שניהם יחד וכל אחד לחוד. בית המשפט יקבע את אופן חלוקת האחריות בין שני הגורמים, אולם מבחינת התובע אין זה משנה שכן הוא יקבל את מלוא הפיצוי שייפסק.

כיצד עליי לפעול במידה ורכבי ניזוק כתוצאה ממהמורה בכביש:

קיים משקל ראייתי רב לתשובה אותנטית ומיידית שנמסרת על-ידי הרשות. לפיכך, חשוב להקליט את השיחה הראשונה שנערכת לאחר קרות הנזק עם מוקדן העירייה או הרשות המקומית. לרוב המוקדן יספק תמונת מצב עדכנית והמהימנה לגבי המפגע, אשר תשמש את הניזוק. אם במועד התרחשות הנזק היה במקום עד ראייה שגר או עובד בסמיכות למפגע ויכול להעיד על משך הזמן בו המפגע עמד ללא טיפול – חשוב לקחת את פרטיו. כמו כן, לצורך הוכחת הנזק, גם אם הוחלט לא לתקן את הרכב – יש לקבל הצעת מחיר מהמוסך, וכמובן לפנות לשמאי רכוש.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח, יו"ר ועדת נזקי רכוש ושיבוב בלשכת עורכי הדין

כתב: עו"ד אלירן בלוטמן

לאחרונה דווח בעמוד הפייסבוק של פול גז על רוכב אופנוע בן 32 שנקלט במכשיר הממל"ז רוכב במהירות של 225 קמ"ש, נתבקש על-ידי השוטרים לעצור, אך קיבל החלטה לברוח מהמשטרה. לאחר מספר דקות של מרדף השוטרים הצליחו לעצור את הרוכב באזור הבורסה ברמת גן. אירוע זה מצטרף לשורה של מקרי בריחה שאירעו במהלך השנה האחרונה, כשהמהדהד מכולם הוא הרוכב שתיעד את בריחתו מהמשטרה, בווילי, במהירות של למעלה מ-200 קמ"ש.

מה יעלה בגורלו של הרוכב שנתפס? האם הבריחה תביא אותו בהכרח לכלא? האמנם בתי המשפט מגלים אפס סובלנות כלפי עבירה זו ומחמירים באופן קטגורי עם כלל הרוכבים?

השאלות והתשובות הבאות יסבירו לכם בדיוק מה הסיכון:

האם בכל מקרה של בריחה הרוכב צפוי להישלח לכלא?

בהנחה כי זו הפעם הראשונה בה הרוכב נתפס בורח מהמשטרה, ואין לו עבר תעבורתי כבד (ריבוי עבירות תנועה או עבירות תנועה חמורות), בית המשפט לא יגזור עליו מאסר בפועל. מעטים מאוד המקרים בהם בית המשפט שלח למאסר בפועל נאשם עם פרופיל כזה שהורשע בעבירה זו.

כמה זמן הרוכב הבורח צפוי לשבת במעצר?

אם מדובר על רוכב שברח בנסיבות מחמירות, כאלו שיצרו סיכון ממשי לעוברי דרך אחרים, כמו למשל בכביש בינעירוני כאשר הייתה תנועה ערה – גרם לרכבים שבאו מולו לסטות, הוריד רכבים לשוליים או גרם להולכי רגל לברוח מפניו – קרוב לוודאי שהוא יישב 24 שעות בבית מעצר, ולאחר מכן המשטרה תבחן את המשך מעצרו, כלומר האם להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים או לשחררו לביתו. בפועל, אם מנתחים את גזרי הדין שניתנו בנסיבות קלות, במקרים רבים הענישה בגין עבירה זו הסתיימה בהטלת עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל למספר חודשים, פסילה על תנאי וקנס כספי. כאשר היה מדובר במקרים חמורים יותר, הוטלו גם מעצרים מותנים ובדרך של עבודות שירות.

ואם מדובר על מנוסה במהירות גבוהה בתוך העיר?

זה כבר מקרה אחר לחלוטין. אם יתברר כי במהלך המנוסה הרוכב יצר סיכון למשתמשי דרך אחרים ואילץ רכבים לסטות לשול, כמו גם גרם להולכי רגל להימלט על נפשם, והכל כאשר הוא נוהג במהירות גבוהה, סביר להניח כי בית המשפט יחמיר עימו. במקרה כזה הוא ייעצר ל-24 שעות, ובסופן בית המשפט ייעתר לבקשת התביעה ויאריך את מעצרו בשל הטיעון כי שחרורו מהווה סכנה לשלום הציבור. במילים אחרות – הוא עלול לשבת במעצר שבוע-שבועיים, ובנסיבות מסוימות גם הרבה יותר, אפילו עד תום ההליכים, כלומר מספר חודשים. גם במקרה הזה, הסבירות כי בגזר הדין הוא יישב בכלא נמוכה, ואם ייכלא סביר להניח שזה יהיה לפרק זמן של חודש-חודשיים.

במקרים רבים הרוכב בורח בשל העובדה שהוא נמצא תחת השפעת אלכוהול. מה יהיה דינו במקרה שייתפס לאחר שברח?

על נהיגה בשכרות קבע המחוקק עונש מינימום של שנתיים פסילה. במקרים חמורים יותר, למשל כשמדובר על רוכב שהורשע בכך בעבר, בית המשפט יגזור עליו פסילה ממושכת יותר ולעתים גם מאסר – הן על תנאי והן בעבודות שירות, ולעתים גם מאסר של ממש. ומה בנוגע לעבירת הבריחה? במקרה כזה בית המשפט ייטה להחמיר את עונשו, גם אם המרדף התבצע בשעת לילה מאוחרת בכביש מהיר, ללא סיכון משמעותי של יתר משתמשי הכביש. במקרה כזה – ובמיוחד אם מדובר על ריכוז גבוה של אלכוהול – ייתכן בהחלט כי בית המשפט יגזור עליו עונש מאסר בפועל. לא בהכרח שיהיה מדובר על שנים מאחורי סורג ובריח, אלא על מספר חודשים וייתכנו גם עבודות שירות.

ומה יהיה דינו במקרה בו הוא נתפס כעבור מספר שעות, לאחר שריכוז האלכוהול בדמו ירד?

במקרה כזה המשטרה תתקשה להוכיח כי הוא רכב תחת השפעת אלכוהול, ולפיכך הוא יורשע רק בעבירה של אי-ציות להוראת שוטר. הענישה, כאמור, בהתייחס לרמת הסיכון שנוצרה במהלך מנוסתו ולעברו התעבורתי. אם מדובר באי-ציות ברף הנמוך, מבלי שנגרם סיכון ממשי לעוברי דרך, ועל נהג עם עבר קל יחסית – גדולים הסיכויים כי ההחלטה שקיבל תעלה לו במספר חודשי שלילה, עונש פסילה על תנאי, קנס, וייתכן שגם מאסר על תנאי – כמובן שהנקודות הם חלק מהמתנה שבאה במובנה עם העבירה.

מה המשמעות של ניתוק קשר-עין בין השוטר והרוכב לגבי סיכויי הרשעתו?

בואו ניקח לדוגמה מקרה בו השוטר מסמן לרוכב לעצור, אולם זה סוחט את הגז מול השוטרים ונעלם להם באופק. הם נכנסים לניידת ומתחילים לנהל מרדף מתוך השערה כי הוא עדיין רוכב בכביש מסוים. כעבור שעה קלה, במחסום שהוצב, הוא נתפס. אבל מי זה הוא? איך המשטרה יכולה לדעת כי הנהג שנתפס הוא הנהג שברח? בהנחה כי על האופנוע אין סימני זיהוי ברורים, קל וחומר אם הם לא צילמו אותו קודם לכן, מי ערב לכך כי הנהג שנמצא כרגע במעצר הוא הנהג הסורר? זו הסיבה כשבתי המשפט מקפידים לוודא כי השוטרים הקפידו על קיומו של קשר-עין רציף עם הרוכב. במקרה בו השוטר הבחין והצליח לקלוט את מספר האופנוע, עליו יהיה להציג את הפתק לבית המשפט כחלק ממסכת הראיות. תתפלאו, אבל היו מקרים רבים בהם הפתק לא הוצג והמשטרה התקשתה לבסס את הנחת היסוד שלה כי מדובר באותו רוכב.

אז לפי הכתוב, בנסיבות בהן לא מדובר על אופנוע גנוב או על נהיגה בשכרות, משתלם למדי לברוח משוטר, למשל כאשר מדובר על אופנוע ללא מבחן רישוי בתוקף?

לא! לא משתלם לברוח. וזאת מכמה טעמים:

ראשית, במקרים רבים הבריחה מסתיימת בהחלקה של הרוכב, פציעתו ואף במוות. ייצגנו לא מעט רוכבים שמעידים כי חרף ניסיונם, זו סיטואציה מאוד מלחיצה, ובעיקר כזו שלא ייכנסו אליה שוב. הסיכון פשוט לא משתלם.

שנית, צריך לקחת בחשבון כי היה ונגרמה תאונה, הן חברת הביטוח שמבטחת בפוליסת חובה והן חברת הביטוח שמבטחת בפוליסת מקיף – עלולות להתנער מאחריותן בטענה כי מדובר על תאונה שנגרמה במהלך ביצוע פשע.

שלישית, קשה לצפות כיצד יפסוק כל שופט ושופט. ייתכן כי התיק יגיע דווקא לשופט מחמיר שיחליט להפוך אתכם לתיק בבחינת למען יראו וייראו, וכדומה.

רביעית, במקרים חריגים הפרקליטות יכולה להגיש אישום בגין גרימת סיכון לעוברי דרך. או אז, האישום הוא פלילי ולא תעבורתי, הדיון יתקיים בבית משפט השלום ולא בית משפט לתעבורה, וכמובן העונש יהיה בהתאם.

בעבר אישר בית המשפט העליון עונש של ארבע שנות מאסר בפועל בגין אישום זה.

אז מה השורה התחתונה? ובכן, במידה ושוטר מסמן לכם לעצור – אל תברחו ממנו ואל תגרמו לשוטר לצאת אחריכם למרדף. זה מסוכן לכם ולמשתמשי הדרך האחרים, וזה עלול להביא לתוצאות קשות – הן במישור הפיזי, הן במישור הכלכלי, ובמקרים מסוימים זה עלול אפילו להביא למאסר.

רכבו בזהירות וקחו אחריות על הרכיבה שלכם.

עו"ד אלירן בלוטמן הוא מומחה בדיני תעבורה.

כתב: עו"ד אסף ורשה

עלות מחירי פוליסת החובה לדו גלגלי בישראל היא מהגבוהות בעולם, עובדה אשר מאלצת רבים מהרוכבים לוותר על מטריית ההגנה הביטוחית ולרכב ללא ביטוח. למעשה, על פי הערכות אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, למעלה מ 40% מרוכבי האופנועים והקטנועים רוכבים ללא הגנה ביטוחית. אלא שלרשות חלק מהנפגעים קיים חוק שמאפשר להם לקבל פיצוי, גם ללא ביטוח חובה. באילו נסיבות ניתן לקבל אותו? במה הדבר כרוך והאם ניתן לוותר על פוליסת החובה? עורך הדין אסף ורשה עונה על כמה שאלות חשובות.

כיצד ייתכן כי ניתן לקבל פיצוי ללא שנרכש ביטוח חובה?

הזכות לקבל פיצוי אינה נובעת מקיומו של הביטוח, אלא מהעובדה כי התאונה התרחשה בנסיבות בהן צד ג' התרשל והפר את חובת הזהירות שלו. הזכות קמה לנפגע מכוח פקודת הנזיקין שקובעת כי במקרה בו ניתן וצריך היה לצפות כי פעולה או הימנעות ממנה תגרום לנזק, אך הגורם הפוגע לא פעל כנדרש, עומדת לרשות הנפגע הזכות לקבל פיצוי עבור נזקיו.

כלומר, בכל תאונה ולא משנה נסיבותיה, ניתן לקבל פיצוי גם אם לא רכשתי ביטוח חובה?

לא. בית המשפט יכול לחייב לשלם פיצוי רק בנסיבות בהן צד ג' הפר את חובת הזהירות שלו וגרם לתאונה ברשלנותו. כלומר, תאונה שמוגדרת כנזק עצמי ללא מעורבות של גורם נוסף, לא תאפשר לנפגע לקבל פיצוי עבור נזקיו הפיזיים, ככל שלא רכש ביטוח חובה.

מה הנפגע צריך להוכיח על מנת שבית המשפט יפסוק לו פיצויים?

הדרך לקבלת פיצוי עוברת כאמור בהרמת נטל ההוכחה מצד הנפגע כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתרשלות של הפוגע. בניגוד לתנאי פוליסת החובה, על-פיהם אין רלוונטיות לסוגייה זו וניתן לקבל פיצוי גם אם הנפגע הוא שגרם לתאונה, כאשר מדובר על תביעת נזיקין יש צורך להוכיח כי התאונה אירעה בשל אשמתו של אחר. לחובה זו יש משמעות בלתי מבוטלת שבאה לידי ביטוי במספר אופנים. ראשית, עליו יהיה להוכיח התרשלות מצד הפוגע, וזו לעיתים משימה מורכבת. בנוסף, היות ולכל המשתמשים בדרך יש חובה להתנהג על פי מכלול החוקים והתקנות, בית המשפט יבחן את מידת הסטייה של כל צד מהוראות החוק ובהתאם לכך יקבע את חלוקת האחריות ביניהם ואת הפיצוי שיינתן, אם בכלל. כך למשל, אם מדובר על תאונה שנגרמה בצומת ונקבע כי הנפגע נושא ב-20% של רשלנות תורמת להיווצרותה, בית המשפט יקזז את הפיצוי שמגיע לו בהתאם לכך.

אז מדוע יש צורך ברכישת ביטוח חובה אם ניתן לקבל פיצוי גם בהיעדרו?

שיעור ניכר מהתאונות מוגדרות כנזק עצמי, בהן לנפגע אין כתובת אליה הוא יוכל להפנות את האשמה, אלא לעצמו בלבד. כמו כן, ועל אף שנסיבות התאונה מצביעות על רשלנות מצד גורם אחר, בית המשפט אינו מחויב לפסוק פיצויים לנפגע והדבר תלוי במידה רבה בתפיסת העולם של השופט. בנוסף, הליך הוכחת הרשלנות יכול להימשך זמן רב, ובינתיים הנפגע עלול להישאר ללא כל מקור הכנסה.

התאונה ארעה בשל החלקה שנגרמה בשל בור או מפגע אחר שהיה בכביש. כנגד מי אני מגיש תביעה?

במקרה כזה ניתן להטיל את האחריות על הרשות המקומית, אולם יש לזכור כי לא כל בור מהווה עדות להתרשלות מצד הרשות. בית המשפט קבע לא אחת כי שטחיה אינם בגדר שטח סטרילי, ועל מנת לייחס לה רשלנות יש להוכיח כי זו סטתה באופן ניכר מחובת האחריות שלה לטפל במפגעים שנמצאים בתחום אחריותה.

האם קיימת הגבלה על שיעור הפיצויים שניתן לקבל במקרה בו לא היה ביטוח חובה?

באופן פרדוקסלי, ניתן לקבל פיצוי גבוה יותר בתביעה שמוגשת מכוח פקודת הנזיקין מאשר במסלול של ביטוח החובה. חוק הפלת"ד (ר"ת פיצוי לנפגעי תאונות דרכים – החוק שמכוחו מפצים את הנפגע בתביעה לפוליסת החובה) מציב מגבלות של 'רף עליון' בראשי הנזק לפיהם נפסקים. על פי החוק, מי שניזוק בתאונת דרכים יהיה זכאי בגין הפסדי ההשתכרות לפיצוי אשר בבסיסו לא יילקח בחשבון סך של למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. כמו כן, הפיצויים בגין 'כאב וסבל' מוגבלים לנוסחה המשקללת את ימי האשפוז של הניזוק יחד עם שיעור הנכות במכפלת סכום תקרה הקבוע בחוק.

כלומר המחוקק נותן פרס למי שלא רכש ביטוח חובה?

לכאורה מדובר במצב בלתי סביר בו יוצא החוטא נשכר. אמנם סכומי הפיצוי עשויים להיות גבוהים יותר, אך הנפגע מאבד את היתרון המובנה והמובהק שטמון בהליך של תביעה לפוליסת החובה – היכולת לקבל פיצוי בלי להידרש להוכיח כי הפוגע התרשל ולקבל פיצוי מופחת, אם בכלל, בהתאם לחלוקת האחריות.

משמעות הדבר היא כי אני יכול לבחור באיזה מסלול להגיש תביעה: לפי פקודת הנזיקין או מכוח פוליסת החובה?

לא. סעיף 8 לחוק קובע שמי שיש לו עילה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו יכול לתבוע את נזקיו על פי חוק אחר. כלומר, היה ונפגע בתאונת דרכים נפגע כתוצאה מרשלנות של צד ג', הוא אינו יכול לבחור לתבוע את צד ג' ולא את ביטוח החובה שלו.

ככל שמדובר על נזק עצמי ולא היה ברשותי ביטוח חובה, האם אין כל גורם אחר ממנו ניתן לקבל פיצוי  ?

אם יש לנפגע ביטוחים אישיים שרכש לעצמו, הוא יוכל לתובע תגמולים מהביטוחים האישיים שרכש או נרכשו על ידי מעבידו. למשל ביטוח מנהלים, ביטוח חיים, אובדן כושר עבודה וביטוח תאונות אישיות.

כך או כך, אנחנו חוזרים וממליצים, כמו תמיד, לרכוב על דו-גלגלי רק עם ביטוח חובה בתוקף! זכרו שאנחנו לא עשירים מספיק כדי לרכוב ללא ביטוח חובה!

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

חלק בלתי מבוטל מהתאונות שמתרחשות על דו-גלגלי מכונות 'תאונות עצמיות', בהן הרוכב לרוב החליק, ללא מעורבות של כלי רכב נוסף. במקרים רבים, לאחר האירוע הוא קם על רגליו, אומד את הנזקים שנגרמו לו ולכלי, ומשנוכח להבין כי לא ניכרת פציעה חמורה הוא ממשיך בדרכו או מזמין גרר.

הבעיה מתחילה כעבור מספר שעות. הכאב אותו חש הרוכב לאחר התאונה הולך ומתגבר, ורק אז הוא פונה לקבלת טיפול רפואי. אלא שמבחינת חברת הביטוח, היות ושום גורם אובייקטיבי לא הושיט לו סיוע בזמן אמת, נדרשת הוכחה נוספת כי מדובר בתביעת אמת. כלומר, אין ספק כי לכלי נגרם נזק, אולם לשיטתן, מי ערב לכך כי האירוע שהוביל לכך זו התאונה הנטענת? הנחת היסוד שלהן היא כי ייתכן שמדובר בתרמית  – הכלי ניזוק במכוון או במסגרת אירוע אחר, ומכאן גם שהפציעה המדווחת – מקורה לא בתאונה המדוברת.

מה הביא את חברות הביטוח לפתח עמדה חשדנית? אפשר להתווכח על זה, אולם מבחינתן יש נתון אחד מהדהד: על-פי נתוני איגוד חברות הביטוח, בין 10% ל-15% מהתביעות המוגשות לחברות הביטוח הן תביעות כוזבות. או במילים אחרות – היות ומדי שנה מוגשות 380,000 תביעות ובכללן גם תביעות בגין נזקי גוף, גם אם מחשבים את הסטטיסטיקה על פי הרף התחתון של ההערכות, המספרים גבוהים: 38,000 מקרי הונאת ביטוח.

אז מה עושים? צריך להרים את נטל ההוכחה, כלומר לשכנע את חברת הביטוח כי התאונה אכן קרתה בנסיבות המדווחות ולסגור כל פרצה שתאפשר לה לדחות את התביעה בטענה למרמה. לפיכך, מספר כללי ברזל להתנהלות נכונה:

• ראשית, גם אם הפציעה קלה ביותר ועל פניו אין צורך להזמין את מד"א, עדיין, מומלץ כן להתקשר למוקד. אפילו רק לצורך הדיווח והקלטת השיחה. בשיחה עם המוקדן תתקבל ההחלטה האם לשלוח ניידת למקום. היה ולא הוזמנה ניידת, גשו בהקדם לבית החולים. לא כעבור יום, אלא מיד. המציאות מלמדת כי בית המשפט מתייחס לפינוי מיידי כאינדיקציה משמעותית למידת המהימנות, גם אם מתגלה סתירה בעדות התובע. וכך למשל,  בתביעה שהוגשה לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב באמצעות הח"מ, הכחישה הנתבעת, חברת הביטוח, נסיבות תאונה שמתאר התובע, בשל סתירה שהתגלעו. למרות זאת פסק בית המשפט כי פניית התובע מיד לאחר התאונה לבית-חולים מחזקת את גרסתו, ולכן נמצא זכאי לפיצויים.
• במידה ואופיה של הפציעה מאפשר, יש לצלם הכל, את האיבר שנפגע בתאונה, את הכלי שניזוק, את סביבת התאונה, את העדים. הכל. וכמובן לקחת את פרטי העדים. בכל מקרה יש לפנות למשטרה בבקשה כי יונפק אישור משטרה, זאת בכפוף להצגת תעודת זהות, תעודת ביטוח חובה ותיעוד רפואי, ככל שיבקשו.
• במקביל, אם לא חלף במקום התאונה רכב שצפה בהתרחשותה ועצר להושטת סיוע, עצרו ביוזמתכם את הרכב שמגיע ובקשו ממנו מים או סיוע כלשהוא. בהזדמנות זו, גם בקשו את פרטיו. המשקל שניתן לעדות של נהג אקראי גבוה יחסית ויבסס את הטענה כי התאונה התרחשה בנסיבות הנטענות.
• בנוסף, חשוב מאוד לוודא כי באסמכתאות הרפואיות של בית החולים נכתב כי מדובר על תאונת דרכים. ודאו כי נכלל בהן פירוט שכולל את נסיבות התאונה, לרבות מכלול התלונות והמגבלות מהם אתם סובלים. בנוסף, לאחר השחרור דאגו לפנות לרופאים בקהילה באופן עקבי על מנת ליצור רצף טיפולי, וכן דאגו שבכל סיכום טיפול ייכתב הקשר הסיבתי בין התלונות והתאונה.
• עד לפני מספר שנים, הצגת אסמכתא כי הכלי נגרר ממקום התאונה היוותה ראיה כבדת משקל, אולם בחלוף הזמן הבינו חברות הביטוח כי רבים גוררים את הכלי כשהוא עם נזק למקום התאונה, ולאחר מכן מזמינים גרר פעם נוספת לצורך גרירתו למוסך. משמעות הדבר היא כי הרוכב יתקשה לבסס את טענתו לגבי מהימנות הדיווח רק באמצעות הצגה של חשבונית גרירה. כמו כן, בכבישים רבים קיימות מצלמות שהוצבו על-ידי הרשות המקומית או על-ידי משטרת ישראל, זאת לצורך בקרת תנועה. ניתן לפנות לאותם גורמים בבקשה לקבל את הקובץ הרלוונטי בהתאם לתאריך ולשעה.
• בלא מעט מקרים, הכלי שהיה מעורב בתאונה עצמית אינו מבוטח בביטוח מקיף, ועל כן במקרים של נזק קל, שלא גרם לפציעות גוף חמורות, מעוניינים המבוטחים להוזיל ככל שניתן את עלויות התיקון, גם באמצעות ויתור על קבלת חשבונית מס. אלא שהבעיה היא כי מבחינת חברת הביטוח אם אין חשבונית – משמע הכלי לא תוקן והספק לגבי התרחשותה מתעורר. לפיכך, דרשו לקבל חשבונית מס עם פירוט התיקונים והעבודות שבוצעו.
• לא אחת נוטים נפגעי תאונות דרכים הנמהרים לצרוך טיפול רפואי רב מדי, שאינו מתאים לאופי פגיעתם ואינו מתקבל על הדעת. חברות הביטוח נאחזות בלשון החוק, שקובעת כי על המבוטח קיימת החובה להקטין את עלות הטיפולים בו, וכך, במקרים רבים, המבוטח אינו זוכה לקבל את מלוא ההחזר עבור הטיפולים שעבר. אין להקל ראש בכך, שכן המציאות מלמדת כי טיפולים רפואיים יכולים להאמיר לסכומים של עשרות אלפי שקלים. לפיכך, מוצע בשלב הראשון לפעול לקבלת טיפולים רפואיים במסגרת קופות החולים בהתאם לחוק בריאות ממלכתי. אין צורך לפנות לרופאים פרטיים במקום שהשירותים יכולים להינתן על-ידי קופת החולים, באופן סביר נפגע שלא עבר את הפרוצדורה המתבקשת ופנה באופן עצמאי לטיפול על-ידי רופא פרטי, יכול לדרוש מהרופא הפרטי כי יכתוב התייחסות שכוללת מענה לשאלה מדוע הטיפול שהוענק באמצעותו לנפגע עדיף על זה שהיה מקבל דרך קופת החולים.

רכבו בזהירות תמיד, הימנעו מתאונות, גם עצמיות, אך במידה ומתרחשת תאונה עצמית – אספו את כל העדויות על עצם קיומה על-מנת שלא תידחו על-ידי חברת הביטוח בתואנה של הונאת ביטוח.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

אחד מהיתרונות של כלי רכב דו-גלגלי הוא היכולת להתבונן על הנהגים המיוסרים יושבים בתוך הקובייה שלהם במהלך הפקק, בעוד הרוכב 'מזגזג' ביניהם ומפלס את דרכו לרמזור. אמנם החוק בישראל אינו מתיר לרוכבים לזגזג, אולם לרוב המשטרה אינה אוכפת את החוק מתוך רצון  לאפשר לתנועה לזרום.

הבעיה מתחילה כאשר מתרחשת תאונה, שלאחריה כל צד מטיל את האשמה על האחר. הנהג טוען כי הרוכב הפר את החוק בכך שעקף באותו נתיב נסיעה, ואילו הרוכב מתגונן מאחורי הטענה כי הנהג סטה מהנתיב בדרך שאינה פנויה. אז מי האשם?

בחינת פני הפסיקה מלמדת כי במרבית המקרים בתי המשפט יטילו את האחריות דווקא על הרוכב. נכון, בניגוד לנהג, הוא סיים את הרכיבה באיכילוב בעוד הנהג במקרה הגרוע במוסך, אולם אין זה משנה, אלא מידת הסטייה של כל צד מחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו וממכלול החוקים הרלוונטיים.

'זגזוג' משמעו עקיפה באותו נתיב – פעולה שאסורה על פי החוק בישראל. תקנה 47 לתקנות התעבורה קובעת כללים מנחים ואיסורים לעקיפה ובכללם: "נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב נסיעה ובין אם לאו, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא, ומצדו השמאלי".

העובדה כי המשטרה אינה אוכפת זאת, אינה סותרת את העובדה כי דו-גלגלי מוגדר כרכב מנועי והאיסור חל עליו בדיוק כמו שחל על כל רכב אחר. שיקוליה של משטרת ישראל שלא לאכוף, ממש בדומה לרכיבה בשול, אינם מכשירים את חוקיות הפעולה. מנגד, החוק מטיל על כל המשתמשים בדרך את חובת הזהירות הכללית, ובכלל זה כמובן גם על הנהגים שמצופה מהם, בטרם יסטו מנתיב הנסיעה, לוודא כי הם יכולים להשלים את המהלך בבטחה.

בפועל, מעבר להפעלת האיתות, נדרש הנהג להתבונן במראות הרכב ולסטות רק וככל שהדרך פנויה. כלומר, ההיגיון מנחה כי תאונה בנסיבות אלו משמעה כי הנהג לא הסתכל כפי שצריך במראות, אולם אין זה בהכרח כך. על הרוכב לקחת בחשבון נתון נוסף – "השטח המת". פסיקות שנתנו בנושא מלמדות כי בתי המשפט מצפים מהרוכבים לזכור את מגבלות שדה הראייה, גודל המראה והזווית שלה, שמייצרות שטח שאינו נראה לעין המתבונן בה.

במילים אחרות: בתי המשפט גורסים כי קו הגבול של אחריות הנהג תואם את קצה גבול יכולתו, כנהג סביר, להבחין ברוכב, והעובדה כי בכבישים רוכבים עשרות אלפי רוכבים שיכולים בכל רגע להפתיע את הנהג, אינה משנה את חובת הזהירות בין הצדדים. שונה כמובן הדבר כאשר מדובר על רוכב שרכב בצמוד לרכב למשך זמן מה, וברור כי ניתן וצריך היה הנהג להבחין בו. במקרה כזה, יותר מסביר להניח כי בית המשפט יקבע שיעור אחריות גבוה שמוטל על הנהג.

חשוב להדגיש כי לא מדובר על כלל אצבע שמחייב בכל מקרה ומקרה, וכמובן שכל תאונה נבחנת על פי נסיבותיה, מיקום כלי הרכב ועדויות, ככל שקיימות. אולם כאמור, הציפייה של בית המשפט מהרוכבים לעשות זאת תוך התחשבות בשדה הראייה המוגבל, מביאה תיקים רבים להכרעה בה הרוכב הוא שנמצא אחראי.

כך גם בהתייחס לרכיבה בשול: האכיפה יצרה בקרב ציבור הרוכבים הנחה שגויה כאילו הרכיבה בשול מותרת בחוק, אולם ההיפך הוא הנכון – לא רק שהרכיבה אסורה אלא שגם אם התאונה התרחשה בשל רשלנות הנהג, עדיין – האשמה, במלואה או בחלקה, תוטל על הרוכב. כלומר, גם אם הרוכב נע בשול במהירות של 7 קמ"ש בזהירות מירבית ורכב סטה מנתיב נסיעתו, פגע ברוכב , פצע אותו ותוך כדי גם ריסק את האופנוע – האחריות תוטל על האוחז בכידון.

לסיכום, גם בזגזוג בין מכוניות בפקק עומד, הקפידו להסתכל רחוק, לתכנן את נתיב הנסיעה, לשמור על המרחב האישי תוך כדי תנועה, וכמובן לרכוב במהירות נמוכה מספיק שתאפשר לכם להגיב לסטיות כאלה ואחרות של כלי רכב בפקק. זכרו תמיד שנהגים התקועים בפקקי תנועה יחפשו את הדרך הקצה ביותר וינצלו כל פרצה שימצאו. אל תהיו בפרצה הזו. רכבו בזהירות.

עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.

כתב: עו"ד אסף ורשה

רוכבי הדו-גלגלי והולכי הרגל נמצאים בתחתית סולם הטורף-נטרף על הכביש, אולם באופן מתמיה, רבים מהולכי הרגל משתמשים במרחב הציבורי כאילו אין עוד מלבדם, בבחינת לי אין חובת אחריות, ובכל מקרה של תאונה הרוכב או הנהג יימצאו אשמים. אולם מדובר על הנחת יסוד שגויה. חובת הזהירות הכללית (תקנה 21) קובעת מפורשות כי כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות ולא לקפח את זכותו של אדם אחר להשתמש באותה הדרך, ובכלל זה לא יפריע לתנועה ולא יעכב אותה, וכמובן לא יסכן חיי אדם.

אלא שבפועל, מדי יום מסכנים הולכי רגל את חיי רוכבי הדו-גלגלי ומקפחים את זכותם להשתמש באותה הדרך, בעיקר תוך התפרצות לכביש או חצייתו שלא במעבר חציה. בכל שנה מתרחשות מאות תאונות בנסיבות אלו, ועולה השאלה – האם בכל מקרה בית המשפט יקבע כי הרוכב אשם? האם חולשת הולך הרגל אל מול יתרונו היחסי של הרוכב מייצרת הטיה קטגורית וקביעת רשלנות מלאה ותמידית של האוחז בכידון? התשובה היא שלילי. בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר פסיקות מהן עולה כי בית המשפט מכיר בכך כי גם הולכי הרגל צריכים לקחת אחריות למעשיהם. בפסק דין של השופטת רנה הירש נכתב באופן ברור כי "הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה, אך אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו תוך סיכון עצמם ואחרים, מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם".

כך למשל, בפסק דין יוצא דופן שנתקבל השנה, חויבה אמא לפצות נהגת שהתנגשה ברכב אחר בנסיונה למנוע פגיעה בבנה שהתפרץ לכביש. בית־המשפט קיבל את טענת הנהגת כי האם לא אחזה בידה של בנה ולא מנעה את ריצתו לכביש, וחייב אותה לשלם לה קרוב ל־10,000 ש"ח ו־7,000 ש"ח כהוצאות משפט. גם החלטה זו מבטאת את התפיסה כי אין להטיל אחריות אוטומטית על הנהג אלא דורשת אחריות גם מהולכי הרגל. המקרה התרחש לפני כשנה וחצי כאשר הנהגת, רואת חשבון במקצועה, נהגה בשעת צהריים ברכבה ברחוב אבן גבירול בתל־אביב באור ירוק. לפתע התפרץ למעבר החציה מאי-התנועה המפריד בין הנתיבים ילד כבן שלוש, שעמד ליד אמו שהייתה עמוסה בשקיות מהסופר הסמוך. הנהגת הסיטה את רכבה לימין כדי למנוע פגיעה בילד, ותוך כדי כך התנגשה ברכב שהיה מימינה.

על מנת להבין את אופן חלוקת האחריות בין הולכי הרגל לרוכבים ולנהגים, יש לבחון תחילה את חובת האחריות והאם יש תקנות ספציפיות שקובעות כיצד על הולך הרגל לחצות כביש:

בתקנות התעבורה נקבעו הוראות מפורשות להולך הרגל טרם חצה כביש. נקבע כי לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו והתברר כי ניתן לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם. וכאשר אין בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר כאמור, אך יש בקרבת מקום צומת, יחצה הולך רגל את הכביש בצומת. קביעה נוספות ומשמעותית מאוד היא כי הולך הרגל יחצה כביש במהירות סבירה, ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש, ולא יתעכב בכביש שלא לצורך. בנוסף, התקנות קובעות כי לא יירד הולך רגל ממדרכה באופן פתאומי או ללא שנקט זהירות מספקת, בעת שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה.

אם כן, מהם המקרים בהם בית המשפט ייחס רשלנות תורמת להולך הרגל?

סוגיית מהירות הנסיעה

בית המשפט ייטה לייחס רשלנות תורמת גבוהה יותר להולך הרגל אם יתברר כי הרוכב התאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, וכמובן למהירות המירבית שמותרת בו. כך למשל, בית המשפט קיבל את תביעתו של נהג לחייב בפיצויים הולכת רגל בה פגע לאחר שהתפרצה לכביש שלא במעבר חציה.

לטענת התובע, הקטינה התפרצה לכביש שלא במעבר חציה, ולכן חרף מהירות נסיעתו הנמוכה הופתע ולא הספיק לעצור ולהימנע מהפגיעה בה. השופטת קבעה כי הולך הרגל צריך לצפות כי התפרצותו לצומת במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל עשויה לגרום לסיכון, וזאת לנוכח הבלימה החדה ו/או הסטייה של הרכב, כתוצאה מן התאונה או במטרה להימנע ממנה. למהירות יש השפעה מכרעת היות וגם אם הולך הרגל התפרץ לכביש, עדיין אם יימצא כי האופנוע הגיע לנקודת המפגש בין השניים במהירות גבוהה, בית המשפט ימצא כי התנהגות הרוכב נמצאת ברף הגבוה של הרשלנות, וכתוצאה מכך יפחית עד ישלול לחלוטין את זכותו לקבל פיצוי מהולך הרגל.

סוגיית הסיכון שטמון בתא השטח המסוים

כאשר המחוקק קובע כי על הרוכב להתאים מהירותו לתנאי הדרך, בין השאר הוא מצפה מרוכב להאט דרמטית את מהירות הנסיעה בקרבת בתי ספר וגני ילדים. בתיק שהובא להכרעת בית המשפט נקבע כי על אף שמהירות הנסיעה של הנהג הייתה נמוכה ביותר, עדיין, עליו היה לצפות כי מדובר בכביש שנמצא בסמוך לבית ספר יסודי – נתון שצריך לקחת בחשבון בהתייחס לשיקול הדעת של הילדים שנמצאים בסמיכות אליו. סביר להניח כי לו לא היה מדובר על ילדה קטנה שחצתה את הכביש בקרבת בית הספר, שיעור הרשלנות שהיה נקבע לה היה עולה על 25%.

מעבר לעונש שיוטל על הרוכב, מה המשמעות של אופן חלוקת האחריות בין הצדדים?

לרבים מרוכבי הדו-גלגלי אין ביטוח מקיף (ואף לא חובה, נוכח עלויות הפוליסה), אלא במקרה הטוב פוליסת צד ג' שנותנת מענה למקרים בהם התרשלו ברכיבתם והסבו נזקים לרכוש של אחר. רוכבים רבים מעורבים בתאונות שנגרמות תוך ניסיון התחמקות מפגיעה בהולך רגל שקפץ לכביש – דבר שמסתיים לעתים קרובות בהחלקתם ובנזק ממשי לכלי. במקרה כזה, האפשרות היחידה לקבל פיצוי עבור הנזקים עוברת בהגשת תביעה לבית המשפט ובהרמה של נטל ההוכחה כי הולך הרגל התרשל. אופן חלוקת האחריות יקבע כמה כסף, אם בכלל, יידרש הולך הרגל לשלם לבעליו של הכלי.

לסיכומו של עניין, הנחת היסוד כי הרוכב או הנהג לעולם נושאים במלוא חובת האחריות לתאונה – אינה מדויקת, אולם עדיין, מעבר לסאגה המשפטית המפרכת שיידרש הרוכב לעבור בשביל להוכיח את צדקתו, עצם המעורבות בתאונה מייצרת משא נפשי כבד, ובמקרים רבים מסתיימת גם בפציעתו הקשה. לפיכך, סעו בזהירות מירבית ולעולם תחפשו מהיכן תיפתח הרעה. זו הדרך היחידה לשרוד את הכאוס של כבישי ישראל.

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין וביטוח.