מחבר: כתב אורח

כתבה: אחינעם הראל

המדריך השלם עם הנקודות החשובות עליהן יש לחשוב לפני שיוצאים להגשים חלום של מסע אופנוע. עכשיו בחורף הארוך זהו בדיוק הזמן להתחיל לתכנן ולחלום.

1. כמה זמן עומד לרשותך?

משך המסע יכתיב וישפיע על מסלול הטיול שתקבע. ככל שהטיול ארוך יותר יהיו יותר ימי מנוחה, יותר בלת"מים ויותר הכנות לפני היציאה לדרך. לכן, כהערכה גסה להבין כמה זמן יידרש לעבור איזה מרחק, אפשר להשתמש בחישוב הגס:

• 14-1 ימים – 500 ק"מ ביום
• 30-15 ימים – 350-300 ק"מ ביום
• 31 ימים ויותר – 150-100 ק"מ ביום

התכנון הזה לוקח בחשבון זמן התארגנות לפני ואחרי הטיול, וכן ימי מנוחה תוך כדי, כלומר לא כמה קילומטר תרכב בפועל כל יום. המטרה היא לתת מושג כמה זמן ייקח לעבור דרך מסוימת עם עצירות. למשל, לרכב 25,000 ק"מ מקייפטאון לקניה וחזרה, ייקח 250-166 ימים בקצב סביר ומהנה.

2. מזג אוויר

מזג האוויר יכתיב את כיוון ועיתוי הנסיעה. מומלץ לבדוק מזג אוויר בכל מדינה על-פי חודשים כדי לוודא מתי תהיה העונה היבשה.

3. איזה אופנוע לקחת?

זאת שאלה של סדר עדיפויות, והפתרון שלה נמצא במשוואה – סגנון רכיבה מועדף X (מרחק מתוכנן / זמן לרשותך).

ככל שיש פחות זמן עדיף אופנוע בעל נפח גדול יותר. באפריקה, למשל, רכבתי על ב.מ.וו  F700GS במשך חצי שנה, ובממוצע כיסיתי 138 ק"מ ביום (25,000 ק"מ ב-180 יום). ברוב ימי הרכיבה רכבתי בממוצע 350 ק"מ. זה אופנוע גדול והרכיבה יחסית מהירה בהתחשב בכך שמדובר במדינות עולם שלישית עם תנאי דרך קשים ופחות אפשרויות חילוץ בעת תקלות. אופנוע קטן יותר יאפשר יותר רכיבת שטח ויהיה זול יותר.

שיקולים נוספים:

יש מי שיאמרו שאופנוע 'מתוחכם' יותר יהיה בעייתי יותר, כי מכונאי בצריף פח בעיירה מבודדת באפריקה לא ידע לתקן בעיות חשמליות של ב.מ.וו R1200GS. האופנוע שלי היה מאוד אמין ולכן אני לא יכולה להסכים להכללה הזאת. ברוב המדינות בערים הגדולות יש מכונאים שמסוגלים לתקן תקלות.

שיקול נוסף הוא עלות האופנוע והאם תרכב לבד או עם מורכב/ת.

כמות הציוד שצריך לקחת היא לא שיקול. מהר מאוד מגלים שניתן להיפטר מחלק נכבד מהציוד שלפני המסע היה נראה הכרחי. כלל האצבע: כמה שפחות – יותר טוב.

 

תלה מפה על הקיר וקח טוש אדום. סמן בנקודות כל מקום שאתה רוצה לעבור בו. קרא על אטרקציות מעניינות של כל מדינה בנפרד – דרך אתרים כמו Lonely Planet ו-WikiTravel.

באזורים פחות מפותחים בעולם יש פחות כבישים. ברוב המדינות באפריקה יש כביש אחד מרכזי מצפון לדרום ואחד ממזרח למערב. אני מצאתי שהדרך הטובה ביותר היא לתכנן את כל המקומות העיקריים שבהם תרצו לבקר, לבנות מסלול הגיוני על-פיהם, וכאשר מגיעים למדינה עצמה לשבת עם מקומיים מול מפה ולשאול אותם על אזורים נידחים מיוחדים, שבילים יפים דרך השטח. התוכנית נועדה בשביל לסטות ממנה.

5. ניווט

במקום הראשון: עצה של אנשים שחיים במדינות האלה. לאו דווקא מקומיים, אלא אנשים שנוסעים הרבה בכבישים. אזהרה: לא כל מקומי ידע לעזור!

במקום השני: גוגל מפות. מניסיוני היה המעודכן ביותר והמדויק ביותר מבחינת הערכת זמני נסיעה.

במקום השלישי: אפליקציית maps.me, שהיא תוכנת ניווט שעובדת ללא רשת סלולארית או אינטרנטית. ניתן לחפש ולראות על גב מפה תחנות דלק, מקומות לינה, מסעדות וכו', וניתן בקלות לסמן נקודות על המפה ולשמור אותן כ'מיקומים שלי'. באופן זה אפשר לשמור קוארדינטות של אתרי קמפינג נידחים, או אם אתם בעיר זרה לשמור את המיקום של בית בו אתם מתארחים ולנווט אליו חזרה.

במקום הרביעי: GPS. על גב הגרמין שהיה ברשותי התקנתי את תוכנת הניווט Tracks4Africa, שלטעמי לא הייתה מעודכנת או הכרחית. ניתן לרכוש את המפות של Tracks4Africa גם כאפליקציה לסמארטפון.

במקום החמישי: מפות קשיחות ליתר ביטחון.

ניווט במדינות לא מפותחות הוא פשוט יחסית מכיוון שאין הרבה אופציות. צריך להסתובב עם מספיק דלק, מים ואוכל, כך שבמקרה הגרוע ישנים בלילה בחוץ וממשיכים לנווט בבוקר.

6. מקורות מידע

החדשות הטובות: כל המידע נמצא באינטרנט היום.

החדשות הרעות: אתה צריך לחפש אותו.

כלל חשוב: היעזרו באנשים. הם ישמחו לעזור. אבל – בואו עם רשימת שאלות, שאלות ענייניות, אחרי שהכנתם שיעורי בית. לא לצפות שאדם זר יבנה לכם את הטיול.

היעזרו בחברים לפני ותוך כדי המסע. צרו קשר עם יוני בן-שלום מאתר הרפתקה שמאגד את רוכבי האדוונצ'ר הקשוחים והמנוסים בישראל, שתמיד ישמחו לתת עצה בנוגע לאיזה מוסך ללכת אליו בלימה או איפה לאכול ארוחת בוקר מצוינת באולן-באטור שבמונגוליה. ישנה רשת של אופנוענים פרוסים בכל העולם שישמחו לסייע לכם. הנה דרכי הקשר להגיע אליהם:

אזור	בעברית	באנגלית
מידע כללי	הרפתקהאדם שני	Horizons UnlimitedHorizons Unlimited on FacebookHorizons Unlimited Motorcycle AdventuresADV RiderOverland MotorcyclistsOverland SphereOverland Junction
האמריקות: אושואיה, ארגנטינה עד אלסקה	לירן מרקוסיוני בן-שלום	Two-Wheeled NomadMotoHankShort Way RoundOn Her Bike
אפריקה	אלחנן אורןרום בן אליהואחינעם הראל	כללי:Overlanding Africaדרום אפריקה, נמיביה ובוטסואנה:Wild Dogs ForumProudly MeerkatBMW Clubמזרח אפריקה: Achi2Africa PikiPiki Overlander MotoHank מערב אפריקה: Shots from the Bar Ride Far
שביל המשי – אירופה לאסיה	בת' ושלומי במונגוליהאלעד לוי	Overland to AsiaOverlanding AsiaShort Way Round
אוסטרליה	אדם שני	On Her Bike

 7. רשימת ציוד

ניתן להזמין הרבה מציוד הקמפינג דרך האינטרנט באתרים כמו אלי אקספרס, ובמחיר נמוך משמעותית מחנויות ציוד כאן בארץ. מגבת טיולים, שמיכת חירום, מחבת קומפקטי, ג'ריקן פלסטיק מתקפל, פנס ראש.

אחרי שאספת את כל הציוד שאתה חושב שאתה צריך – היפטר מחצי ממנו. חבל לקחת משקל מיותר.

ציוד שלא הייתי יוצאת בלעדיו: כיסוי לאופנוע, פנימית לשק"ש, משאבה חשמלית לצמיגים ואטמי אוזניים.

8. בישול ואוכל

בתחילת הדרך בישלתי לעצמי הרבה על בנזינייה קטנה, בעיקר פסטה עם טונה ואורז עם סרדינים מקופסאות שימורים. אחרי זמן מסוים, וחוסר הצלחה מסחררת, ויתרתי על הבישולים לטובת הזמנת צלחת אורז וירקות במסעדות קטנות בצד הדרך.

אין בעיה למצוא מוצרים בסיסיים כמו אורז ודייסה. בלוני גז לא ניתן למצוא בכל מדינה (באפריקה למשל לרוב רק בדרום אפריקה, אתיופיה וקניה יש למצוא) לכן מומלץ להגיע עם בנזינייה ולברר מראש אם ניתן לקנות בלוני גז.

9. לינה

במהלך המסע ישנתי ברוב הלילות באוהל באתרי קמפינג מסודרים. ישנה אפליקציה מצוינת בשם iOverlander שבה ניתן לראות על גב מפה אופציות למקומות לינה עם המלצות של מטיילים, ולרוב המידע על מחיר ואיכות מדויק למדי. היתרון הגדול הוא שזהו מאגר של מקומות לינה זולים למטיילים כמונו.

בערים גדולות התארחתי לרוב אצל חברים של חברים, אופנוענים אחרים ומכרים. הכרתי כך הרבה אנשים מיוחדים וטובים.

בנוסף, בערים רבות התארחתי אצל אנשים מקומיים דרך קהילת Couchsurfing – קהילת מטיילים שמארחים אחד את השני בכל העולם. הרעיון הוא שבמקום לישון בהוסטל ולהסתובב רק עם תיירים, להתארח אצל מקומי ולהכיר את התרבות שלו דרך עיניו.

 10. מסמכים

ויזות: כל המידע לגבי מדינות להן ישראלים צריכים ויזה נמצא כאן. מומלץ לכל מדינה שנדרש אליה אשרה לברר ולבדוק מראש, גם אם כתוב שניתן להשיג ויזה במעבר הגבול, מול השגרירות הישראלית באותה המדינה ומול השגרירות של אותה המדינה בישראל.

חיסונים: רצוי להתחיל להתחסן כחודש עד חודש וחצי לפני הנסיעה. חשוב גם לדאוג לתרופות כמו כדורים נגד מלריה, כדורים נגד מחלת גבהים, תרופה לבילהרציה, שלשולים, אנטיביוטיקה וכו'.

רישיון נהיגה ורישיון נהיגה בינלאומי: רישיון נהיגה בינלאומי ניתן להוציא במ.מ.ס.י, בחנויות משקפיים ובמקומות שבהם מנפיקים טופס ירוק ללימוד נהיגה. העלות היא כ-20 ש"ח. ברישיון הבינלאומי אין דרגות רישיון לאופנועים, ולרוב שוטרים לא יוודאו שיש לכם רישיון מתאים לנפח האופנוע.

כדאי לסרוק ולניילן כמה עותקים של רישיון הנהיגה בגודל המקורי, וליצור העתקים שלו אותם מציגים לשוטרים.

דרכון בתוקף: לפחות לחצי שנה קדימה, וכמה עותקים של הדרכון מודפסים מראש.

כרטיסי טיסה: כדאי לוודא מראש אם יאפשרו לכם לעלות על טיסה בלי כרטיס חזרה, ואם לא – לקנות אחד מראש.

ביטוח רפואי אישי: וכל מילה נוספת מיותרת. כיום כל מי שרוכש ביטוח נסיעות לחו"ל מחויב ברכישת ביטוח אתגרי הכולל חילוץ.

רישיון האופנוע: הנושא עלול להיות בעייתי מכיוון שלא בכל מדינה ניתן להעביר רכב לבעלותך, ויש מקרים בהם תרצה לקנות אופנוע עם רישוי זר במדינה שלישית (למשל אופנוע עם רישוי אמריקאי בברזיל). צריך לברר את הנושא פרטנית.

בדרום אפריקה ישנה בעיה לרשום כלי על שמך, לכן ניתן או לזייף את המסמכים הדרושים לרישום בעלות או למצוא מי שירשום את האופנוע על שמו עבורך. כך אני עשיתי אצל בחור דרום אפריקאי נדיב שהכרתי דרך חברים משותפים וסמכתי עליו. קיבלתי ממנו צילום של הדרכון חתום על ידו, מכתב המאשר לי לחצות למדינות מסוימות עם האופנוע 'שלו', ואישור מהמשטרה שהאופנוע לא גנוב.

ביטוח צד ג': לכל מדינה החוקים שלה וצריך לברר את הנושא. בדרום אפריקה, נמיביה, זימבבואה ובוטסואנה למשל, המס על הדלק מהווה תעודת ביטוח שאתה משלם. בשאר המדינות במזרח אפריקה צריך לרכוש ביטוח צד ג'. מומלץ לעשות את זה באופן מרוכז דרך COMESA במחיר של 180 שקל לחודשיים בערך.

קרנט Carnet de Passsage: כמו דרכון לאופנוע. משאירים סכום כסף כעירבון שלא תמכור את האופנוע במדינה שלישית בלי תשלום מיסים. הקרנט עולה בערך 650 – 1,000 ש"ח (לא כולל את סכום העירבון שיוחזר כאשר האופנוע שב למדינה בה הוא רשום, ואשר עומד על 40%-100% משווי הכלי), וניתן להוציאו בסוכנויות AA במדינות זרות או בחברת מ.מ.ס.י בארץ.

11. כסף

מומלץ לקחת סכום כסף מזומן ולהחביאו על האופנוע (סביב 500$). בהרבה מדינות, אפילו מדינות עולם שלישית, ניתן למשוך כסף מכספומטים בקלות, אם כי יש הגבלות על כמות המשיכה. סעו עם לפחות 2 כרטיסי אשראי בינלאומיים, ותמיד תדאגו שיהיו עליכם דולרים. מומלץ לקנות 2 ארנקים ולפזר אותם בין החפצים. בארנק שממנו משלמים מומלץ להשאיר רק סכום כסף קטן.

התקציב היומי שלי היה 25$, כשסכום זה התחלק בין דלק, לינה ואוכל. בסך הכל 6 חודשים באפריקה עלו לי 40,000 ש"ח.

אופנועים בדרום אפריקה הרבה יותר זולים מאשר בארץ – בערך שליש. ב-38,000 ש"ח קניתי בקייפ טאון:

• אופנוע ב.מ.וו F700GS שנת 2014 עם 3,000 ק"מ
• משקף גבוה
• מגן לפנס הקדמי
• מגני ידיים
• מגן מנוע
• מגן גחון
• מושב נוח יותר
• רגליות רחבות
• הרחבה לרגלית צד
• מערכת אזעקה
• סבל לתיקי צד
• מזוודות אלומיניום שהוחלפו לאחר מכן לתיקי צד
• תיק למיכל הדלק
• GPS גרמין 390

את כל זה מכרתי ב-28,000 ש"ח בסיום הטיול.

12. תקשורת

במדינות רבות ניתן לרכוש כרטיס SIM מקומי בקלות יחסית, וכך להיות מחוברים לאינטרנט. לוקחים טלפון לווייני ומסודרים לכל מקרה חירום.

13. ציוד רכיבה

תלוי העדפה אישית, אבל דורש חשיבה. והכי חשוב – לרכב תמיד עם מיגון.

אפשר לקחת קסדת אדוונצ'ר משקף ומגן שמש, ובנוסף לקחת משקפי אבק ליתר ביטחון, כך שאם ייסדק/יישרט המשקף ניתן יהיה להחליף אותו במשקפיים.

מעיל עם ריפוד או חליפת לחץ עם חלק חיצוני רך מעל – לפי הנוחות וההרגל.

מומלץ לקחת מגן צוואר ונעליים נוחות שגם יגנו על הרגל כמו שצריך.

לא לשכוח מעיל רוח ומכנס נגד גשם!

שפצורים קטנים ויעילים שעשיתי לאופנוע:

זהו – אתם מוכנים לצאת לדרך.

לשאלות או התעניינות, בין אם בקשר לתכנון מסע באפריקה ובין אם באזור אחר – מוזמנים ליצור איתי קשר.

כתב: Takis Maniatis, bikeit.gr

בהארלי-דיווידסון משיקים את ליין דגמי הסופטייל של 2018. סדרת האופנועים הללו הם הרבה יותר מאופנועים חדשים – הם חידוש פורץ דרך, הגדול ביותר בהיסטוריה של החברה ממילווקי. יש שלדות חדשות, יש מנועים חדשים (מילווקי 8), יש מתלים חדשים עם כיוון עומס קפיץ לבולמים האחוריים, ויש גם חידושים כמו פנסי LED קדמיים – כולל אורות יום, יש אלקטרוניקה חדשה ועוד שינויים רבים. המטרה המרכזית של הארלי – להפוך את האופנועים לקלים ונעימים יותר לרכיבה, כפי שצו השעה מחייב.

נסענו לברצלונה לרכב על דגמי הסופטייל החדשים – הפאט-בוב, הסטריט-בוב, ההריטאג' קלאסיק והברייקאאוט. מנועים חדשים בנפח 107 אינצ'ים מעוקבים בעלי מומנט של 14.5 קג"מ משתלבים היטב עם כבישים הרריים מפותלים ועם פניות אינסופיות. במשך יומיים רכבנו על ארבעת האופנועים – 180 ק"מ ליום, ואנחנו מסכימים שבחירת המסלולים הייתה מצוינת והתאימה מאוד לרוח האופנועים. בואו נדבר על הדגמים החדשים בפירוט.

הארלי-דיווידסון פאט-בוב

הייתי בר מזל, שכן האופנוע הראשון שעליו רכבתי היה הפאט-בוב – היפה ביותר מבין הארבעה הטמפרטורה בבוקר הייתה קרירה למדי – עם 10 עד 12 מעלות בלבד, וזה התאים לרוח של הפאט-בוב עם תנוחת הרכיבה הנמוכה ופלג הגוף העליון שמוטה קדימה. תנוחה שבאופן כמעט מפתיע לא מעייפת את הרוכב. בהארלי מצהירים על 306 ק"ג, אבל התחושה שמתקבלת היא שהמשקל יותר קרוב לסף הפסיכולוגי של 200 ק"ג. כן, בהארלי עשו עבודה טובה בחלוקת המשקל של הפאט-בוב.

מערכת האלקטרוניקה כוללת מפתח קרבה KEYLESS, אז אני מתקרב לאופנוע ולוחץ על מתג ההתנעה, ומקבל פעולה חלקה ורציפה כבר מההתחלה. יש לו מומנט גבוה למנוע המילווקי 8, והוא מתקבל כבר משחרור הקלאץ', ובצורה חלקה ונעימה. האחיזה מעולה, המנוע מפמפם לאיטו על 1,300 סל"ד, ו-1,753 הסמ"ק דוחפים את הפאט-בוב קדימה. במצב הזה מגלים שהמשקל הגבוה של הכלי עוזר במירה על יציבות, וגם המתלים החדשים עוזרים בכך ועל הדרך מציעים יכולת ספיגה מרשימה ונוחות מקסימלית.

הפאט-בוב עובד יפה על הכבישים המפותלים צפונית לברצלונה. העבודה חלקה, גם של המנוע, וקל מאוד לתקוף איתו פניות. למעשה, זה מעולם לא היה קל יותר עם הארלי. הקלות שבה הוא רוקד על כבישים מפותלים, כאמור למרות משקלו, גורמת לי לרכב על סל"ד נמוך ועל גלי המומנט, וליהנות מהדרך הפתלתלה. אחרי ההתרשמות הראשונה הזו הבתלנו להבין את הכיוון החדש של הארלי – אופנועים קלים ונעימים לרכיבה. רק תבחר את המראה שמתאים לך.

הארלי-דיווידסון הריטאג' קלאסיק

באמצע יום הרכיבה הראשון, אחרי 90 ק"מ במהירות ממוצעת של 60 קמ"ש, אני עולה על ההריטאג' קלאסיק ופותח גז ל-120 קמ"ש. הגיע הזמן לקצת יותר אקשן, למרות שההריטאג' קלאסיק הוא אופנוע רגוע יותר. הרושם הראשוני מזכיר אופנוע בן 50, ובהקשר הזה הצליח להארלי עם עניין התדמית. אבל האופנוע הקלאסי בן 50 הזה מתנהג כמו אופנוע 2018, והוא קל לרכיבה מהרגע הראשון על האוכף. תנוחת הרכיבה נוחה, הכידון גבוה למדי, אם כי לא גורם לשרירים להיתפס, והתחושה שמתקבלת מהרגליים היא שהן נמצאות ממש על האספלט. בטח ביחס לפאט-בוב. כמו תחושה שמתקבלת ממכונית, ורצוי אמריקאית וגדולה. אבל זה לא מונע מההריטאג' קלאסיק מלתת בראש על הכבישים המפותלים הקטלונים. רק מרווח ההטיה מגביל את החגיגה, ומדרסי הרגליים שמשתפשפים באספלט המשובח במהלך הפניות מזכירים לנו באיזה אופנוע מדובר. לזכותם ייאמר שהם מתקפלים כלפי מעלה במגע עם האספלט. יופי של גששים.

מיגון הרוח פה טוב, ואפשר לרכב עם קסדה פתוחה גם הרוכב בגובה 1.80 מ'. אנחנו רכבנו עם קסדה סגורה, ולמעט רעשי רוח הכל היה בסדר.

המומנט הגבוה שמתקבל ממנוע המילווקי 8 מתאים באופן מושלם ל-330 הק"ג של ההריטאג' קלאסיק ומאפשר לרוכב להתרכז בניהוג המכונה על הכביש ולא בתפעול שלה, וגם ליהנות מהנוף שמסביב. מיכל הדלק בנפח 19 ליטרים יחד עם תצרוכת דלק שנושקת ל-20 ק"מ/ל' בקצב הנוח הזה, מבטיחים לכם שתוכלו לעשות את זה לאורך זמן רב.

עם פנסי LED קדמיים, מזוודות צד קשיחות וננעלות, צבעים בכל מקום, הכנף הקדמית הגדולה וחישוקי החישורים עם המסגרת השחורה, ההריטאג' קלאסיק משיג את מטרתו. הוא גם נראה טוב והוא גם נוסע טוב. קלאסי-מודרני.

הארלי-דיווידסון ברייקאאוט

היום השני של המבחן התחיל שוב עם טמפרטורות נמוכות וכבישים יבשים, אבל הפעם עם אופנוע אגרסיבי יותר: הברייקאאוט. הוא הנמוך מכולם, עם גובה מושב של 665 מ"מ, והמשקל עומד על 305 ק"ג. על אלו יש צמיג אחורי ספורטיבי ברוחב 240 מ"מ שמספק כמובן אחיזה מעולה.

הברייקאאוט נראה איטי וארוך, מגושם וחסר מנוחה. למרות הצמיג האחורי הרחב, הוא מצליח לנוע בנוחות. הגלגל הקדמי בקוטר 21 אינץ' שמבדיל ויזואלית בין האופנועים ונותן לברייקאאוט את הזהות המיוחדת שלו, דווקא מאפשר לשנות כיוון, כמעט בהפתעה. יותר מזה, עם הברייקאאוט זה מפתיע כמה קל בכבישים מפותלים ובפניות, כשרוב העיתונרים שרכבו איתנו בהשקה השוו אותו לדראגסטר. נכון, הוא מעדיף כבישים ישרים, שם הוא יציב יותר, אבל הוא לגמרי לא מתנגד לפיתולים. גם אנחנו למען האמת.

אם לא רוצים לשפשף את המגף על האספלט, מומלץ לקחת את הרגליים קדימה על הרגליות. כשעושים את זה מגלים שהמגן של צינור הפליטה יפגוש את האספלט ראשון. בסוף התהליך המגן יישאר על האספלט הספרדי.

השלדה החדשה אמנם מרחיבה את טווח השימושים של האופנוע, אבל העיצוב המוקפד מגביל את כללי המשחק. רק שמור על הקצב שנוח לברייקאאוט, ותהנה מהמראה הייחודי ומהווייב של האופנוע המיוחד הזה, שמגיע עם מנוע ה-114 אינצ'ים מעוקבים ו-15.5 קג"מ של מומנט. ושוב – קלות רכיבה זה שם המשחק.

הארלי-דיווידסון סטריט-בוב

אם אתה רוצה להרגיש כאילו אתה בלב המרחבים האמריקאים, ממש כאילו אתה על כביש 66 המיתולוגי, יש אופנוע אחד של הארלי שייתן לך את החוויה הזו במלואה – הסטריט-בוב. פלטפורמת השלדה-מנוע פה זהה לשאר דגמי הסופטייל החדשים, אולם עבודת הגוף היא ברוח הסטריט-בוב. יש כידון APE גבוה יחסית, לא מעייף מדי, וגובה המושב עומד על 680 מ"מ נמוכים – כמו בהריטאג' קלאסיק, כך שקל להגיע לקרקע, בלי קשר לגובה הרוכב, והכידון ידאג להציב אותך בתנוחה זקופה.

הגלגל הקדמי פה בקוטר "19, ויש משטחים בשחור-מט מסוגננים שנותנים לסטריט-בוב את המראה המיוחד שלו. המשקל עומד על 297 ק"ג, והוא בהחלט נותן את התחושה הקלה ביותר מבין הרביעייה.

באופן מפתיע, הכידון לא מגביל את הרכיבה החזקה והספורטיבית, אבל למרות זאת נעים יותר לשייט איתו בנינוחות. לזה עוזר, שוב, מנוע ה-107 אינצ'ים מעוקבים והמומנט שהוא מייצר כבר מסל"ד כלום. הוויברציות העדינות שהמנוע הזה מייצר רק יוסיפו לתחושה המענגת.

הסטריט-בוב מציע הרבה אופנה ולייף-סטייל, הרבה נוחות, וגם סוג של אישיות כפולה, בהתאם לסטייל שהרוכב בוחר – אם תבחר תוכל לרכב עליו חזק, אבל מאידך מספיק ללבוש את הבגד המתאים כדי שאופי הרכיבה יתאים עצמו לרוכב.

עם הפנים לעתיד

ארבעת דגמי הסופטייל החדשים אמנם שומרים על השם Dyna, אבל אלו כלים חדשים לחלוטין שלוקחים את הארלי-דיווידסון קדימה ומתאימים את החברה למודרניות של עולם האופנועים. לאופנוענות ניו-אייג'. הם שומרים על המראה הייחודי של כל דגם, אבל הם קלים ונעימים לרכיבה, לא רק בזכות מנוע המילווקי 8 שאפילו עומד בתקנות יורו 4, אלא גם בזכות השלדה והמתלים, התפעול, והחבילה הכוללת.

בהארלי הבינו שאתה לא צריך להיות הארליסט הארד-קור כדי לרכב עליהם, וכאמור הפכו אותם לידידותיים למשתמש כך שכל אחד יהיה מסוגל לרכב על הארלי – לפי הדגם שאל המראה שלו הוא מתחבר, וזו הבשורה הגדולה של הארלי ל-2018.

ארבעת הדגמים שפה יושבים אמנם על פלטפורמה זהה של שלדה ומנוע, אבל לכל אחד מהם עבודת גוף שונה שמשנה לחלוטין את הסגנון שלו – החל מתנוחת הרכיבה, דרך מידות הגלגלים ועד לסטייל. אבל בין כולם עובר מכנה משותף אחד – הם כולם קלים לרכיבה וידידותיים משמעותית מבעבר.

על ההארלי החדשים תוכלו לרכב כמו שרוכבים על אופנוע רגיל, לשלוט בהם בקלות, לרכב בתוך העיר בלי בעיות מיוחדות, ועם כל מכלול התחושות שהארלי יכולה להציע. למעשה, אתה יכול לרכב על הארלי בלי להיות הארליסט. אמנם הארליסטים הארד-קור פחות יאהבו את המהלך הדרמטי הזה של הארלי, אבל המהלך הזה יאפשר לחברה – הענקית ממילא – להתפתח לקהלי יעד חדשים שעד היום חששו ממפלצות הברזל האמריקאיות הגדולות והמאיימות. הדור החדש של הרוכבים צריך את זה, והכל למען החופש – כמו שהמוטו החדש של הארלי אומר.

מחירי הכלים החדשים של 2018 טרם פורסמו.

כתבת ההשקה נכתבה לפול גז על-ידי טאקיס מניאטיס, עורך המגזין היווני bikeit.gr, במסגרת שת"פ תוכן בין שני המגזינים להעשרת הקוראים בתוכן מקצועי, מקורי וייחודי.

כתב: אלעד ששון

בסוף השבוע התקיים בפולין בפעם הרביעית מרוץ הרד-בול 111 מגהוואט של טדי בלזוסיאק – מנצח הארצברג רודיאו 5 פעמים ברציפות , אלוף ה-FIM סופר-אנדורו 6 פעמים וה-AMA אנדורוקרוס 5 פעמים. למי שלא מכיר נספר שהמרוץ מתקיים במכרה הפחם Belchatow בפולין, והוא מורכב מיום של מקצי דירוג ויום המרוץ המרכזי, שאליו מזנקים רק 500 הרוכבים המהירים ביותר במקצי הדירוג מתוך 1200 הרוכבים הרשומים.

מקצי הדירוג מורכבים משני סטייג'ים – סטייג' מוטוקרוס חולי יחסית ושטוח, וסטייג' אנדורוקרוס, כשבכל מקצה המתחרים צריכים לבצע את שני הסטייג'ים. במקצה הראשון הם מבצעים את הסטייג'ים אחד אחרי השני ברצף, ובמקצה השני הם יכולים לבחור אם לבצע רק סטייג' אחד או את שניהם. הזמן הנחשב לדירוג הוא הזמן המהיר של כל סטייג' משני המקצים.

500 הרוכבים המהירים ביותר עוברים שלב ונעמדים על קו הזינוק למרוץ המרכזי ביום המחרת – 3 הקפות הארד-אנדורו של כ-30 ק"מ כל הקפה, הכוללת קטעי מוטוקרוס, אנדרוקרוס והארד-אנדורו ב-4 שעות מרוץ כולל 'המכשול הסופי'. מי שחורג מהזמן נפסל.

3 שעות לפני המרוץ המרכזי מקומות 651-501 במקצי הדירוג מזנקים למרוץ GoPro Final B בן שעה אחת .

השנה לראשונה יש מתחרה ישראלי במרוץ – צוק סלע הצעיר (בן 17 בלבד), רוכב קבוצת המרוצים של הוסקוורנה-ישראל, אשר באמתחתו ניסיון מרוצים עשיר בארץ ובחו"ל. רק לפני שבוע סיים האח האמצעי למשפחת סלע את אנדורו ששת הימים עם מדליית כסף, ולפני חודש וחצי סיים את מרוץ הרומניאקס במקום ה-45 בקטגוריית סילבר. צוק סלע השתתף במירוץ על גבי הוסקוורנה TE300i מודל 2018.

את מקצי הדירוג מנצח ג'וני ווקר הבריטי (ק.ט.מ 300EXC) עם 13:05.87 דק' לסטייג' המוטוקרוס ו-3:03.92 דקות לסטייג' האנדורוקרוס. אחריו וויד יאנג הדרום אפריקאי (שרקו SE-R300) במקום השני, בנג'מין הררה הצ'יליאני (TM) שלישי, בילי בולט (הוסקוורנה TE300) רביעי, ומנואל לטינביכלר (ק.ט.מ 300EXC) סוגר את החמישייה. מריו רומן (הוסקוורנה) ואלפרדו גומז (ק.ט.מ) שישי ושביעי בהתאמה. פול בולטון (ק.ט.מ) וגראהם ג'רוויס (הוסקוורנה) במקומות 13 ו-14 בהתאמה.

ג'וני ווקר ממשיך להוביל ולנצח גם את המרוץ המרכזי בזמן של 2:22:21.66 ש' לשלוש ההקפות הנדרשות. 10.85 שניות אחריו מסיים מריו רומן, וכמעט דקה וחצי אחריו במקום השלישי מסיים ג'רוויס. את העשירייה הראשונה משלימים לפי הסדר אלפרדו גומז, מנואל לטינביכלר, פול בולטון, דיוויד סיפיראין (ק.ט.מ), בילי בולט (הוסקוורנה), בנג'מין הררה ולארס אינוקל (ק.ט.מ). בסך הכל סיימו את שלוש הקפות המרוץ במסגרת הזמן 27 רוכבים, ועוד אחד בחריגת זמן.

צוק סלע הישראלי מסיים את המקצה הראשון במקום ה-80 עם זמן של 16:16,10 דקות בסטייג' המוטוקרוס ו-5:01,64 דקות בסטייג' האנדורוקרוס. צוק אמר לאחר המקצה: "לא הלך לי טוב, בראן הראשון פשוט לא הלך לי טוב ובראן השני מישהו כבר בפתיחה ריסס אותי ונאלצתי לזרוק את המשקף ולרכב את הפרולוג בלי משקף…".

במקצה השני סלע משפר את הזמן בסטייג' המוטוקרוס במעט, ומיקומו הסופי במקצי הדירוג הוא 85, מה שאומר שהוא מזנק למרוץ המרכזי ביום המחרת .

במרוץ המרכזי צוק מזנק אחרון בשורה השנייה עקב השתהות בהתנעת האופנוע, מה שאומר זינוק בפועל ממקום 160. אולם סלע מצליח לעקוף ואף להגיע למקום 40 בתחילת ההקפה השנייה, עד שנתקע בפקקי תנועה. בנוסף לכך, נשרף לו נתיך חשמל באופנוע קצת לפני סיום ההקפה השנייה, וזה היה סוף המרוץ מבחינתו.

תוצאה סופית של צוק סלע: מקום 138, כש-500 זינקו ורק 28 סיימו את המרוץ עם 3 ההקפות הנדרשות. מכובד.

כתב: אלעד ששון; צילום תמונה ראשית: Carlos Matias

אתמול (שבת) הסתיימה בצרפת אולימפיאדת האנדורו הבינלאומית – הסיקס דייז (ISDE) – במהדורה ה-92 שלה.

המרוץ, שבו מתחרות נבחרות אנדורו מכל העולם, נפרש על-פני שישה ימי רכיבה –  300-250 ק"מ בכל יום – אנדורו קשוח מתובל ב-5 קטעי מדידת זמנים (ספיישל-טסט), כשביום השישי והאחרון נערך מקצה מוטוקרוס קצר.

המנצחים במרוץ הם אלו שהשיגו את הזמן המצטבר הקצר ביותר בטסטים, והזמן הזה נחשב לקביעת המנצחים וחלוקת המדליות :

• זהב – עד 10% מהזמן של מנצח הקטגוריה
• כסף – עד 25% מהזמן של מנצח הקטגוריה
• ארד – כל שאר המסיימים

המרוץ מחולק לנבחרות 'טרופי' המייצגות מדינות וכוללות את הרוכבים הטובים ביותר במדינה  וכן קבוצות 'קלאב' פרטיות שמייצגות את עצמן – שם גם התחרו הרוכבים הישראליים.

השנה יצאה קבוצה חזקה של 8 ישראלים בחלוקה לשלושה קלאבים:

• קלאב ChampFactory
  תומר שמש, ק.ט.מ 250EXC-F, אלוף ישראל בקטגוריה E1 בעונת 2016 ומוביל הקטגוריה ב-2017
  דרור כהן, ק.ט.מ 450EXC-F, מקום 3 כרגע באליפות ישראל 2017 בקטגוריה E2
  נמרוד חמו, הונדה CRF450RX, אלוף ישראל בקטגוריה E2 בעונת 2016
• קלאב Pro Riding
  צוק סלע, הוסקוורנה TE125, אלוף ישראל בקטגוריה C1 בעונת 2016
  בר נוב, הוסקוורנה FE250, סגן אלוף ישראל בקטגוריה E1 בעונת 2016
  רון קדשאי, הוסקוורנה TE125
• קלאב Alystar:
  יואב שפירא, הוסקוורנה FE250, מקום 3 ב-E1 בעונת 2017
  עומר עפרוני, ימאהה YZ125, מקום 3 באליפות ספרד לנוער
  אוליבר רבופי, הצרפתי שהשלים את הקלאב לשלישיה

יואב שפירא (620) היה המהיר ביותר מהישראלים במהלך ימי המרוץ וסיים במקום ה-30 בקטגוריה C1 – אופנועים בנפח 125 סמ"ק 2 פעימות ו-250 סמ"ק 4 פעימות – למרות זרת שבורה ותפרים במרפק ביום הרביעי שלא מנעו ממנו לסיים בזמן כולל של 3:36:14.28 ש'  ולזכות במדליית זהב.

שפירא ובר ונוב החלו את היום הראשון מעולה וסיימו אותו במקומות 38 ו-39 בהתאמה, כשההפרש ביניהם עמד על 22 מאיות השנייה בלבד. משם שפירא רק שיפר, וסיים את היום השני במקום 30 ואת הימים השלישי והרביעי במקום 33, כאשר ביום השלישי הוא שובר זרת ונפצע במרפק, מה שלא מפריע לו לשפר ביום החמישי ולסיים את היום במקום ה-25 בקטגוריה. את היום השישי, כאמור מקצה מוטוקרוס, שפירא סיים במקום ה-21 המכובד,  ובסיכום הסופי הוא מסיים את המרוץ כולו במקום ה-30 בקטגוריה C1 ועם מדליית זהב. כבוד גדול!

בר נוב קצת פחות מהיר ומסיים את הימים השני והשלישי במקומות 48 ו-50 בהתאמה, 63 ו-64 בימים הרביעי והחמישי, ומקום 80 במקצה המוטוקרוס. סיכום סופי מעמיד אותו במקום ה-51 בקטגוריה ומדליית כסף.

תומר שמש מסיים את היום הראשון דקה ו-4 שניות אחרי הצמד שפירא ונוב, במקום ה-54. את הימים השני עד הרביעי הוא מסיים במקומות 44 ו-48 ו-55, ביום החמישי. שמש מסיים את המרוץ במקום ה-45 כללי עם מדליית כסף, במרחק אחוז אחד בודד ממדליית זהב.

צוק סלע, על אופנוע שכור – שכן המארגנים לא הרשו לו להשתתף עם האופנוע הפרטי שלו בשל גילו הצעיר, מסיים את היום הראשון במקום ה-86 עם דקה עונשין על איחור. ביום השני סלע משפר יפה ומסיים במקום ה-58 בקטגורייה. את שלושת ימי האנדורו הבאים הוא מסיים במקומות 64 ו-62, וביום המוטוקרוס 75. הנער בן ה-17 וקצת מסיים את המירוץ עם מדליית כסף במקום ה-61 בקטגוריה, וזה לו ה-ISDE הראשון שבו הוא משתתף. בהחלט מכובד.

רון קדשאי, גם הוא באזור הגיל הזה ובמרוץ הבינלאומי הראשון שלו, מסיים את היום הראשון עם 11 דקות עונשין במקום ה-110 בקטגוריה ואת היום השני עם 4 דקות עונשין, אבל שיפור במקום 88. בימים הבאים הוא משפר ל-85 ,81 ו-77.. במקצה המוטוקרוס הוא מסיים 93, וחוזר הבייתה עם מדליית ארד במקום ה-86 בקטגורייה.

עומר עפרוני, הילד של החבורה, מסיים את היום הראשון עם 13 דקות עונשין במקום ה-124 ו-20 דקות עונשין ובמקום ה-123 ביום השני, ומצליח לשפר בשאר הימים עד למקום ה-81 ביום החמישי ו-79 במוטוקרוס. עפרוני חוזר הביתה עם מדליית ארד במקום ה-109, והוא בן 15 בלבד.

קטגוריית C2

את היום הראשון מסיימים נמרוד חמו ודרור כהן במקומות 66 ו-68 בהתאמה, וממשיכים לרכב צמוד ולהחליף מיקומים ביום השני ולסיים במקומות 55 ו-56. ביום השלישי חמו מסיים במקום ה-64, וכהן עם קצת מזל רע, שובר עצם בכף היד ומוצא עצמו מחוץ למרוץ.

חמו משפר ביום הרביעי ומסיים במקום ה-49 בקטגוריה, למרות תקלה טכנית של שבר בבלוק המנוע. את היום החמישי חמו מסיים במקום ה-79 ובמקצה המוטוקרוס 91. חמו עם מקום 55 בקטגוריה ומדליית כסף בכיסו.

טרופי – אליפות העולם

בטרופי, הנבחרת הצרפתית כבשה את המקום הראשון על אדמת הבית, כאשר לויק לאריו היה הרוכב המהיר ביותר והזמן הכולל המצטבר של כל חברי הנבחרת היה הנמוך ביותר. האוסטרלים לקחו את המקום השני והפינים את המקום השלישי.

הנבחרת האמריקאית, שהייתה פייבוריטית לניצחון והגנה על התואר שהושג בשנה שעברה, איבדה סיכוי כאשר חבר הנבחרת טד דובל התרסק כבר בטסט הראשון, שבר את פרק כף היד ויצא מהמרוץ. למרות זאת, חברי הנבחרת הנותרים, טיילור רוברט וריאן סיפס, רכבו חזק וסיימו במקומות 3 ו-5 בזמן הכללי בהתאמה.

בקטגוריית הג'וניורים (מתחת לגיל 24) שוב לקחו הצרפתים את המקום הראשון. האיטלקים במקום השני והאמריקאים בשלישי.

בקטגוריית הנשים הנבחרת האוסטרלית במקום הראשון, האמריקאית בשני והצרפתית במקום השלישי.

כתב: ליאור בר עמי

25 באוגוסט, מסלול דלתון, עוד יום אימונים של חבורת רוכבים לקראת עוד סבב באליפות ישראל למרוצי אספלט. כיף חיים, כמעט חזון אחרית הימים.

צהרי היום, למסלול עולים שלושה רוכבים צעירים וחסרי ניסיון – רק לטעום מעט מהמסלול, זוהי כל תאוותם. לכאורה נורמלי לחלוטין ואפילו מוערך.

אולם הרוכבים הצעירים הללו עלו על המסלול נטולי ציוד מיגון, כפי שזה נדרש תחת חוק הנהיגה הספורטיבית, והסתפקו במעיל מגן. ללא מגפיים, ללא חליפה וללא כל מיגון לפלג הגוף התחתון.

קבלו תסריט לא מופרך: אחד הרוכבים, שזוהי לו הפעם הראשונה על מסלול, מפספס את נקודת הבלימה, ממשיך ישר למשטח ההחלקה, נופל במהירות גבוהה, והתוצאה – שברים פתוחים בשתי גפיים, אובדן דם רב, סדרת ניתוחים, וצפי לתהליך שיקום ארוך שבסבירות גבוהה יסתיים בנכות וחוסר יכולת לרכב שוב אי-פעם. וזו רק ההשלכה על הרוכב.

והספורט המוטורי? כאן כבר מדובר לא בפציעה בלבד, כי אם במכת מחץ. הספורט, שנשען עד כה על כרעי תרנגולת, שהתקדם בצורה זהירה עקב בצד אגודל, שחשש מאותה החרב שהתנופפה לה מעל ראשו – ספג את אותה האבחה שתחזיר אותו 15 שנים אחורנית.

תסריט בדיוני? לא ממש. באופן שרירותי בלבד – הכל התרחש פרט לפציעת הרוכב.

*     *     *

סעיף 16 לחוק הנהיגה הספורטיבית קובע: "לא ינהג אדם נהיגה ספורטיבית אלא אם כן הוא לבוש בלבוש מגן ומצויד בלבוש מגן, כפי שקבע השר…".

סעיף 4.1 לתקנות הטכניות אותן התקינה התאחדות הספורט המוטורי בישראל, אותו גוף מקצועי שסמכה את ידו המדינה לעניין, קובע מהו אותו לבוש נדרש – וכך נקבע בסעיף: "על הרוכבים ללבוש חליפת עור מלאה או חומר שווה ערך לעור (קיימת הגדרה נפרדת – לב"ע)…". בנוסף נקבעו חובת שימוש במגפיים וכפפות – כמובן בנוסף לקסדה תקנית.

לאי-עמידה בסעיף 16 נקבעה אף סנקציה באותו חוק הנהיגה הספורטיבית משנת 2005, סנקציה בדמות סגירה מנהלית או קבועה של המסלול – או אף עונשי מאסר(!).

יהיו שיטענו, כולל הח"מ, שחוקי המדינה פטרנליסטיים, מתחקים להוות סוג של אבא, ששומרים עלינו מפני עצמנו, ומי שמם, נכון? במקרה הזה, לא נכון.

לא נכון, כי העניין החוקי הוא העניין השולי כאן. העניין הוא נקודת מבט פנימית יותר, ולא חשש מסנקציה כזו או אחרת המוליד הרגל ציות לה. מדובר בכינון 'תרבות מוטורית' – ולא כקוריוז מפוצץ, כי אם על כל הנדבכים השונים: חינוך; קוד התנהגות; ערכים. ספורט, רבותי. ספורט!.

ללא תרבות מוטורית אמיתית, כזו שמגיעה מתוכנו – מהרוכבים, ממנהלי המסלולים, ממחזיקי התפקידים השונים – לא נצליח להתקדם למקום בו כולנו רוצים להיות. אותה משאת נפש של אותו רוכב, אותה תמצית של ריגוש שנמלאת בכל אחד מאיתנו בכל מרוץ MotoGP, אותו שביב של תקווה שיום יבוא וגם כאן יהיה ספורט מוטורי כחול לבן – כל אלו תלויים באותה תרבות מוטורית. היא ורק היא צינור הייבוא הנכסף של אותו הספורט לקרבנו, ובשנייה אחת של חוסר תשומת לב, של 'עיגול פינות', של התרפקות על תרבות ה'יהיה בסדר' הישראלית, אנחנו יכולים לאבד את אותו החלום הנשגב – האידאה המוטורית.

האם כחברה חדלנו לחשוב על השלכות מעשיות של מעשינו? האם אנו מונעים אך מתוך השלכה חוקית (סנקציה) והיכולת שלנו לגבור עליה כשאף אחד לא מסתכל? אני רוצה להאמין שלא.

תמונת מצב – לאחר 69 שנים של מדינה, כיום ישנם 2 מסלולים חיים ובועטים: דלתון ופצאל. בנוסף לשני אלו, ממש בזמן כתיבת שורות אלו קורמים עור וגידים מסלולים נוספים. הספורט נמצא בנקודה פורצת דרך של צמיחה – זהירה אמנם – אך לחלוטין בת קיימא.

השלכה מעשית של היעדר תרבות; של פציעת הרוכב – מעבר לצער והכאב העמוק של אותו רוכב אומלל, במידה ואכן היה נפצע, היא חזרה לראשית הדרך. אותם מאבקים 'עקובים מדם', אותן תביעות זכות לקיים ספורט מוטורי בוגר, ראוי, תרבותי – כל אלו, כולם, הם לא בחזקת נבואת זעם בשלב זה, כי אם לחלוטין תרחיש אפשרי.

אני לא חושב שהתנהלות אירופאית היא חלום לא-בר-השגה, אדרבא – אני חושב שתרבות מוטורית מתקיימת, יכולה ואף צריכה להוות מושא הערצה וחיקוי. לעניין זה עלינו לשאול את עצמנו – האם היינו יכולים לעלות למסלול מרוצים בעולם ממוגנים במכנסי ג'ינס ונעלי בלנטסטון? הגיחוך שלוודאי עלה בכם לקריאת שורות אלו, הוא זה שצריך להנחות אותנו. גם כאן. גם במסלול של 1.6 ק"מ.

מסלול הוא מסלול הוא מסלול.

האם הדרך להבין זאת היא השוואה (שלצערי לחלוטין ניתן לעשות) בין רוכבים שנפלו וקמו במסלול בעודם ממוגנים מקסדה ועד מגף, לבין אלו שסיימו את דרכם במחלף ירקונים?

הרי כל מבט, בכל מרוץ שהוא, יחזיר אותנו לאותה הנקודה המובנת והנדרשת – מסלול רבותי הוא מסלול; נהגו בו בכבוד, הוא יהיה סלחן כלפיכם (רוב הזמן).

עזבו חוק, עזבו עונשים – בואו נהיה ספורטאים. בוא נעשה את זה כמו שצריך. בואו ניתן כבוד לספורט.

  לא למדנו מזה? (מתוך מרוץ הדראג שהתקיים בערד בדצמבר 2016)

תגובת עומר שושני, מנכ"ל התאחדות הספורט המוטורי: "מסלול דלתון שייך להתאחדות הספורט המוטורי, והמפעיל שלו כיום הוא 'יאיר מסלולים'.

מחר (חמישי) מתקיים אימון לפני תחרות וביום שישי מתקיימת במסלול אליפות ישראל בסופרבייק.

לאור התמונות שהגיעו אליי, הנחיתי כי מיד עם תום סבב המרוצים המסלול ייסגר לפעילות, וזאת עד לקיום בירור עם מפעיל המסלול.

אנו בהתאחדות רואים בחומרה חריגה מנהלי חוק הספורט המוטורי ותקנות ההתאחדות, על אחת כמה וכמה כשזה נוגע לנוהלי בטיחות כמו ציוד מיגון ובטיחות האופנועים, ונפעל ככל יכולתנו על-מנת להגיע לרמה הבטיחותית הגבוהה ביותר, ללא עיגולי פינות או קיצורי דרך. זהו הבסיס של ספורט מוטורי ותרבות מוטורית.

אני רוצה להבהיר שמעבר לטיפול שיתבצע ברמת ההתאחדות אל מול מפעיל המסלול, רוכב שיימצא עולה על מסלול בניגוד לחוק ולתקנות הבטיחות יוזמן לוועדת משמעת בהתאחדות ויורחק מכל פעילות ספורט מוטורי בישראל עד סוף שנת 2018.

רכיבות טובות ובטוחות."

• איך החלקתי ב-130 קמ"ש ויצאתי בלי שריטה

כתב: אבירם ברקאי; צילום: אבירם, אורן ורועי ברקאי

אבירם ברקאי, בן 64, טייל, רוכב אופנועים ונהג ג'יפים מהוותיקים והמנוסים בישראל, כתב ספרי טיולים רבים, מדריך נהיגה מתקדמת, כולל ביחידות עילית צבאיות, רוכב כיום על קוואסאקי ורסיס 1000. ברקאי משתף את גולשי פול גז בחווייה מיוחדת שעבר עם שני בניו הצעירים במשך 3 ימי רכיבה ונהיגה במדבר הנגב, ומי יודע – אולי תמשיכו לראות אותו מופיע פה מדי פעם.

*     *     *     *     *

מארב מתוכנן

מאי 2017 נראה רגיל. כמו חודשי מאי לדורותיהם. מרבדי האחו פינו מקומם לשדות קוצים. גבי המים יבשו. היתושים עקצו. הזבובים הציקו. הנחשים זחלו. והאוויר התחמם. כמו תמיד.

בסוף מאי, רגע לפני העברת המקל בין האביב והקיץ, סיים אורן, צעיר בניי, את בחינות הבגרות והחלטנו לחגוג בטיול שטח.

כיוונתי אותנו לפינת המסתור שלי, עץ שיזף הצופה על תל צפית בשפלת יהודה, התנעתי את הגזייה, בישלתי קפה, ואז, כשהוא מגרגר בהנאה על טעמו של השחור עם ההל, פנה אליי הזאטוט במתק שפתיים ושאל – "אבא, תכננת לעשות איתי טיול לפני הגיוס?".

"כן", השבתי. "ארבעה ימי טיול בלנדקרוזר. בנגב כמובן".

"ואני חשבתי על משהו אחר", צחקק הינוקא.

"על מה?".

"טיול אופנועי שטח. בנגב כמובן. כמו שאמרת".

"אבל הקוואסאקי שלי אינו מיועד לרכיבת שטח".

"אני יודע".

"אז איך בדיוק?".

"אני על הימאהה ואתה על אופנוע שכור".

"אפשר לשכור אופנועי שטח?".

"אני חושב שכן. תבדוק".

בדקתי.

בעין יהב שבערבה מצאתי את חברת השכרת האופנועים Israel Moto Adventures ואת סתיו מזור.

"אין בעיה אבירם, נוכל להעמיד עבורך אופנוע הונדה CRF250L ידידותי למשתמש ולשטח".

חזרתי לאורן.

"יש אופנוע. השאלה היא אם אני מסוגל לרכוב עליו".

"אתה מסוגל", פסק הינוקא.

"אתה נשמע בטוח בעצמך…".

"אני יודע", ענה העולל שרק אתמול עוד חיתלתי אותו.

"תגיד ילד פלא, אתה זוכר שלא רכבתי על אופנועי שטח מאז סוף שנות התשעים?".

"יודע אבא. יודע. יהיה בסדר".

"ומה עם הכושר הגופני הירוד שלי?".

"ניסע לאט".

"ובעיות הגב?".

"מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר".

הייתה לי ברירה?…

מבחן לקמוס

ביום שני, 17 ביולי, יצאנו לדרך. התנאי היה שנתחיל קרוב לבית – ציר המוביל בואכה רמת מנשה. נסיעת מבחן ליכולות שלי. לראות אם משהו עוד נותר בי.

יש דברים שכנראה לא שוכחים, כמו שהינוקא אמר. עומד על רגליות ההונדה, גוף קדימה, גוף אחורה, הטיה, העברת משקל, הרמת גלגל. וואוווווווווווווווו.

ומכיוון שאת הארץ הזאת אני מכיר, לקחתי את ילד הפלא שלי, שצמוד אליי כמעט 19 שנים, לחוות מקומות שאת חלקם אפילו הוא לא הכיר. והינוקא, שבקושי השלים שמונה חודשי רכיבה על הדו-גלגלי הראשון שלו, דהר בקרקע הטרשית של רמת מנשה ולהטט באופן שגרם לי להסיק שלמרות חששותיי הכבדים והמתמשכים, הילד אומנם דומה לאמא אבל "על הדרך" הצטייד בגן אחד או שניים גם מאבא.

והילד זרח מאושר. והאבא עוד יותר. והיו שם סינגל או שניים. ועליות. וירידות. ומעברי מים. ופינות קסומות בין ערוצים, גבעות ויערות. ובמהלך היום שמעתי את הסלעים, העצים, השועלים, התנים, וגם את עדרי הפרות, מברכים אותי "ברוך שובך קשישא. אנחנו שמחים לראות אותך שוב על שני גלגלים".

בערב חזרנו לכוכב יאיר, ורועי, בכורי האחד והיחיד, שתוכנן להיות נהג רכב הליווי, התבשר ש"אבא ממש בסדר", ושלושתנו העמסנו את הלנדקרוזר במיני דברים שישמשו אותנו – שני רוכבי אופנועים ו'נער ליווי' אחד  – בדרכנו למדבר הנגב.

יעלו ויבואו

אורן ברקאי – אוטוטו בן 19. אוהב כל מה שנוסע על גלגלים – בעיקר כשהוא האוחז בכידון או בהגה. לאחרונה התגייס לצה"ל. לוחם ביחידה מובחרת. בשתי החופשות שהיו לו, למרות העייפות והשביזות, לא ויתר על רכיבת שטח על הימאהה WR250R שלו.

רועי ברקאי – אוטוטו בן 25. בוגר 'צוק איתן'. מצטיין נשיא המדינה. סטודנט לרפואה שנה א'. תנו למטורף הזה ללכת כל החיים עם תרמיל על הגב ולישון בחורים הכי נידחים בארץ ובעולם ולא תמצאו מאושר ממנו.

אבירם ברקאי –  אבא של השניים. פאקינ' קשיש. התחרה על אופנועים וג'יפים. היה קצין הניוד בשתי יחידות מובחרות. מדריך נהיגה. מדריך ומוביל טיולי שטח. מחברם של שמונה ספרי טיולים לרכבי שטח, שני ספרי חילוצים, וספר לאופנוענים. ועוד המון דברים. ככה זה כשחיים כל כך הרבה שנים…

היי דרומה

בשעות הבוקר של יום שלישי 18 ביולי העמסנו את האופנועים על נגרר רתום ללנדקרוזר ושמנו פעמינו למדרשת שדה בוקר. אלון גלילי, בעברו מוותיקי רשות שמורות הטבע וגם מנהל הסיירת הירוקה, אירח אותנו בצל קורתו, ושמחה אשתו טרחה להשקותנו ולהאביסנו, ואז, רגע לפני היציאה לדרך, רכן אליי גלילי, איש טבע מהמעלה הראשונה ואדם קר רוח, ולחש באוזניי – "לא חכם לצאת לטיול בחום הבלתי נסבל הזה".

"אני יודע", מלמלתי, "אבל הילד מתגייס בשבוע הבא. זה עכשיו או לעולם לא".

עין עקב הייתה הבחירה הנכונה לפתוח את הטיול. הגענו לשם בחצי היום. בצדו של מפל מעוטר בשערות שולמית וטחבים, מצאתי את עין עקב כמו שזכרתיה – בריכה טבעית, מים קרים, צלולים ועמוקים, משטחי רביצה ומקפצות טבעיות מדרגשי הסלע. והילדים אכן הפליאו בסלטות, ושתי תיירות צ'כיות נאות מראה וחטובות גוף עשו להם עיניים בעודי טובל בבריכה הצוננת, מקפיד על שחיית חזה מדודה התואמת קשישים בגילי.

אחרי שעה החלטנו שזהו זה, הגיע הזמן, צריך להמשיך, ומול עיניי ראיתי שתי צ'כיות מבכות את מר גורלן, ולמזלי הילדים הרגישים שלי לא הבחינו במצוקתן שכן אחרת מי יודע לאן היה מתפתח הטיול, ולכן טיפסנו למגרש החניה ומצאנו את האופנועים והלנדקרוזר על עומדם, ונפרדנו בחיבוקים מרועי, אותו שלחנו לעשות "מה בראש שלך – העיקר שבדמדומי ערב תגיע לחניון הר ארדון במכתש רמון".

והפלגנו לדרכנו. אבא ובן זקונים. ונגב, בו העברתי חלק משמעותי מחיי – כטייל. כמדריך. כתושב. וכמו שגלילי ניבא, היינו לבד. שהרי אף משוגע לא יצא לטייל בחום הזה.

אז השתעשענו.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו? "נתרגל נסיעה בזוגות", אמרתי לינוקא והסברתי שכל אחד יתכנן לעצמו את קו הרכיבה הנכון, כזה שיתחשב גם בצורכי הרוכב השני. שלא יזרוק אותו החוצה. שלא יסגור לו את הסיבוב. והילד הנהן בראשו ומיד עשה הכל נכון, כאילו רק על זה התאמן בשמונת החודשים האחרונים. אחר כך אמרתי "חוזרים לרכיבה רגילה", ונתתי לזאטוט להוביל. ובכל מזלג דרכים או צומת T סימנתי לו לאן להמשיך. וכך עברנו למרגלות גשר הרכבת המתוח מעל ערוץ הצין, והמשכנו מזרחה, ופנינו שמאלה לנחל זרחן, והגענו לגב זרחן, ואורן מצא פינת מסתור להחביא את האופנועים – "על כל מקרה, אבא" – וטיפסנו דרך המדרגות אל הגב שהעניק את ההשראה למאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", ומצאנו אותו מרופד נוצות ציפורים וגוויות דבורים, אבל התעלמנו, כי ככה זה כשמגיעים ביום רותח למקום עם מים במדבר. בעיקר אם קוראים לו גב זרחן.

אז טבלנו. ומפלס האושר הרקיע וטיפס דרך ארובת הגב היישר אל שמי הקיץ הצחורים.

אחר כך חזרנו לדרך הראשית, המשכנו כברת דרך מזרחה, עצרתי, הצבעתי על מעברי המים של נחל חווה מתחת לסוללת רכבת הפוספטים, וסיפרתי לאורן שפעם, לפני המון שנים, עברנו כאן עם ג'יפים של הצבא, אלא שהסחף עלה על גדותיו והיום קצת קשה לעשות זאת אבל אנחנו אופנוענים ואין שום דבר העומד בפני האופנוע, ולכן דהרנו לתוך המעבר התת־קרקעי, פרקנו עצמנו אל צינת הבטון המוצל, והחלטנו שהגיע הזמן לקפה שחור מבושל. של אבא כמובן.

אחר כך הייתה רכיבה בקטע חצצי-חולי של נחל חווה והרגשתי איך הכל בסדר בן אדם, הכל ממש בסדר, ואיך יכול להיות שכל-כך הרבה שנים לא עשיתי את זה, ואחזתי חזק בכידון, ועמדתי, וישבתי, וחוזר חלילה, והאופנוע נעתר לכל פקודות ההיגוי, ואורן לפנים עשה כמוני, ונזכרתי שבעצם לא לימדתי אותו לרכוב בשטח, ואיך הדברים פשוט זורמים אצלו בדם. ואיזה כיף שיש לי אותו.

חלפנו על פני הר ארחות, ואחריו הגיע מקבץ עליות וירידות שכל רכב שטח היה מעניק להם תשומת לב מרובה, אלא שגלגלי האופנועים חלפו בהם בלי טרוניה, אפילו בלי למצמץ, ואז הגיחה הבקעה הגדולה של נחל שרף והיה שם חם, כל כך חם, וגיליתי שיח רותם קטן ומדובלל. ומכיוון שבמדבר כל קוץ הוא פרח, הרי שרותם קטן ומדובלל טוב יותר מאין רותם בכלל, ולכן הצטופפנו בצילו וגילינו שקצת צל, רוח ומים, מסדרים את החיים.

גם בשיא החום.

אחרי מנוחת הרותם טיפסנו לשלוחת צלעון (שבטעות קרויה צלמון), שהיא חלק מ'דרב-א-סולטנה' – הנתיב הקדום שהיה מחבר בין פטרה שבירדן, דרך עין יהב בערבה, נחל צין, מישורי חלוצה בואכה עזה – ועזבנו את סימון השבילים האדום ופנינו ימינה עם הכחול לבקעת אבו טריפה. וואאוווווו. שכחתי כמה יפה כאן. ואורן לפניי, כמו מאלף בקרקס, שולט ביד אומן בזנב הימאהה שמנסה לחמוק ממנו ומחזירו לנתיב. ואני, עם חיוך ענק מרוח מתחת לקסדה – בגלל הילד, האופנוע, המדבר. וגם השקט המופלא.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום –  תיק קטן ובו שני בקבוקי מים וחמישה ליטר דלק – התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?

שתי דקות אחר כך אורן הגיע בדהרה והוריד קסדה, החיוורון עדיין ניכר על פניו.

"אתה בסדר אבא?".

"אני בסדר. האופנוע קצת פחות".

"אתה לא מבין איזה סרטים רצו לי בראש".

"סרטים זה מה שיש לנו עכשיו בנשלי", אמרתי, מנסה לשמור על נימת קול מבודחת. "השאלה היא איך נשחרר את הגלגל מהסמטוחה הזאת".

הסתדרנו. הסתבר שהאבא הזקן עדיין זוכר טריק אחד או שניים. אז ייצרנו מנופים עם כפות פירוק צמיג, עשינו 'היי הופ', ועם הרבה אמונה, ובעיקר כוח – המון כוח – ועוד קצת, שחררנו את הגלגל מכבליו ואזקנו את החבילה הסוררת בחזרה למקומה.

והמשכנו.

את  מדרגת הסלע המזדקרת בשיפוע חד, רגע לפני פאתי המכתש, טיפסנו כאילו כלום, ובאנו אל מעלה נוח ואל התצפית עוצרת הנשימה בראשו.

אחר כך גלשנו את המעלה ולהפתעתי לא נותר שריד וזכר למדרגות ולמהמורות שזכרתי, והשתעשענו בחולות שנפרדו מאבני החול וריפדו את קרקעית המכתש, ופנינו שמאלה להר ארדון, והפתענו פרא שפרץ בדהירה אל האופק, וטיפסנו לחניון המפואר שהקימה רשות שמורות הטבע למרגלותיו.

וחיכינו לרועי.

כמה דקות אחר כך הגיע הבן הגדול, ראה אבא ובן צעיר מוכי חום, ופקד – "אל תזוזו. אל תעשו כלום. שתו הרבה", פרס את מה שצריך לפרוס, שפת קומקום תה, ראה שנרגענו, וסיפר איך נכנס בטעות לשטח האימונים של בה"ד 1 ברמת נפחה. "אבל לא ירו שם".

יופי בנשלי. יופי.

כשגלימת חושך סמיכה עטפה את קירות המכתש, וגם את חניון הלילה, התחיל הבן הבכור שלי להכין עצים לפויקה, ואז גילה שהעופות נשכחו בבית, ואחרי סדרת קללות שלמד מאמו, אלתר עם קבנוס ומיני דברים שמצא ב'ארגז ההפתעות' מאכל שווה פי אלף מפויקת עוף משמימה, וכששלושתנו מגרגרים על בטן מלאה, מתענגים על בירה קרה ומשילים מאיתנו את עודפי החום, באו רגעי אושר גדולים של אבא אחד קשיש ושני גוריו הצעירים כשהם מדברים, צוחקים, שואלים, נשאלים, אוכלים, שותים, מסובין, מתפרקדים, מגהקים, ובעיקר מפליצים.

בסוף כולנו הסכמנו שעדיף להיות בן.

ונרדמנו.

*    *    *

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.בשעות הבוקר של יום רביעי נופפנו לשלום לסטודנט שנה א' לרפואה ועשינו דרכנו אל ציר הנפט שחוצה את המכתש. שני אופנוענים. ואף אחד מלבדנו. במבואות נחל ארדון קרץ לנו עץ השיטה לעצור למנוחה בצלו. אז עצרנו. אחר כך קמנו, הנענו, והמשכנו בתוך חגיגת הצבעים של ערוץ נחל ארדון וה'דייקים' שלו עד מפגשו עם נחל נקרות, לו נופפנו לשלום, ופנינו ימינה בכיוון מעלה דקלים.

מה יהיה עם המדרגה הזדונית של המעלה הזכורה לי מטיולי הג'יפים?

מישהו אמר מעלה דקלים? האופנועים דילגו את המדרגה כאילו לא הייתה מעולם, וכבר חלפנו על פני מצד סהרונים הנבטי והמשכנו בנחל רמון, וחצינו את ציר הנפט, והמשכנו בנחל גוונים בואכה כביש 40 וחצינו אותו וטיפסנו לפסגת הר גוונים וגלשנו לבורות רעף, שפעם היו והיום כבר אינם, וצנחנו מותשים למרגלות עץ השיטה רחב הצמרת בנחל רמון.

כמה חם יכול להיות העולם? המון. השלנו מעלינו את המגפיים, מגני הגוף והברכיים, ואני המשכתי עוד ועוד, עד שנותרתי בתחתונים. וינוקא? מקפיד על צו האופנה נותר צעיר בניי במכנסי רכיבה וחולצה מנדפת והוכיח לי את מה שכבר ידעתי – העייפות מנצחת, אפילו כשהטמפרטורות במכתש מבריחות את בעלי החיים אל מזגני הטבע הפרטיים שלהם.

אז הוא נרדם. קלי קלות. ושילב שינה עם נחירות עדינות. כאילו לא היה מדבר רותח מעולם.

נתתי לעולל לצבור כוחות, ניצלתי את הזמן להיפטר מעודפי החום, ובסוף החלטתי שדי, והערתי אותו לקפה שחור, והחיוך שלו היה שווה הכול, והתלבשנו, ושוב היינו על האופנועים, ודהרנו אל מפער־פיטם, והברחנו ארנבת מרבצה, ואחר כך המשכנו בנקרות המערבי, בתוך מדבר שבקלות גדולה כזאת אני מתמסר לו. מאבד עצמי בתוכו. ועכשיו אפילו יותר. בגלל אורן שאיתי. ושנינו. שסוגרים מעגל במדבר.

קיר נחל ערוד במפגשו עם נחל עודד הוא נקודת צל אהובה עליי במיוחד. מסתבר שגם על אורן, שמצא גומחה בקיר המצוק, התנחל בתוכה, הותיר אותי במלחמתי העיקשת בטמפרטורות שהרתיחו את מחזור הדם הזקן שלי.

יאללה, הולכים על הערוד.

חגיגה של נחל. לעתים מתנהל כמו סבא רגוע עם ערוץ רדוד, רחב, הטובל בחורשות אשלים. לעתים הוא עייר פרוע, עם מדרגות וסלעים, בורות ומהמורות, וגם חצץ טובעני. שלושים ושישה קילומטרים של שכרון חושים. ואורן אחד.

חלפנו ביעף על פני בארות עודד וסלע טוביה ושרידי המשאית שננטשה במהלך מבצע עובדה. והנה מצר הערוד ועץ השיטה האהוב עליי.

"מנוחה", פקדתי. ושנינו נגדענו אל אמא אדמה, התנתקנו ממגני הגוף והברכיים, ושוב ניסינו להקל על הגוף מעומס החום הבלתי שפוי.

קמנו בחוסר חשק, רתמנו את ציוד המגן, הנענו. הוא שידעתי. בתוך מטרים ספורים הפלא הזה שנקרא רכיבת אופנוע שטח האפיל על סל המועקות הגופניות, ושוב הייתי בהנאה גדולה, ושוב הוצפתי באהבה למרחבים העצומים, וגם התחלתי לפזם פזמונים מתחת לקסדה ו… מי זה? מי עומד שם ליד רכב השטח? ולמה הוא מנופף ביד?

רועי המלך. ידע שנופיע מהערוד. תפס זולה. נשען על סלע. התענג על השיטים והצבאים שהיטיבו חיכם בתרמיליהם. ופתאום אנחנו.

שני אופנועים ולנדקרוזר אחד חצינו את כביש 40 ונכנסנו לפארן. גדול נחלי הנגב. תוך כברת דרך קצרה עברנו בין קירות מצר הנחל וקרני שמש ארוכות צבעו במכחול קסמים את גדותיו. ואז זיהיתי אותו. 'קפה קפולסקי'. שברתי לגדה הימנית ובצדו של סלע גדול, גומחה טבעית ומשטח רביצה, עצרנו לכבד את המסורת המקומית. לאלה שלא יודעים, 'קפולסקי' הייתה רשת בתי קפה מצליחה עד ראשית המאה הנוכחית. תחרות קשה עם רשתות אחרות גרמה לה להיסגר. הרבה שנים קודם, כשעדיין הייתה במלוא כוחה, גילו בני מושב פארן את המקום המופלא הזה והחליטו ש'קפולסקי' זה השם ההולם לו.

אז היה קפה. וגם מאפה. ובסוף קמנו להשלים את המסלול ונתנו בגז. וגילינו שסימון השבילים בא והולך, והיה כיף לחפש תוואי חדש ולהיות הראשונים שנוסעים בו, ואז הופיע מימין ערוץ הציחור והובלתי את שני הבנים אל השביל הסודי שיוצא ממנו ומטפס לרכס עשת. ועברנו בשיפוע צד וחתכנו בין ערוצי משנה ובסוף הגענו. 'הארמון של הציחור'.

דמדומי ערב ב'ארמון' עם נסיך קטן שלא ידע את נפשו מרוב התפעלות, ונסיך גדול, שכבר היה כאן כשהדריך קבוצות נוער בסיכון טרום גיוסו לצבא, שהכין ארוחת הערב, ועשה זאת בשקט המדבק שלו, ואפשר לנו להתאושש, והאכיל אותנו והשקה אותנו.

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.

*    *    *

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.בבוקרו של יום חמישי התעוררתי לפני הגוזלים שלי שנחרו זה לצד זה בקן המשפחתי במבואות הארמון. "אלוהים, שמור לי עליהם", לחשתי. יודע שכל האבהים מבקשים את אותה בקשה. כשלא רואים אותם כמובן. וגם לא שומעים.

אחר כך הם הואילו לקום. ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. רועי איתנו. יום קצר יחסית. עד שתיים בצהריים רצינו להגיע לעין יהב, שם נפגוש את סתיו, נעמיס את האופנועים על הנגרר ונפליג צפונה.

בפי יודעי דבר מכונה רכס עשת 'ציר שלדג', על שום היחידה המסתורית שמעבירה כאן חלק מאימוניה. עבורי רכס עשת הוא אחת האטרקציות הכי ייחודיות שיש למדבר הנגב להציע. קלף מנצח. שפן שנשלף בהפתעה למי שכבר חשב שראה הכל.

עלינו וירדנו בנופים עוצרי הנשימה וגילינו שגם כאן יש עצי שיטה מזמינים. ואחר כך טיפסנו את המעלה התלול שמוביל ל'מפלי יהושע', שהם בעצם מפל בודד שהתגלה על-ידי הרצל יהושע ז"ל ממושב פארן. וגילינו שמישהו טוב ומיטיב סידר חבלים במפל לרווחת המטיילים. ועלינו לתצפית. ושני הנסיכים התמוגגו. מה עוד אבקש מכורה?

ירדנו חזרה לאופנועים ורועי, עם הלנדקרוזר החבוט, עמד בגבורה בקצב הרכיבה שלנו, ולבי התפוצץ מגאווה על בני בכורי שיודע לתת בגז במישורי הצרירים, ואז, סמוך לחממות מושב פארן, פגשנו את 'ציר המעיינות' המסומן בסימון שבילים אדום, ואיתו חצינו את הפארן צפונה, בואכה נחל ברק, ומספר צבאים נחרדו מצל השיטים ונסו על נפשם. היסטריים שכמותם. ואז הגענו לשיטה של נחל זעף.

אחרי שנים של מסעות אני מכיר את רוב השיטים, על כל שיגיונותיהן. אני יודע מי מתאימה לצל של בוקר ומי לצהרים. מי מצעה מתאים לצמד ומי לחבורה. מי ממוקמת בתוך ציור אימפרסיוניסטי ומי בקוביסטי. ותמיד יש את השיטה של נחל זעף. 'קפה בגדד' כינה אותה יורם חמו ידידי, האיש בעל הגוף הגדול והלב הענק, ששימש כאן לפני למעלה מעשור פקח שמורות הטבע. ובדיוק בשל כל אלה, כל אימת שאני מגיע מציר המעיינות בואכה נחל זעף, פניי מתרחבות בחיוך גדול. צל תמידי. מצע מפנק. והיום גם שני האוצרות שלי. ארוחת בוהריים. סלט גדול. טחינה מעשה ידיו להתפאר של רועי. מושלם.

אחר כך דהרנו צפונה בציר המעיינות.

"וואחד ג'חש גידלת לך", חייכתי מתחת לקסדה, רואה את הינוקא חם על הגז בעליות. בירידות. בסיבובים. במישורים. וזה גם היה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן להוכיח לזאטוט שכוחו של אבא עדיין במותניו. ובכלל אבא הוא הכי-הכי. תמיד. אז נצמדתי לזנב הימאהה ואורן ניסה חזק יותר. והשבתי מלחמה. וככה התנהלנו לנו במהירויות לא טיוליות בעליל וחיכינו לרועי, שעכשיו התקשה לעמוד בקצב. ובחרנו בדרך העוקפת לנחל עשוש, ועברנו למרגלות המצוק הענק, ובהמשכו זיהינו את 'הבולבול של הפיל' וחזרנו לציר המעיינות, עדיין חמים על הגז, ואולי הייתה זאת גם תחושת קו הסיום והידיעה שזהו זה, עוד רגע הכל נגמר, ולכן נתנו עוד יותר חזק בגז, בואכה חאן מואה וכביש הערבה.

"סיימנו?", הם שאלו.

"כמעט", עניתי, צופן את סוכריית ההפתעה לסיומו של יום. וטיול.

מול מתחם היישוב הקהילתי ספיר פניתי שמאלה, ומיד ימינה, ובמבואות פארק ספיר החנינו את האופנועים, ואת הלנדקרוזר גם.

"תביאו מגבות", צעקתי, ורצתי למקום בו הייתי פעמים רבות עם חיילים בחאקי.

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.

היה חלום. כל כך חבל שנגמר.

*     *     *     *     *

על חברת ההשכרה – Israel Moto Adventures  

קבוצת חברים קטנה וכלב צועדת בחושך. גשם נדיר בעוצמתו שוטף את המדבר ומלווה אותה בצעדיה. כבר חצי יום הנחלים זורמים. בלתי ניתנים לחצייה. העיקר שעוד רגע נגיע לכביש, הם מעודדים אחד את השני.

מה זה? טנדר ובארגזו אופנוע ובקבינה בחור צעיר ומגודל.

"מה קורה חבר'ה?", תוהה המגודל.

"יש לנו רכב תקוע עמוק בשטח", עונה מוביל החבורה, נמוך קומה, מבוגר בעליל מנהג הטנדר. "יצאנו לטיול רגלי. מזג האוויר הפתיע, הרכב שקוע 15 קילומטרים מכאן. לא ניתן להגיע בגלל השיטפונות".

"תעלו", אומר המגודל. "ניסע לחלץ".

"המדבר זורם. לא תצליח אפילו להתקרב אליו".

הצליח.

ובעקבות ההצלחה נרקמה חברות עמוקה, שזורה אהבה משותפת לאופנועי שטח, בין סתיו מזור, המגודל הצעיר תושב עין יהב, ואריק דטל, המבוגר תושב פרדס חנה.

רעיון החברה להשכרת אופנועים בישראל התעורר לאחר טיול אופנועים שכורים באירופה. "איך יכול להיות שאין דבר כזה?", שאלו את עצמם אריק וסתיו.

וכך קמה – Israel Moto Adventures.

הרעיון מאחורי הקמת החברה היה מתן פתרון למי שהוא בעל רישיון נהיגה על אופנוע, אך נטול אופנוע, ומדי פעם בא לו לרכוב בשטח.

לצורך כך נרכשו אופנועים שנותנים מענה לכל קשת רוכבי השטח: דו"ש (הונדה CRF250L), אנדורו מקצועיים (הונדה CRF250X, ק.ט.מ 250EXC-F, ופנטיק אנדורו 125 סמ"ק).

ניתן לשכור אופנוע בעין יהב או בפרדס חנה, ולצאת לטיול עצמאי, או להצטרף לאחד הטיולים המודרכים של החברה בכל רחבי ישראל.

מילה אישית – במהלך ההתקשרות שלי עם חברת השכרת האופנועים מצאתי בסתיו ואריק שני אנשי שטח קשובים, מביני עניין, ועיקר העיקרים – בני אדם. משכמם ומעלה.

מומלץ בחום.

לאתר החברה, לחצו על הקישור.

מסלול הטיול במפות טופוגרפיות

כתב וצילם: עמרי גוטמן

אחרי 3 ימי רכיבה ברומניאקס, אלפרדו גומז, ג'וני ווקר, ווייד יאנג, דיוויד נייט ופול טארס כבר פרשו. גראהם ג'ארוויס מוביל את היום השלישי, כשפול בולטון ומריו רומן בעקבותיו, בהפרש קטן יחסית.

בקטגוריות הבכירות (גולד וסילבר) קוצרו המסלולים באופן משמעותי; לדברי מרטין פרינדמץ, מארגן התחרות, הגשמים שירדו אתמול בלילה הפכו את המסלול לכמעט בלתי אפשרי ולכן הוחלט לקצרם, כך שהמתחרים סיימו אותם בכ-4-6 שעות, במקום ה-7-9 המתוכננות.

הערב מסר פרינדמץ כי רמת הקושי אמנם הולכת ועולה מדי שנה, אולם כך גם רמת הרוכבים.

לדברי ג'ארוויס, אותו ראיינו מיד לאחר הסיום, עובדה זו הייתה משמחת מאוד, שכן הוא התכונן נפשית לעוד חצי יום של רכיבה מאומצת.

למרות הרושם שאולי נוצר, המסלול השנה לא קשה משמעותית משנים קודמות ואחוז המסיימים בכל קטגוריה (80% ויותר בכולן), מלמד שלא מדובר בארצברג 2.

אמנם נפצעו לא מעט רוכבים בכירים, ובהחלט ישנם קטעים קשים ברמה מפלצתית, אולם בסך הכל ישנם כאלה כל שנה, וגם אם דרגת הקושי עלתה, לא מדובר בקפיצת מדרגה רצינית – שוב, בהשוואה לשנים קודמות ולרוכבי העל.

באגף הישראלי, צמד האחים למשפחת סלע ממשיכים להרשים, הן את המארגנים והן את לוח התוצאות.

צוק סלע (הוסקוורנה TE300), המתחרה הישראלי היחיד בקטגוריית סילבר, מסכם את שלושת הימים הראשונים כשלושת הימים הקשים ביותר בחייו, ימים שכוללים 7-9 שעות של רכיבה בהרים, נחלים, ואדיות, וזה סוחט נפשית – לא רק גופנית. היום השלישי היה עבורו טוב מאוד. היום כלל לראשונה סינגלים מהירים ושבילים בהם ניתן לפתח מהירות, אולם הערפל הכבד האט אותו בחלק מהדרך. עלייה משותפת עם קטגוריית הגולד יצרה פקק תנועה, וזו הייתה הזדמנות לשפר את המיקום מ-68 ל-46. מחר היום האחרון של המרוץ, ויש רצון להשתפר ולעבור אותו בפול גז אבל עם מינימום טעויות ולסיים במקום טוב, אבל עם גוף שלם ואופנוע שלם. חשוב לא פחות.

סוף סלע (ק.ט.מ SX85 – בתמונה בראש הידיעה) בקטגוריית הברונז ממשיך ללעוס סלעים, והיומיים הראשונים היו טובים מבחינתו. האתגר והקושי התבטאו בשעות הרכיבה הארוכות – להן היה מוכן מנטאלית – אולם עייפו אותו פיזית. היום השלישי היה יום רכיבה מעולה אותו סיים במקום 20 (!). היום היה קשה מבחינת שעות רכיבה, למעלה מ-7 שעות רכיבה, עם לא מעט קטעים טכניים ומקומות רבים שבהם נפילה מתבטאת בסיום המרוץ, עובדה שהכריחה לשמור על ריכוז מרבי במשך שעות ארוכות. מחר יקדיש את עיקר מרצו לניווט, לאור ההערכה שהמסלולים יהיו מהירים יותר; נקודה נוספת לשיפור מבחינתו היא הטכניקה.

מרון קליגר (ק.ט.מ 300EXC)הגיע היום 1:38 דק' לפני תום הזמן החוקי לסיום, ורמי צמח (הוסקוורנה TE300) ב-8:23 שעות, כלומר 8 דקות מעבר לזמן החוקי המרבי לסיום. אולם בשל הקושי, ככל הנראה גם הוא לא ייענש.

גיא נורסלע (ק.ט.מ 125EXC), המתחרה בקטגוריית האיירון ומלווה על-ידי מאמנו – זיו כרמי, נקע את הרגל היום מעט לפני נקודת השירות, אולם ככל הנראה יוכל להמשיך מחר, למרות הכאבים. הוא מוביל את קטגוריית האיירון ב-31 דקות. הישג יפה מאוד לצעיר בן ה-14.

המסלול מחר יהיה מהיר יחסית בחלקו הראשון וטכני בחלקו השני, והרוכבים יעברו 100 קילומטרים בקטגוריית האיירון ועד 150 בקטגוריה הבכירה, כשזמן המרוץ מחר מוערך בכ-4 עד 6 שעות, תלוי קטגוריה. נמשיך לעדכן.