קטגוריה: מגזין

הקוואסאקי ZZR600 היה הנציג הספורטיבי של הירוקים בתחילת שנות ה-90, כשהמילה 'ספורטיבי' לא סתרה את העובדה שלרוכב יכולה הייתה להיות האפשרות לשבת בנוחות על האופנוע גם למרחקים ארוכים.

בשנת 1995 הטילה קוואסאקי פצצה בעולם אופנועי הספורט בכלל ובקטגוריית ה-600 בפרט. לאחר שנים של קודמו, שייצג את היצרנית הירוקה בקטגוריית הספורט-תיור, הציגה קוואסאקי את ה-ZX-6R, או נינג'ה 600 – אח קטן ל-ZX-9R שיצא שנה לפני. הנינג'ה 600 הצעיר יצא להילחם באותם השנים בלוחמים של היצרניות היפניות השכנות, ונדרש להפגין יכולות אתלטיות עילאיות בשביל זה.

אבל לא עליו נדבר היום, אלא על אותו 'שמנמן' במירכאות, שעד אז היה זה שנתן בראש לכל היפנים. ה-ZZR600 הוצג בשנת 1990 כאופנוע ספורטיבי עם לבוש אופנתי שכיסה את כל מה שאפשר בעזרת פיירינג אווירודינמי. מנוע ארבעת הצילינדרים בשורה, מקורר הנוזל, סיפק 99 כוחות סוס ב-11,500 סל"ד ו-6,500 קג"מ ב-9,500 סל"ד. הקו האדום, אגב, היה אי-שם ב-14,000 סיבובים לדקה. שלדת האלומיניום (עם שלדת זנב מפלדה, שהוחלפה לאלומיניום בשנת 1993) הייתה קשיחה ונתמכה עם מזלג טלסקופי רגיל בקוטר 41 מ"מ, חישוקי 17″ עם צמיגים במידות של 120/60 ו-160/60, דיסקים גדולים בקוטר 300 מ"מ מלפנים ויחיד בקוטר 240 מ"מ מאחור. נתון המשקל מספר את כל הסיפור של הקטגוריה הספורטיבית בתחילת שנות ה-90, עם 198 ק"ג משקל יבש ומעל 216 ק"ג עם כל הנוזלים.

בשנת 1993 ה-ZZR600 עבר שדרוג מהותי עם שלדה מלאה מאלומיניום, שדרוגי בולמים, שדרוגי מנוע וביסוס מערכת הראם אייר שהוסיפה עוד מספר סוסים מעל ל-200 קמ"ש וגם אפשרה לראות את המחוג האנלוגי עובר את ה-250 קמ"ש. היו גם מעט שינויים עיצוביים. זהו הדור שהגיע גם לישראל.

מעט לפניו הוצג אחיו הגדול, ה-ZZR1100. אותה מפלצת החזיקה את תואר האופנוע המהיר בעולם עם נתון של 282 קמ"ש וניפחה את החזה של קוואסאקי בעולם האופנועים. גרסת ה-600 הורכבה מאותם המרכיבים ומאותו המטבח, כאשר פה מדובר על בריון שיכול לגרד את ה-250 קמ"ש ולבלות שם את כל היום. המנוע הזה אהב לרוץ למעלה במעלה השעון ויכול היה לתת בראש גם לג'יקסר 750 המיתולוגי של סוזוקי באותן השנים. את זה אני כותב מתוך ידיעה מוחלטת, שכן באותן השנים היו במשפחתי במקביל גם ה-GSX-R750 המדהים וגם ZZR600. בקו ישר היה מבאס לגלות שאין הרבה יתרון ל-150 הסמ"ק הנוספים.

מעבר למנוע, ה-ZZR600 היה גם נוח. מאוד נוח. תנוחת הרכיבה לא איימה להוציא את הפיקות מהברכיים ולא שברה את עמוד השדרה. הרוכב ישב בפוזה נינוחה ושלטת, בלי עומס מיותר על כפות הידיים, ונהנה משלדה מגיבה ומשתפת פעולה. בכביש המהיר ובסוויפרים הוא היה מלך. רכבת על מסילה. הפערים עלו כשהקצב הישר ירד והפיתולים האיטיים יותר התחילו. היה קשה יותר להעביר אותו מצד לצד, והבולמים הלא מתכווננים לא בדיוק אהבו את העניין.

קבוצת השווים שלו בישראל הורכבה מצמד הששמאותים של סוזוקי, ה-GSX-600F וה-RF600. שני אופנועים טובים בפני עצמם, אבל פחות מקוואסאקי. היריב העיקרי היה ההונדה CBR600F במודל F2 ו-F3, שהיה קשוח וספורטיבי יותר שגם ניצח במכירות. ה-ZZR600 נתן אופנוע יום-יומי נוח, עם יכולות אבסולוטיות על הכביש המהיר וכיף לא מבוטל גם בפיתולים. בישראל נמכרו לא מעט אקזמפלרים, ששרדו לא מעט שנים וקילומטרים לאחר מכן. ברחבי העולם הוא נעלם מאור הזרקורים לטובת אחיו הספורטיבי והצעיר, אבל משך – בעיקר בארצות הברית – עד לשנת 2007

האפריליה מאנה (Mana) היה אופנוע עם מנוע וי-טווין שהוצג בשנת 2007 והציע פיצ'ר מעניין – גיר אוטומטי רציף.

תחשבו על הזהות המבולבלת של אפריליה בשנות האלפיים. מצד אחד הם הציגו את ה-RSV מילה הסופר-ספורטיבי בסוף שנות ה-90, שמממש את ה-DNA הספורטיבי של היצרנית האיטלקית, וב-2004 החברה נרכשה על-ידי פיאג'ו – שהיא בכלל יצרנית קטנועים. ואז בשנת 2007 הציגו באפריליה אופנוע שניסה להיות קטנוע, בערך באותה תקופה שבה הציגו קטנוע שניסה להיות אופנוע (וקראו לו ג'ילרה בכלל, אבל הוא היה מאותה המשפחה).

אז מה זה אוטומטי? באפריליה התקינו מערכת העברה רציפה מסוג וריאטור (CVT – ר"ת Continuously Variable Transmission), שכוללת שלושה מצבי רכיבה: ספורט לספורט, כלומר לתגובה כוחנית ומיידית, כביש ליום-יום וגשם ליפה, גשם. זה האחרון מפחית את תגובת המצערת והמנוע. מעבר לכך, באפריליה ציידו את תמסורת בשבעה מצבי מהירות פיקטיביים הנקבעים בעזרת רגלית ההילוכים או מתגי העברה על הכידון. למה פיקטיביים? כי גיר רציף מתבסס על רצועה שנעה על שני קונוסים ומיקומה בפעול קובע את יחס ההעברה ואז למעשה מספר יחסי ההעברה הוא אין-סופי. לא משנה מהי מהירות המאנה, הסל"ד נשאר פחות או יותר קבוע. אולי בגלל זה חסכו עליו במד הסל"ד.

איטלקי בכל זאת, אז באפריליה ציידו את המאנה במנוע וי-טווין אותנטי מקורר נוזל עם 90° בין הצילינדרים. הנפח עמד על 839 סמ"ק עם הספק של 76 כוחות סוס ב-8,000 סל"ד וכ-7.5 קג"מ ב-5,000 סל"ד (שזה בדיוק אותו מנוע שהותקן באותו GP800 שניסה להתחפש לאופנוע). עם 234 ק"ג הוא לא נועד להיות אופנוע ביצועים.

כל שאר המכלולים גם איטלקיים טהורים, וזה אומר עיצוב נייקד מרשים, שלדת צינורות שנראית נהדר, מזלג קדמי הפוך בקוטר 43 מ"מ נטול כיוונים, צמד דיסקים גדולים בקוטר 320 מ"מ מלפנים, חישוקי 17″ עם צמיגים במידות 120/70 מלפנים ו-180/55 מאחור, בסיס גלגלים של 1,463 ומיכל דלק בנפח 16 ליטר. אגב, מה שנראה כמו מיכל הדלק הוא למעשה מכסה תא מטען המאפשר נפח הטענה לקסדה מלאה. פתח התדלוק האמיתי ישב מתחת למושב האחורי. עוד משהו שראינו רק במאנה ולא באף אופנוע / קטנוע אחר (ואולי יש סיבה לכך) הוא בלם יד שישב בצידה השמאלי של השלדה. אי אפשר היה להתכנס לתנוחת רכיבה אם הרוכב שכח להוריד אותו בתחילת הרכיבה.

ברחבי העולם לא בדיוק הסתדרו עם פיצול האישיות של האפריליה מאנה, ולא הצליחו להחליט אם מדובר באופנוע עם יכולות שמוותר על ההילוכים או קטנוע שמקבל את כל החסרונות של אופנוע בתוך העיר. במחיר של 90 אלף ש"ח בישראל הוא לא הצליח למצוא יותר מדי רוכבים כאן. באפריליה ניסו למשוך אותו עד לשנת 2016, אבל הוא לא הצליח להשאיר חותם על העולם הרחב של האופנוענות או אפילו העולם הצר של אפריליה. במקרה הזה הניסיון להיות שונים מהעדר לא עבד.

הפטרונס (Petronas) FP1 נועד לכבוש את אליפות הסופרבייק העולמית בתחילת שנות האלפיים, אך הוא נבנה תחת התקנות הקודמות שהכניסו אותו מלכתחילה לעמדת נחיתות. בשביל להכניס אותו לשם נבנו עוד יחידות הומוליגציה, וכאן מתחיל הסיפור המעניין.

כל מה שבפטרונס רצו זה להיכנס לעולם ה-MotoGP בתחילת שנות האלפיים. חברת האנרגיה והדלקים המלזית פטרונס החזיקה גם את קבוצת סאובר מהפורמולה 1 היוקרתית, ורצתה דריסת רגל גם בעילית של מרוצי האופנועים. שנים של פיתוח מנוע בעל שלושה צילינדרים בנפח של 989 סמ"ק הסתיימו בהבנה שאין לזה היתכנות, לכן שונה הפרויקט והותאם לאליפות הסופרבייק העולמית, עם נפח מנוע שהופחת ל-899.5 סמ"ק על-מנת להתאים אותו לתקנות של 2002. בנוסף, ועל מנת לאפשר את הכניסה לתחרויות, נדרשו בפטרונס לייצר גרסאות חוקיות לכביש (הומולוגציה), כאשר בסך הכל נבנו 150 יחידות – 75 נבנו במפעל באנגליה ו-75 נבנו במפעל במלזיה. אלו מעולם לא נמכרו, ונגיע לזה בהמשך.

פטרונס הקימו קבוצת מרוצים בשיתופו וניהולו של קארל פוגרטי האגדי (4 אליפויות עולם ו-59 ניצחונות) ושני רוכבים בעלי שם (טרוי קורסר וג'יימס היידון). מה שפוספס בכל הסיפור הזה, הוא שלקראת עונת 2003 ה-FIM שינו את הנהלים ואיפשרו להגדיל את המנועים ל-1,000 סמ"ק, ללא קשר למספר הצילינדרים, כאשר עד אז מנועי הטווין היו עד 1,000 סמ"ק (היי דוקאטי), הטריפל עד 900 סמ"ק, וארבעת הצילינדרים עד 750 סמ"ק (קוניצ'יווה לכל היפנים). בפטרונס פספסו את המזכר ואת הרכבת הזאת וכבר לא היו יכולים לשנות דבר במנוע שתוכנן להיות קומפקטי ככל האפשר בכדי לשבת בשלדה הקטנה והקלה. גרסת המרוצים סיפקה 130 כוחות סוס ב-10,000 סל"ד, ובכדי למזער נזקים העלו הטכנאים את תקרת הסל"ד בשביל לסחוט עוד קצת מהמנוע. מה שגרם בעיקר למנועים עולים באש בבעירה ספונטנית או לבוכנות שפורצות את ראש המנוע.

שני הרוכבים האומללים חוו בעיות אמינות כמעט בכל מקצה. עונת השיא הייתה ב-2004, כאשר היצרניות היפניות התפנו לטפל בעניינים דחופים אחרים ומזערו את ההשתתפות בסדרה. בפטרונס הצליחו לסיים על הפודיום פעמיים, אך זה נגמר כשהמשבר חלף והגריד התמלא ב-2005 מחדש. הפרישה המלאה של קבוצת המרוצים התרחשה בתום עונת 2006, לאחר 4 עונות מזוויעות.

בואו נחזור לאקזמפלרים הירוקים-מנטה ברישוי כביש. אלו הגיעו לייצור, אך למלזים מעולם לא הייתה כוונה למכור אותם. למעשה, הם מעולם גם לא פרסמו נתונים טכניים עליהם. ההסכם היה להעביר את כל ה-75 שיוצרו באנגליה אל מפעל האם במלזיה. מקבץ האופנועים שנבנו אוחסנו וחיכו לסידורי המשלוח, אבל זה הוקפא בשלב שבו הבינו בפטרונס שחבל להשקיע עוד דולר אחד בפרויקט הזה. בשלב מסוים חברה מלזית נוספת בשם 'מומוטו' (Momoto) רכשה את כל המלאי וכל הזכויות לפרויקט הפטרונס FP1, ודאגה להביא את 60 היחידות שנשארו באנגליה (ה-15 האחרות סופקו בזמנו לקבוצת המרוצים). כאשר המשלוח הגיע למלזיה הוא הוחרם על-ידי הרשויות בגלל סיבה פעוטה – בפטרונס מעולם לא טרחו לשלם מיסים על האופנועים, וצברו חובות רבים.

העניין התגלגל לבית המשפט עם תביעה נגדית של מומוטו כנגד פטרונס על סכום שהגיע ל-90 מיליון דולר, שכלל גם האשמות על-כך שפטרונס גם לא טרחו לרשום פטנטים על האופנוע, ובכך מי שקנה את כל הזכויות מהם מחזיק בעיקר אוויר. לאחר מספר שנים של דיונים וגישורים נסגרה התביעה וכל הזכויות הועברו בסופו של דבר למומוטו, שיצרו את ה-MM1 Prize FIghter.

בדרך לא דרך – עד היום אין סיפור אחד ברור בנושא – מספר יחידות מצאו את דרכן לשוק האזרחי – חלק בשווייץ (ראו את הווידאו של MCN) וחלק בארצות הברית – וקיבלו רישוי כביש כדת וכדין. דגם אחד משנת 2003 נמכר במכירה פומבית ב-50 אלף דולר לפני כשנתיים, מה שמקנה לבעליו את אחד האופנועים המיוחדים והנדירים על פני כדור הארץ, ועוד אחד כזה עם סיפור משפחתי מלא תלאות ופיתולים שיכול למלא סדרת דרמה בטלוויזיה.

מגזין MCN רוכב על הפטרונס FP1 בשווייץ:

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. הפעם נסיים עם הדור החמישי במניין משנת 2001, ה-GL1800.

הדור הראשון של ההונדה GL גולדווינג הוצג בשנת 1975 עם מנוע ארבעה צילינדרים בנפח 1,000 סמ"ק, וגדל בשנת 1980 לדור השני שכבר נקרא GL1100, עם יותר נפח ושרירים. שלב הנייקד הסתיים באותה השנה עם גרסת האינטרסטייט שכבר לקחה את תחום התיור המפנק לעולם אחר עם פיירינג מלא, מקומות אחסון, כורסאות פינוק ומערכת שמע.

בשנת 1984 הוצג הדור השלישי (GL1200) בצבעי זהב, כראוי לשם. המנוע כבר עם 1,182 סמ"ק מקוררי הנוזל סיפק 94 כוחות סוס (קפיצה מרשימה של 13 כ"ס) וכמעט 11 קג"מ על 330 ק"ג. בשנת 1988 הוצג ה-GL1500 עם מנוע בוקסר רוחבי הנושא שישה צילנדרים גדולים. כאן עם 100 כ"ס ומעל ל-15 קג"מ וחשוב גם – מעל ל-360 ק"ג. הוא היה כל כך מבוקש ומוצלח (פס היציור היה בארצות הברית ומשם הוא נשלח, בין השאר, גם אל יפן ובעיקר לאירופה) עם מאות אלפי מכירות, עד שבהונדה חיכו עד לבר מצווה שלו בכדי להוציא אותו לפנסיה.

בשנת 2001, ועם נפח מנוע שנהוג למצוא ברכבים, הוצג ה-GL1800, כשצוות הפיתוח בהונדה לא רק רצה ליצור עוד אופנוע תיור מושלם, אלא אופנוע מושלם. ששת הצילינדרים הורחבו ל-1,832 סמ"ק מקוררי נוזל ומוזרקי דלק (ששקלו פחות מהדור הקודם). 118 כוחות סוס ב-5,500 סל"ד, 17 קג"מ ב-4,000 סל"ד, בלמים עצומים בקוטר 296 מ"מ מלפנים (צמד) ו-316 מ"מ מאחור (יחיד) עם אופציה בתשלום ל-ABS, חישוקי אלומיניום בקוטר 18″ מלפנים עם צמיג במידה 130/70, ו-16″ מאחור עם 180/60. אורך כללי של 2,630 מ"מ, רוחב גלגלים של 1,689 מ"מ, גובה מושב של 740 מ"מ, מיכל דלק של 25 ליטר ונתון משקל מלא ומפחיד שיכול להגיע עד ל-421 ק"ג.

בשביל לשלוט על כל זה תכננו בהונדה את הכל מההתחלה. הרדיאטורים הוזזו הצידה ואפשרו למקם את המנוע במיקום נמוך וקדמי יותר, מה שתורם לחלוקת משקל טובה יותר ומאפשר – בזכות מיקום קדמי יותר של הרוכב –  שליטה טובה יותר על האונייה, כלומר האופנוע. השלדה חדשה גם היא, ולא סתם, אלא מאלומיניום חזק וקל משקל, שבטח הגיע ממחלקת הספורט. המזלג הקדמי בקוטר 45 מ"מ, עם מהלך גלגל של 140 מ"מ ועם מערכת אנטי-דייב למניעת צלילה של הפרונט בזמן בלימה, ומאחור ניתן היה לכוון אלקטרונית את עומס הקפיץ, וגם הייתה אופציה לשמירה של שני מצבים.

סך נפח האחסון הגיע ל-145 ליטרים בשלושת התאים, כאשר חמישה ליטרים נלקחו למי שבחר את אופציית הדיסק-צ'ינג'ר שאחסן עד ל-5 דיסקים שונים. מערכת השמע עצמה הייתה של פנסוניק. עם השנים היו עדכוני מנוע שנאלצו להתאים את עצמם לתקנות זיהום האוויר השונות, עדכוני מראה, כרית אוויר לרוכב שהוצעה כאופציה בשנת 2006, מערכת ניווט מובנית, פינוקים לרוכב ולמורכב בדמות חימומים ועיסויים בכל מקום ועוד ועוד.

עד כאן לטרילוגיה של אופנוע שהוא שם דבר, מותג, אייקון. הוא עדיין איתנו, אחרי שב-2018 הוצג דור חדש. וכאמור, כל זה התחיל מקבוצת דיון שהתכנסה לפני יותר מ-50 שנה וניסתה לחשוב על אופנוע ספורט-תיור מודרני לזמנו.

• נוסטלגיה: הונדה GL גולדווינג דור ראשון ושני
• נוסטלגיה: הונדה GL1200 ו-GL1500 גולדווינג
• רכיבה ראשונה: הונדה גולדווינג F6B

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. הפעם דור שלוש וארבע – עם המנוע בעל ששת הצילינדרים.

בפרק הקודם התחלנו עם 'פרויקט 371', הלא הוא הדור הראשון של ההונדה GL גולדווינג שהוצג בשנת 1975. הוא התחיל עם מנוע ארבעה צילינדרים בנפח 1,000 סמ"ק, וגדל בשנת 1980 לדור השני שכבר נקרא GL1100, עם יותר נפח ושרירים. שלב הנייקד הסתיים באותה השנה עם גרסת האינטרסטייט שכבר לקחה את תחום התיור המפנק לעולם אחר עם פיירינג מלא, מקומות אחסון, כורסאות פינוק ומערכת שמע.

בשנת 1984 הוצג הדור השלישי (GL1200) בצבעי זהב, כראוי לשם. המנוע כבר עם 1,182 סמ"ק מקוררי הנוזל סיפק 94 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד (קפיצה מרשימה של 13 כ"ס) וכמעט 11 קג"מ ב-5,500 סל"ד. חמשת ההילוכים סודרו מחדש וקיבלו יחס העברה ארוך יותר לטובת שיוט ר-ג-ו-ע וכמעט 250 קמ"ש בקצה. המילה הידראוליקה הוצמדה למצמד החדש ולמרימי השסתומים, מה שחסך בטיפולים במוסך. מכלולי השלדה עברו בחדר הכושר, והמשקל המשיך להיות סביב 330 ק"ג (בגרסת Aspencade המאובזרת שנקראת על-שם כינוס אופנועי הקאסטום בארה"ב) – לפני כל מה שאפשר להוסיף.

נפח האחסון המכובד כלל שני תאי צד בנפח של 38 ליטרים כל-אחד ועוד תא אחורי של 63 ליטרים. עד לשנת 1986, ולמעשה מההתחלה, המנועים הגיעו כמו שהם מיפן והורכבו במפעל באוהיו. החל מאותה השנה גם המנועים עברו תהליך הרכבה בארצות הברית ויצרו אופנוע שהוא מייד-אין-אמריקה לגמרי. מערכת הקול אפשרה גם חיבור אינטרקום בין הרוכב למורכב, שגם קיבל מדרס רגליים מפנק במקום רגליות. עוד התפתחות משמעותית היא המעבר להזרקת דלק חדשנית ויקרה, שאילצה את הונדה למכור במקביל גם גרסאות עם קרבורטורים.

5,372 היחידות שנמכרו מה-GL1200 היו הקדימון ל-GL1500 של שנת 1988. זוכרים את 'פרויקט M1' משנת 1972? ובכן ששת הצילינדרים שנגנזו בזמנו הגיעו, ובגדול. 15 אבות טיפוס שונים, בעלות של מיליוני דולרים, נבנו בטרם התקבלה ההחלטה של המנכ"ל, וזאת כללה את מנוע הבוקסר עם שישה צילינדרים. הזרקת הדלק טרם הבשילה, ולכן שני קרבורטורים של 36 מ"מ הזינו את הדלק למנוע. הרבה משאבים הוקצו לתכנון קוקפיט הרוכב והמורכב, ובכללם המושבים. נעילה מרכזית נעלה ופתחה את שלושת תאי האחסון, בסיס הגלגלים הוארך, בולמי האוויר שודרגו עם קומפרסור מובנה, המשקף הוחלף, מערכת השמע שודרגה עם שליטה נפרדת למורכב, ונוסף הילוך אחורי (על-בסיס הסטרטר החשמלי) שעזר לדחוף את המפלץ לאחור ביציאה מהחניה. המנוע המוגדל סיפק 100 כ"ס ב-5,200 סל"ד ומעל ל-15 קג"מ ב-4,000 סל"ד.  אה, והוא שקל 360 ק"ג לפני מע"מ. באופן כמעט אירוני, באותה השנה היה ייצוא של הגולדווינג אל יפן – מדינת האם של הונדה.

במשך השנים היו עדכונים כאלו ואחרים למושב, למערכת הסטריאו, נוספה בקרת שיוט, והבלמים שודרגו מספר פעמים (בכל זאת, המסה הזאת גם צריכה לעצור מדי פעם). הצלחה אדירה בשוק האמריקאי (וגם באירופאי, עם מאות אלפי יחידות שנמכרו ברחבי העולם) הרדימה את הונדה וגרמה לה להקפיא מצב עד לשנת 2000. את המילניום התחלנו עם ה-GL1800, ועליו כבר בפעם אחרת.

• נוסטלגיה: הונדה GL גולדווינג דור ראשון ושני

מגזין RevZilla לקח את ההונדה GL1500 גולדווינג למסע ארוך עם בית עליו:

מה שהתחיל בשנת 1972 כ'פרויקט M1', הפך בשנת 1975 להיות ההונדה גולדווינג (GOLD WING) האייקוני שמלווה אותנו עד היום בגרסת ה-GL1800 הענקית. קשה לסכם כמעט 50 שנים של אבולוציה בכתבה אחת, ולכן נפרוס את הנוסטלגיה על הגולדווינג למספר פרקים. 

מעניין אם קבוצת הדיון שדנה בתחילת שנות ה-70 בפיתוח אופנוע הספורט-תיור הבא של הונדה העלו בדעתם ש-50 שנים לאחר מכן עדיין יהיה הד לשעות הארוכות בהן בילו עם בירות, בורקסים ומאפים משמינים. מה שהם העלו היה ליצור סופר-CB750, עם 1,400 סמ"ק, מנוע בוקסר שטוח עם שישה צילינדרים, ומכות בין אלה שרצו 100 כוחות סוס לאלו שהעדיפו 'רק' 80 כ"ס ועיבוי לגרף המומנט. אחרי שחטפו על הראש בנפרד ממחלקת ההנדסה, מחלקת הכספים ולבסוף ממחלקת השיווק – עשו לפרויקט שנמוך וקיצצו שני צילינדרים מהמנוע – מה שהוביל לפחות סיבוכים הנדסיים, לפחות משקל והרבה פחות עלויות ייצור. ויהי שמו 'פרויקט 371'.

כנף הזהב המקורית הוצגה בתערוכת קלן בשנת 1974, תחת השם GL1000 גולדווינג. הוא הוצג גם בתור מנוע הארבע פעימות הראשון עם קירור נוזל. 999 הסמ"ק עם גל-זיזים עילי יחיד הפיקו 80 כ"ס ב-7,500 סל"ד, וחמשת ההילוכים העבירו את הכוח לגלגל האחורי באמצעות גל הינע. הבולמים היו המתקדמים ביותר בזמנם, בחישוק ה-19″ מלפנים היו צמד דיסקים לבלימה ובחישוק ה-17″ מאחור התייצב דיסק יחיד. הבלמים נדרשו לבלום מסה אדירה של 265 ק"ג יבשים, וזה לפני 19 הליטר דלק שניתן היה למלא (כאשר המיכל האמיתי היה מתחת למושב על-מנת להוריד את מרכז המסה למטה), הרוכב והציוד שלו.

בשנת 1975 הוא הגיע לארצות הברית על-מנת להתייצב מול שלטון ההארלי, ובתום השנה הוא מכר שם את מרבית 5,000 היחידות, כאשר חלקן הקטן הגיע ליבשת אירופה. אגב מידע ברשת, באתר הרשמי של הונדה זה המספר שכתוב, ואילו בוויקיפדיה כתוב 13,000 יחידות. האמת נמצאת בטח בין שני הנתונים. עד לשנת 1979 בוצעו עדכוני מנוע, מראה, שלדה והוצגו עוד גרסאות עם אבזור כזה או אחר. רוב 97 אלף היחידות שנמכרו, אם לא כולן, מצאו את דרכם לגראז' אמריקאי, שם התאהבו ביכולות התיור והאמינות היפנית. המילה 'ספורט' לא הוזכרה יותר בהקשר של הגולדווינג.

לקראת שנת 1980 לקחו בהונדה את החיבור האמריקאי עוד שלב אחד קדימה והקימו מפעל ייצור עבור הגולדווינג באוהיו שבארה"ב (וזה החזיק בדיוק 30 שנים, עד שבשנת 2010 החזירו את הכל ליפן) עם יכולת ייצור יומית של 150 יחידות. זו גם הייתה השנה בה הוצג הדור השני, שכבר נקרא GL1100, לציין עוד 100 סמ"ק שנוספו על-מנת לעבות עוד יותר את נתון המומנט והכוח הזמין בסל"ד נמוך ובינוני הנדרש בטיולים ארוכי הטווח וחוצי המדינות של האמריקאים. 1,085 הסמ"ק אפשרו לעלות ל-81 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד (500 סל"ד פחות) והעלו את המומנט ל-9 קג"מ ב-5,500 סל"ד. בסיס הגלגלים הוארך מעט, המושב קיבל עוד אופציות לגובה, הבלמים שודרגו, הצמיגים הפכו להיות חסרי פנימית (טיובלס) והבולמים הפכו להיות משוככים על-בסיס אוויר. אחד מדגמי 1980 צבר 735,000 ק"מ מסביב לעולם בידיו של אמיליו סקוטו, הרפתקן ארגנטינאי.

בחודש מרץ 1980 הוצג הגולדווינג בגרסת אינטרסטייט (Interstate – כביש בין-עירוני), שכבר הלביש את המשאית בחליפת פיירינג מלאה, שלמעשה מלווה אותו עד היום. הוא כבר הגיע עם 'הכל כלול' מבחינת אבזור, הכולל סט אחסון מרשים עם מזוודות צד וארגז מרכזי הניתן לפירוק. ברשימת האופציות הארוכה ניתן היה למצוא סטריאו מכובד (עם רדיו-קאסט למי שזוכר), אופציה למערכת קשר, קומפרסור מובנה לשינוי לחץ האוויר בבולמים, מערכת בלימה משולבת (לקראת 1983), אנטי-דייב במזלג הקדמי, ואופציה לקילה עם משקל התחלתי של 305 ק"ג.

בשנת 1984 כבר הוצג הדור השלישי (GL1200), שכבר מגיע בצבעי זהב כראוי לשם וממנו נתחיל בפעם הבאה. ניתן למצוא בישראל מעט יחידות משני הדורות הראשונים, אבל בספק אם מישהו יזהה מרחוק ויקשר את השם הבלבוסי 'גולדווינג' עם אופנוע נייקד שישי לו גם רגלית התנעה לגיבוי. אבל משם הכל התחיל, מחבורה של כמה אנשי פיתוח ששתו בירה וחשבו על האופנוע הבא שהונדה צריכים לייצר.

צילום: ערן שלמה

כ-20 רוכבים השתתפו בטיול הראשון של 'דרך האפשר' שאפשר ללקויי ראייה לחוות טיול אופנועים במיזם יפה ומרגש. 14 לקויי ראייה, חלקם לקויי שמיעה, הורכבו על-ידי הרוכבים המתנדבים, ויחד יצאה הקבוצה בשישי האחרון לטיול מרגש במיוחד של כמה שעות.

מיזם 'דרך האפשר', אשר קרם עור וגידים בשבועות האחרונים, הוציא אל הפועל בשישי האחרון את הפעילות הראשונה שלו – טיול אופנועים לכ-14 לקויי ראייה ולקויי שמיעה, שהצטרפו אל הרוכבים לטיול מרגש. 20 רוכבים – כולם מתנדבים – הצטרפו למסע, מתוכם אחד מוביל, אחד מאסף, 14 מרכיבים על אופנועים מכל הסוגים, ועוד שניים רזרביים לשעת הצורך. הקבוצה נפגשה ב-07:30 בתחנת הדלק דור-אלון ביבנה, ויצאה לטיול של כמה שעות לאזור בית-גוברין, תל-עזקה, וחזרה ליבנה דרך הכבישים המקומיים.

14 מורכבים, כבדי ראייה וחלקם גם כבדי שמיעה, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רובם ככולם מלאי שמחת חיים וחיוניות. שום דבר לא מובן מאליו עבורם, ולכן הם לא מתעכבים על תפל, מחוברים, בעלי הומור משובח, הרוח החיה של האירוע. חלקם לא רואים, חלקם לא שומעים, וחלקם לא רואים ולא שומעים. למתבונן מהצד אין מושג שמדובר בחבורה מעורבת. הרגשה כזו שכולם מכירים מזמן. החיבור היה מיידי ועוצמתי. בין המרכיבים היו גם רוכבים ותיקים שנושקים לגיל 70, אבל בעלי אנרגיות ושמחת חיים של בני 30.

הצפי היה לסיים את הרכיבה סביב 11:00, אבל האנרגיות הגבוהות, הכיף של הביחד, הסיפורים שעומדים מאחורי האנשים, הצורך של כל אחד מהרוכבים להביע את רחשי ליבו, ההתרגשות שאחזה בכולם והרצון של כולם להמשיך ולהיפגש ולצאת לרכיבות משותפות שינו את התכנית. אז השעה לא הייתה פרמטר, והנחיתה בבתים הייתה ב-13:00.

עמוס ברעם בנה את המסלול, גלעד צורף תפקד כמאסף, ניר שילר דחה טיול של מועדון אפריקה טווין כדי להרכיב את הצלם ערן שלמה, אורן מלינוביץ שאחראי על כל התקשורת עם כבדי הראיה והשמיעה על החיבור בין הצוותים ניהל את התקשורת, ואלונה פרידמן ניצחה על כל האופרציה. עופר דהן התנדב בנוסף להרכבה גם להרצות בנקודת העצירה הראשונה בתל-עזקה, וחן אביוב הוסיף להדרכת הבטיחות לפני היציאה ונתן דגשים וטיפים לרכיבה. לירן מימון צילם וידאו, שאול רום מטוראטק-ישראל דאג למזון ולשתייה, וגיא מוסרי מזיו כימיקלים תרם ציוד רכיבה חדש באלפי שקלים לטובת המורכבים. הרבה אנשים טובים נרתמו לעשייה היפה הזו.

בעתיד הקרוב מתוכננות פעילויות נוספות, וניתן להירשם אליהן בקישור המצורף.

אנחנו סוגרים את החוב שלנו לפלטפורמת ה-500 של קוואסאקי. אחרי שסיקרנו כאן את הספורטיבי, את האדוונצ'ר-כביש ואת הקרוזר – מגיעה תורה של גרסת הנייקד.

זוכרים את הלימון? ובכן בקוואסאקי ניצלו את שנות ה-90 טוב מאוד על-מנת לסחוט אותו עד תום. קיבלנו אז בישראל ארבעה אופנועים של קוואסאקי בקטגוריית ה-500 סמ"ק (כשבאופן מעניין אף לא אחד הגיע בצבע הירוק הייחודי של קוואסאקי): ה-GPZ500S הספורטיבי, ה-KLE500 הדו-שימושי / אדוונצ'ר, ה-EN500 הקאסטום / קרוזר וה-ER-5, שהוא הנייקד. ואיזה כיף לחזור על הפסקה הבאה: "כל אחד מהאחים היה מוצלח בתחומו – לא מלך הכיתה, אבל בהחלט בחבורה המובחרת. המכנה המשותף לכולם היה מנוע הטווין המקבילי בנפח 498 סמ"ק, מקורר הנוזל, בעל שמונה שסתומים וגל-זיזים עילי כפול".

ההספק ואופי אספקת הכוח היו שונים במעט בין האחים שנועדו לסגמנטים נפרדים, כשבמקרה של ה-ER-5 קיבלנו 50 כ"ס ב-8,500 סל"ד (כשבאופן מעניין, במודעות פרסום של מטרו באותם הימים פורסם נתון של 55 כ"ס) ומומנט של 4.6 קג"מ ב-7,000 סל"ד. בסיס גלגלים נמדד ב-1,435 מ"מ, המשקל היבש ב-179 ק"ג. הבלמים היו פשוטים עם דיסק קדמי יחיד בקוטר 280 מ"מ והאחורי מסוג תוף ארכאי. החישוקים בקוטר 17″ עם צמיגים במידות 110/70 מלפנים ו-130/70 מאחור.

מערכת המתלים הייתה סופר-פשוטה ונטולת יומרות עם מזלג רגיל בקוטר 36 מ"מ (שצמח ל-37 מ"מ באחד העדכונים) וצמד בולמים מאחור, כששניהם היו נטולי יכולות כיוונון למעט עומס קפיץ מאחור. לא היו יומרות ספורטיביות וזו לא הייתה מטרת הקטגוריה באותן השנים. זוכרים את הסוזוקי GS500E וההונדה CB500? ובכן, אלו היו המתחרים שנועדו לספק תחבורה בסיסית למתחילים ולא מעבר. בסיסית, אבל באותן השנים ניתן היה לרכוב ללימודים באוניברסיטה, לעבודה בעיר השכנה, למילואים ולאילת – והכל בכיף ובשמחה ובלי שום טענה. האופנועים של פעם עשו הכל, כשהרוכב הרגיש עליהם כמו מלך.

חלק גדול מאותם הרוכבים המשיך להחזיק את ה-ER-5 גם אחרי שדרוג הרישיון ל'מעל 500'. הוא הפגין אמינות וסחירות מעולים ושמר על הערך שלו לתקופה ארוכה. מתחילת ימיו בשנת 1997 ועד סופם ב-2006 נמצאו לא מעט רוכשים ברחבי העולם שבחרו בו על-פני המתחרים, וגם בישראל הוא נמכר היטב יחד עם שלושת אחיו. עובדה מעניינת היא התנודות במחיר, כשב-1997 הוא נמכר במעט פחות מ-30 אלף ש"ח (29,885 ש"ח בדיוק) ובשנת 2005 מחירו כבר עלה ל-45,100 ש"ח. מחליפו המודרני היה ה-ER-6n, אליו נגיע בהזדמנות אחרת.