קטגוריה: מגזין

דיאלים ליברטי 50 היה טוסטוס פשוט ובסיסי בשנות ה-80 וה-90 – עם גיר אוטומטי בעל שני הילוכים ועלויות תחזוקה נמוכות מאוד.

חברת דיאלים, המוכרת לנו כיום בגילגולה המודרני עם קטנועים ואופנועים פשוטים יחסית, נוסדה בדרום קוריאה בשנת 1962. בתחילת דרכה ייצרה החברה העתקים ברישיון של קטנועי הונדה, והיא עברה לפיתוח עצמי בתחילת שנות ה-70. הנציג הראשון של דיאלים בארץ ישראל הגיע בתחילת שנות ה-80. הליברטי ('חופש' בתרגום חופשי) היה כלי תחבורה בסיסי, אפשרי גם לבני 16, ובעיקר לבני קיבוצים או כאלה שכיסו מרחקים אורבניים קצרים יחסית, תחת ההגדרה של אופניים עם מנוע עזר או Moped באנגלית – הלחם של Motorcycle ו-Pedals – טוסטוס של פעם. בניגוד לפיאג'ו סי, שהיה המתחרה העיקרי שלו, לליברטי לא היו פדלים.

המנוע הדו-פעימתי הפשוט היה בעל צילינדר יחיד, מקורר אוויר ובנפח של 49.6 סמ"ק. ההספק המרשים עמד על 3 כוחות סוס ב-6,000 סל"ד והמומנט על 0.36 קג"מ באותם סיבובי מנוע. ההתנעה הייתה חשמלית, אך עם מצבר פשוט שנטה להתרוקן רוב הרוכבים השתמשו ברגלית ההתנעה שהייתה חלק ממנו. המצמד היה מסוג אוטומטי צנטרפוגלי, כאשר לליברטי היו שני הילוכים. ההילוך השני נכנס לפעולה במכה במהירות של מעל ל-35 קמ"ש, כאשר ההילוך הראשון חזר לתפקיד מתחת ל-30 קמ"ש. הרוכב לא נדרש לפעולה מיוחדת בזמן ההחלפה, אך זכור לנו שסגירת המצערת באופן זמני ריככה את כניסת ההילוך השני לפעולה.

שלדת הצינורות הייתה מפלדה, כאשר בסיס הגלגלים הקצר עמד על 1,150 מ"מ וגובה המושב על 750 מ"מ נמוכים. לליברטי היו חישוקי שפיצים בקוטר 17″ עם בלמי תוף בשני הקצוות. מיכל הדלק הכיל 5.5 ליטר, שיכולים היו להספיק להרבה מאד זמן. לא מצאנו נתון משקל רשמי, אך להערכתנו הוא שקל מתחת ל-60 ק"ג, שאפשרו למשוך אותו למהירות מרבית בין 50 ל-60 קמ"ש. לוח השעונים היה ריבועי ויחסית גדול ומרשים עם מספר מרבי של 70 קמ"ש, כאשר הספרות מעל 40 קמ"ש היו כבר צבועות באדום.

בתקופה שלנערים בישראל הייתה את האפשרות לרכוש קרוסים מרשימים ויקרים יחסית, היו גם כאלה שהגיעו לבית הספר עם הליברטי. לא הרבה האמת, כשחלק עיקרי מהרוכשים היו מבוגרים שחיפשו כלי תחבורה זול ובסיסי וכן מורים לנהיגה. הדיאלים ליברטי לא היה בר השוואה מולם אבל עדיין – כאבי אבות האופניים החשמליים מבחינת תפיסה – הוא ידע לשעשע, בטח עם שני ההילוכים. למעט המצבר החלש המנוע והמכלולים היו בלתי שבירים, ולכן אנו בטוחים שיש עוד כאלה – בטח בצבע אדום – שקיבלו הרבה חום ואהבה ועדיין מסתובבים בקיבוצים או במושבים כאלו ואחרים.

בשנת 1996 יצאו בסוזוקי עם דור חדש של משפחת הג'יקסרים הקרבית, ושלחו לישראל לראשונה גם את גרסת ה-600 שזכתה כאן להצלחה יפה.

משפחת ה'R' המפורסמת הייתה הפנים של סוזוקי עוד משנת 1985 כאשר יצא לשווקים ה-GSX-R750 הראשון ועד לתחילת העשור השני של שנות האלפיים, כאשר כל תחום אופנועי הספורט הגיע לצומת שמכוון לאקסטרים או לפנסיה. הדור הראשון של ה-GSX-R600 הוצג בשנת 1992 והצטרף לגרסאות ה-750 ו-1,100 סמ"ק הגדולים – אבל הוא לא הוצע באירופה או בישראל. הדור השני, עליו נשים את הזרקור היום, הוצג בשנת 1996, ועקב אחר המהפך של ה-750. הדבר הראשון הבולט לעין זה השלדה: את שלדת העריסה הכפולה עם קורות אלומיניום המפורסמת, שהייתה סימן ההיכר שלו מאז הצגתו, החליפה שלדה חדשה לגמרי מאלומיניום, קונבנציונלית למראה, שעוטפת את המנוע. דבר שני היה טכנולוגיית ה-SRAD (ר"ת Suzuki Ram Air Direct), שסיפקה אוויר לתוך תיבת אוויר דרך תעלות מיוחדות בפיירינג. הלחץ שנבנה סיפק יותר אוויר למערכת היניקה, מה שאפשר להוסיף עוד דלק, ובאופן ישיר להעלות את את הכוח וההספק. התרומה לכך הורגשה במהירויות של מעל ל-200 קמ"ש שמושפעות יותר מחום המנוע שנוצר בגלל העומס.

מנוע הארבעה צילינדרים בשורה עם 16 השסתומים היה בנפח 599 סמ"ק, מקורר נוזל. ההספק עמד על 110 כוחות סוס ב-11,800 סל"ד גבוהים, יחד עם מומנט של 6.9 קג"מ ב-10,000 סל"ד גבוהים לא פחות. זה מנוע 600 ספורטיבי להזכירכם, שצריך את הגבהים האלה. המהירות המרבית עמדה על מעט מעל 250 קמ"ש. לג'יקסר הקטן היה מזלג קונבנציונאלי עם כיוונים מלאים, כמו גם האחורי. האורך הכללי שלו היה מעט מעל לשני מטרים, כאשר גובה המושב עמד על 830 מ"מ. מערכת הבלימה הורכבה משני דיסקים מלפנים בקוטר 320 מ"מ וקליפרים בעלי 4 בוכנות, ודיסק יחיד בקוטר 220 מ"מ מאחור. חישוקי ה-17″ הולבשו בצמיגים במידות 120/70 מלפנים ו-180/55 מאחור. המשקל היבש עמד על 174 ק"ג, לפני מילוי כל 18 הליטרים של מיכל הדלק.

לשנת 1996 משפחת הג'יקסרים קבלה עיצוב עגלגל יותר שהתבטא בעיקר בחלק האחורי. כולם הגיעו עם הכיסוי האווירודינמי הפריק שכיסה את מושב המורכב וגם תרם לעיצוב המזוהה של אותו הדור. מי שלא איבד את הכיסוי השאיר אותו, כי להרכיב על הג'יקסר הקטן לא היה תענוג גדול. חוויית רכיבה על אופנוע 600 סמ"ק סופר-ספורטיבי היא מוזרה מצד אחד ומאתגרת מצידו השני. לא קורה דבר בסל"ד נמוך מ-6,000. כלום, גם לא בזינוק. צריך לסחוט את המנוע ולשים אותו בחלק העליון של שעון הסל"ד בכדי להתקדם. סגנון דומה לרכיבה על מוטוקרוס שתי פעימות. אבל ברגע שהמנוע שם – הכל עף אחורה בצורה מהירה. לג'יקסר-סקרימר היה מנוע חלק שאהב לעבוד. הוא סיפק כוח מפתיע, אבל דורש לעבוד עם תיבת ההילוכים כל הזמן. ההתנהגות הזריזה גיבתה את המנוע, אך יש כאלה שיטענו שהוא היה זריז ועצבני מדי לכביש הציבורי במדינת ישראל של שנות ה-90. אנחנו מדברים גם על תקופה ללא בקרות בכלל, ועם ארבעה קרבורטורים שדרשו כיוון מדויק כדי שלא יעשו פדיחות בשיא הפנייה.

הדור של ה-SRAD היה הראשון באירופה ובישראל, וזכה להצלחה מפתיעה. הוא עדיין התרסק כמו גדול, אבל על הכביש (ועל המסלול, למי שהיה) לא התבייש מול נפחים גדולים יותר. הפער במחיר מול ה-GSX-R750 עזר למכירות, והוא החזיק שנים יפות גם בלוחות יד 2 בזכות אמינות טובה. מי שקנה אותו לרכיבה לעבודה סבל כהוגן, אבל לסופי שבוע בכביש הנכון הוא היה תענוג צרוף. בשנת 1998 בוצעו מעט שינויים, עם מעט יותר כוח בסל"ד בינוני, כשבשנת 2011 יצא דור חדש לגמרי.

לסיכום, הנפח, המחיר והיכולת קנו לו מעריצים רבים בישראל באותם השנים ושוק טוב.

• סוזוקי GSX-R: סיפורה של אגדה

ההונדה CH250 היה קטנוע שיוצר בשנות ה-80, וכאשר הגיע לישראל בסוף שנות ה-90 נמכר בהמוניו לחברות שליחויות וללקוחות פרטיים.

תחשבו על ההונדה CH250 (שבשוקים מסוימים נקרא גם Elite 250) כעל מקסי-סקוטר מימי קדם של המאה הקודמת. לא כמו היום, שמקסי-סקוטר הוא סוג של סמל סטטוס ויכול לשמש לחציית יבשות – אלא כלי יום-יומי או לעבודה, שמכבד את הרוכב ומספק לו נוחות, מהירות ואמינות. הוא הוצג בשנת 1985 כגרסת 250 סמ"ק של אחיו הקטנים, עם מנוע ארבע פעימות מקורר נוזל בנפח של 244 סמ"ק שסיפק 20 כוחות סוס ב-7,000 סל"ד ומומנט של 2.14 קג"מ ב-5,000 סל"ד. יחד עם תמסורת וריאטור ו-127 ק"ג ללא מילוי מיכל הדלק בן תשעת הליטרים, ה-CH יכול היה להגיע למהירות מרבית של כ-120 קמ"ש.

הגלגלים היו במידה 12″ מלפנים, כאשר לארץ הגיעה הגרסה עם בלם הדיסק, ו-10″ מאחור עם בלם תוף שהופעל רגלית על-ידי דוושה. היה תא אחסון עמוק וגדול מתחת למושב. המתלים הרכים תרמו לנוחות של הרוכב והמורכב, אבל יצרו רכיבה גלית מאוד. ברור שהוא לא היה קטנוע ספורטיבי, אבל תחת הידיים של שליחים מקצועיים הוא היה הכלי המהיר והעביר ביותר. המנוע סחב וסחב עם אמינות הונדאית-יפנית-טיפוסית, והביצועים בסך הכל היו מפתיעים לטובה. החיים המקצועיים שנגזרו על רובם גרמו לבלאי גדול מאוד בכל מה שקשור לפלסטיקה העדינה, למערכת הפליטה הנמוכה שלא אהבה מדרכות, לווריאטור שפחות אהב לסחוב עוד עשרות ק"ג של משלוחים בארגז המצ'וקמק מאחור, וללוח השעונים שדהה יחסית מהר בשמש הישראלית.

אם הוא נראה קצת גנרי ומוכר, אז הוא מאוד דומה לסאן יאנג דיוק 150, עוד בימים בהם בה סאן-יאנג ייצרה ברישיון קטנועי הונדה. לקראת סוף שנות ה-90 הגיע משלוח גדול מאוד שתומחר מתחת ל-15 אלף ש"ח, ונמכר אמנם בהרף עין, אך כבר אז התחיל להפסיד מכירות מול הקימקו B&W המודרני יותר. זו גם הייתה שנתו האחרונה, כאשר בשיאו היה כל כך דומיננטי במכירות, ששאר היבואנים נמנעו למכור או להביא קטנועים אחרים.

מהמאות שעלו על הכבישים לפני 20 ומשהו שנים אולי שרדו כאלה שהיו בבעלות פרטית כתזכורת ללא מעט רוכבים בשנות ה-90 שהיו קשורים בצורה כזו או אחרת להונדה CH250.

הקוואסאקי GPZ900R היה סופרבייק שהוצג בשנת 1984 עם מנוע ארבעה צילינדרים בשורה בנפח 908 סמ"ק ו-115 כ"ס, אבל את תהילתו הוא קנה בזכות השתתפות בסרט האייקוני טופ גאן.

לקוואסאקי היה בתחילת שנות ה-80 קלף מנצח ביד בדמות אחד מדגמי הנינג'ה המוקדמים. טוענים שעבדו עליו במשך שש שנים עד שנחשף. מה שהעמל הרב יצר הוא סופרבייק מתקדם, שהציג לראשונה לעולם שילוב של מנוע ארבעה בשורה עם 4 שסתומים לצילינדר וקירור נוזל, כשכולם עד אז קיררו את המנועים בעזרת האוויר. ה-GPZ900R, שהוצג ב-1984 הציג נתונים מרשימים ממנוע 908 הסמ"ק שלו, עם 115 כוחות סוס ב-9,500 סל"ד, מומנט של 8.7 קג"מ ב-8,500 סל"ד, משקל יבש של 228 ק"ג ומהירות מרבית של מעל 240 קמ"ש – גם לראשונה לאופנוע בייצור סדרתי.

שילוב קוטר הגלגלים נשמע לא הגיוני כיום, אך חישוק קדמי בקוטר "16 וצמיג במידה 120/80 עם חישוק אחורי בקוטר "18 וצמיג במידה 130/80 היה שילוב מקובל בזמנו. אלו, יחד עם שילוב המנוע הקומפקטי והנמוך ובולמי אוויר, אפשרו התנהגות מרשימה וספורטיבית לזמנים ההם. בהמשך השנים (1990) המידות שונו ל-120/70-17 ו-150/70-18. המזלג היה קונבנציונאלי בקוטר 41 מ"מ, ולבולם האחורי היו 4 מצבי עומס קפיץ. בסיס הגלגלים עמד על 1,425 מ"מ, ולבלימת הנינג'ה הצעיר היו צמד דיסקים בקוטר 300 מ"מ מלפנים ועוד אחד של 250 מ"מ מאחור.

עיקר הפרסום והתהילה שלו הגיעו בשנת 1986 עם הסרט הראשון בסדרה של 'טופ גאן' (או 'אהבה בשחקים' אם תתעקשו) – רכוב על-ידי טום קרוז. באותן השנים חובבי האופנועים זכו לראות אותם בעיקר במגזינים, בסוכנויות או כפוסטרים על הקירות. הסרט שובר הקופות נתן לכולם לראות אותו על המסך הגדול וקיבע את ה-GPZ900R לא רק כוכב קולנוע אלא גם כאופנוע גברי ונחשק. הסרט – עד היום אגב, כאשר הוא חזר לסיבוב שני בסרט השני של טופ גאן – תרם להילה ולמכירות של הנינג'ה בשנות ה-80 וכאופנוע אספנות בשנים שלאחר מכן.

הקוואסאקי GPZ900R היה האופנוע הראשון שנשא בגאווה וכבוד את השם נינג'ה. הוא נמכר באירופה עד לשנת 1993, אבל המשיך ביפן עד לשנת 2003 עם שינויים מינוריים. כוכב הוליוודי אמיתי, שבמקרה הוא גם אופנוע ספורט פורץ דרך ומוצלח.

ההונדה הורנט המקורי הוצג בשנת 1998 כגרסת נייקד עם המנוע של ה-CBR600F, ומהר מאוד התברר כאופנוע חוליגנים אמין, זול וכיף.

השבוע הציגו בהונדה את ה-CB750 הורנט, שמחזיר את את הצרעה לאולמות התצוגה של הונדה – 10 שנים לאחר שהסתיים הייצור. מה שכן, למעט הנפח הגדול יותר, יש כאן שני צילינדרים פחות מאשר ההוא שכולם מתגעגעים אליו. בשנת 2022 נמצא מנוע טווין מקבילי בנפח של 755 סמ"ק וסידור א-סימטרי של 270° בין פיני הארכובה – למען תחושה של וי-טווין בגלל תזמון ההצתה. ההספק המוצהר עומד על 92 כ"ס ב-9,500 סל"ד והמומנט המקסימלי 7.6 קג"מ ב-7,250 סל"ד. עוד נמצא חישוק 17″ אחורי עם צמיג במידה צנועה של 160/60, ועוד נחזור גם לזה.

בשעות שלאחר החשיפה התמלאו הפורומים והצ'אטים השונים במרירות וביקורת על חילול השם, וננצל את ההזדמנות לחזור למקור מלפני 24 שנים (בתמונה בראש הידיעה). בהונדה חשבו אז על פשטות וחסכון, הורידו מהמדף את השלדה של ה-CB250F והכניסו לתוכה את המנוע המוכר, המוצלח והאמין של ה-CBR600F – אבל עם פחות סוסים ופחות סיבובים. ארבעת הצילינדרים בשורה עם 599 סמ"ק, גל-זיזים עילי כפול ו-16 שסתומים, שונמכו ל-97 כוחות סוס ב-12,000 סל"ד צורחים ו-6.8 קג"מ ב-10,000 סל"ד. ארבעה קרבורטורים מכוונים ורוכב אחד מתכופף אפשרו לראות כמעט 230 קמ"ש על השעון האנלוגי.

שלדת הפלדה חוזקה עם מזלג טלסקופי בקוטר 41 מ"מ ללא אפשרויות כיוונון ובבולם אחורי פשוט עם כיוון עומס קפיץ. הבלמים התבססו על צמד דיסקים קדמי בקוטר 296 מ"מ וקליפרים עם שתי בוכנות של ניסין, ודיסק יחיד מאחור בקוטר 220 מ"מ. החישוקים בגרסת המקור היו בקוטר 16″ מלפנים עם צמיג במידת 130/70, ו-17″ מאחור עם צמיג במידת 180/55 – רחב יותר מה-750 של ימינו.

בהונדה יצרו להיט אוניברסלי שמדבר לכל קשת רמות הרוכבים. המתחילים מצאו אופנוע קל לרכיבה, לא מאיים ואמין מאוד. חזירי הגז התחילו עם אגזוז חליפי ופתוח, שדאג להעיר את כל השכונה בעיר או את כל החיות בכבישי ההרים, ולמדו להביא במזוודות שיפורי מנוע ובולמים 'מקצועיים' יותר. רוכבי המסלול מצאו פלטפורמה מעולה שיכולה להגיע לכל שיא שירצו, וזה רק תלוי בכמות המזומנים בחשבונם. כולם גילו אופנוע שיכול לשרוד בקו האדום לאורך עשרות ומאות אלפי ק"מ, עם איכות הונדאית קלאסית. ההתנהגות הייתה אחד האסים של ההורנט עם תחושת שליטה אבסולוטית וכיף גדול בפיתולים, שהוגבלו בשלב מסוים בגלל הבולמים הפשוטים.

הדור הראשון הלך ושודרג עם השנים כמו חישוק 17″ קדמי בשנת 2000 ועדכוני מנוע שיישרו קו עם תקנות זיהום האוויר שנכנסו לפעולה. בשנת 2005 ההורנט קיבל מזלג הפוך מה-CBR600RR ובולם אחורי משודרג. שנת 2007 כבר חשפה את הדור השני ששודרג עוד יותר, למשל עם מנועו של ה-CBR600RR, והוא משך עד לשנת 2013 – אז הוחלף על-ידי ה-CB650F וה-CB650R.

ההונדה CB600F הורנט היה נייקד בינוני פשוט יחסית, שצבר קהל גדול שהעריץ אותו – כל רוכב מהסיבה שלו. עד היום ניתן למצוא בלוחות המשומשים כלים בעלי מספר ידיים לא הגיוני וקילומטראז' אסטרונומי, שיתנו תחושה וחוויה של כלי כמעט חדש, לצד כאלה שהתחילו עם 'רק' שיפור אחד ועדיין לא סיימו, לצד נבלות שמעולם לא החליפו שמן. כל אחד ימצא את מה שהוא מחפש ויגלה אופנוע שמספק הרבה יותר ממה שמשלמים עליו – וזה סוד הקסם שלו. מעניין אם נכתוב את אותם המילים גם על ההורנט המודרני של 2023 בעוד 24 שנים…

הב.מ.וו R1200C היה ה-'אצבע בעין' של ב.מ.וו להארלי דיווידסון בשנות ה-90. לא הצלחה אדירה, אך בהחלט לא כישלון, וכיום אחד האופנועים המבוקשים.

מי שמצטרף אלינו בעת המודרנית מכיר את המתמודד העדכני של ב.מ.וו בנישה השייכת לגגנסטרים הוותיקים של הארלי דיווידסון ואינדיאן – ה-R18, ובטח אחיו ה-R 18 B באגר, הוא קרוזר ענק ומוגזם שמטרתו להראות לאמריקאים שגם את זה הגרמנים יודעים לעשות. אם הם יודעים לעשות את זה טוב יותר? הדעות כאן חלוקות, אבל כיף להסתכל מהצד ולראות את היצרנים מתקוטטים.

הסיפור הזה לא חדש, שכן לפני 25 שנה, בשנת 1997, ניסו בב.מ.וו לעשות את בדיוק אותו התרגיל ולהיכנס לתוך המועדון של האמריקאים. מחלקת יחסי הציבור עבדה שעות נוספות והכניסה את ה-R1200C לתוך שובר הקופות של ג'יימס בונד ב'מחר לנצח' (Tomorrow Never Dies) כדי שכל תשומת הלב תופנה אל הקרוזר החדש. בתוך הגוף המסיבי נכח מנוע בוקסר בן שני צילינדרים בנפח 1,170 סמ"ק. הביצועים היו צנועים מלכתחילה עם 61 כוחות סוס וכ-10 קג"מ שהניעו את 236 הק"ג למהירות מרבית של כ-160 קמ"ש. חישוקי ה-18″ שוככו על-ידי מזלג קדמי קונבנציונאלי יחד עם מתלה הטללבר שמקושר כיום מאוד לב.מ.וו, אך על קרוזר-רטרו נראה ממש שלא במקום. הממדים לא היו גדולים כמו המתחרים, אך בהחלט לא קטנים בפני עצמם. אורך של 2,340 מ"מ יחד עם גובה מושב של 740 מ"מ יצרו את הפרופורציות המתאימות, אך העיצוב – ובטח גל ההינע ה'מתוחכם' מדי – לא גרם ללקוח מתלבט להתבלבל בינו לבין האופציות מהארלי. גימיק מעניין היה מושב המורכב שידע להתקפל לשלושה מצבים ולשרת כמשענת גב לרוכב.

המנוע הסביר וההתנהגות הטובה יצרו קרוזר איכותי, אבל זה לא בדיוק מה שהקהל שם מחפש. משנת 1997 בה ה-R1200C הוצג ועד שנת 2004 שבה הוא יצא לפנסיה, נמכרו ברחבי העולם מעל ל-40 אלף יחידות, בגרסאות הרבות שנמכרו תחת ב.מ.וו, כולל גרסת CL עם פיירינג מלא, פנס קדמי כפול, זיווד מלא והרבה תוספות. לא הצלחה מסחרית אדירה, אך בהחלט לא כישלון. סביר להניח שבספרי ההיסטוריה של הקרוזרים הוא לא יופיע כפרק בפני עצמו, אבל כבר אז הוא הראה שכשהגרמנים רוצים לעצבן את האמריקאים, הם יכולים.

גם בישראל הב.מ.וו R1200C נמכר, ועד היום יש עוד כאלה שמסתובבים על הכבישים בגאווה בווארית, ונסחרים, אגב, בסכומים גבוהים מאוד.

כבר שני עשורים שבאופן מסורתי מתקיים פסטיבל האופנועים השנתי של ב.מ.וו – ה-BMW Motorrad Days – בעיירה השלווה גרמיש שבבוואריה. הפסטיבל הזה, שנמשך סוף שבוע שלם, הפך לשם דבר בעולם האופנועים בכלל ואצל אוהדי ב.מ.וו בפרט, והעיירה גרמיש הפכה לשם נרדף לפסטיבל ב.מ.וו.

בשנים 2020 ו-2021 הפסטיבל לא התקיים בגלל מגיפת הקורונה, ובשנת 2022 – במהדורה ה-20 של פסטיבל ב.מ.וו השנתי – בב.מ.וו מעבירים את הפסטיבל לברלין, למתחם הענק של מרכז הקונגרסים הברלינאי.

צפו בווידאו – BMW Motorrad Days 2022, ברלין:

עריכת וידאו: כפיר כשריאן

כ-17,000 מבקרים הגיעו בסוף שבוע קייצי למהדורה ה-20 של BMW Motorrad Days. זה מספר מכובד מאוד, אבל למרות זאת לא נרשמה צפיפות – בעיקר מפני שהשטח הכולל של מרכז הקונגרסים הוא עצום, ומסוגל להכיל כמות כפולה ומכופלת של מבקרים. קוריוז משעשע היה הדיווח על כמה מאות רוכבי ב.מ.וו שהגיעו בסוף השבוע הזה לעיירה גרמיש, מפני שמבחינתם זוהי מסורת, ומסורת לא שוברים. גם קבוצה לא קטנה של ישראלים הגיעה לפסטיבל – חלקם שייכים למועדון הרוכבים של ב.מ.וו בישראל – כדי לברוח קצת מהמציאות הישראלית הלחוצה וליהנות מסוך שבוע של אסקפיזם דו-גלגלי.

הפסטיבל מושקע מאוד, והוא עמוס בתצוגות מכל הסוגים ובפעילויות שונות, כך שאפשר להעביר בו יום שלם מבלי להשתעמם לרגע. בכניסה למתחם עומדים כעשרה אופנועים, רובם מדגם R18, כשכל אחד מהם נבנה על-ידי סדנה כזו או אחרת, ולכל אחד סיפור מעניין מאחורי הבנייה. האופנועים מושקעים מאוד, מסדנאות הבנייה האיכותיות שבעולם, ועל כל אחד מהאופנועים האלה ניתן להתעכב דקות ארוכות ולהתרשם מאיכות הבנייה, מהירידה לפרטים, וגם מהקונספט הכללי ומהרעיון והמחשבה שמאחורי האופנוע. מדהים, לא פחות.

צמוד למתחם הכניסה יש שני אולמות ענקיים – מימין ומשמאל – ועוד אחד קטן יותר בהמשך.. באחד תמצאו תצוגה של כל דגמי ב.מ.וו, כולל תתי-דגם וכולל דגמי קונספט, וכן פעילויות שונות שב.מ.וו מציעה באופן רשמי כמו ימי הדרכה וטיולים. אם תרצו להזמין אופנוע חדש – יש גם את האפשרות הזו. באולם השני תמצאו חברות חיצוניות שמספקות חלקים, אביזרים או שירותים לאופנועי ב.מ.וו. קצרה היריעה מלפרט את כולם, אך נציין שתוכלו לרכוש שם מעטפת קרבון לאופנועי ב.מ.וו, ליצור ב.מ.וו מחלקים ייחודיים כאלו ואחרים, לקחת קורס על לין-משין עם זרועות הידראוליות, לאבזר את הב.מ.וו שלכם בכל מה שדמיינתם, וגם לצאת לטיולים חובקי עולם. באולם השלישי, הקטן יותר, תמצאו פריטי לבוש מאופנה מכל הסוגים והמינים, כשכולם קשורים באופן זה או אחר לאופנועי ב.מ.וו.

כשיוצאים החוצה למתחם שמתחת לכיפת השמיים מגיעים למתחם ההופעות המרכזי, שבו במהלך רוב היום ישנן הופעות רוק של להקות מקומיות. גם הפיקסי'ז אמורים היו להופיע באחד הערבים, אולם הם נאלצו לבטל כי אחד הנגנים חטף קורונה. מסביב למתחם ההופעות ישנם מתחמים רבים של תצוגות אופנועים ושל פעילויות שונות. כך למשל תמצאו עשרות רבות של מציגים – החל מיבואנים גדולים של ב.מ.וו כמו היבואן הצרפתי או היבואן הפולני, כשלכל אחד מהם תצוגה מושקעת של אופנועים שנבנו אצלו במוסך, ועד סדנאות מקומיות קטנות מכל רחבי העולם, ובמיוחד מאירופה, שמציגים את האופנועים שנבנו אצלם בסדנאות. ושוב, על כל אופנוע כזה אפשר להתעכב דקות ארוכות, להתרשם מאיכות הבנייה ומהפרטים הקטנים, וכן לשמוע את הסיפור שמאחורי האופנוע. נציין כי כל ביתן כזה של סדנה מציע לא רק אופנועים בבנייה עצמית, אלא גם המון לייף-סטייל הייחודי לסדנה ולאופיה. מרתק!

במהלך היום יש גם הופעות של רכיבה במתחמים ייעודיים: הופעת פריסטייל מוטוקרוס עם שלושה פעלולנים מקצועיים, הופעת סטאנט, וכן הופעת טריאל. אבל המופע שהרשים אותנו יותר מכל היה המוטודרום המקורי, הידוע בכינויו 'קיר המוות', עם שלושה רוכבים שהם טיפוסים אמיתיים שרוכבים על אופנועים משנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. מופע מרתק שמעלה חיוכים רבים, ושאפשר לראות אותו שוב ושוב.

וכמו כל פסטיבל אופנועים שמכבד את עצמו, האוכל והשתייה הם חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. במקום תמצאו דוכנים עם סוגים רבים של מזון, ובעיקר בירה. הרבה בירה. לאן שלא תסתכלו, בכל זמן שלא יהיה, תמצאו אנשים עם כוס בירה ביד. איך אפשר שלא…

בב.מ.וו עוברים מגרמיש לברלין, קרוב לבית – למפעל האופנועים של ב.מ.וו בברלין – ובמידה מסוימת קצת מתמסדים. אמנם המסורת של גרמיש נשברה, אבל בב.מ.וו ממשיכים אותה בקונספט קצת שונה, אבל לא פחות מהנה, ונותנים לאוהדי ב.מ.וו בפרט ולאוהבי אופנועים בכלל – סוף שבוע של אסקפיזם דו-גלגלי מהנה. המלצה חמה לכל חובב דו-גלגלי.

הסוזוקי GSX1100S קטאנה (Katana) עוצב על-ידי קבוצת מעצבים שרצו ליצור משהו מיוחד ורדיקאלי על אופנוע עם ביצועים מכובדים.

בשנת 2018 החזירו בסוזוקי לתודעה את ה-GSX1100S קטאנה המקורי. המשמעות של קטאנה היא חרב יפנית ארוכה עם חוד מעוקל וידית שמאפשרת אחיזה בשתי ידיים. הכלי המועדף על הסמוראים. בדומה לשם 'נינג'ה' של קוואסאקי, השם חובר לאופנועים נוספים של סוזוקי, שנמכרו בעיקר בשוק האמריקאי. אנחנו נתרכז במקורי משנת 1981, שלמרות מחליפו המודרני, הוא היחיד שמזוהה עם השם ורשאי לדעתנו לשאת אותו בגאון.

בהנהלת סוזוקי הסתכלו על היצע האופנועים של החברה במחצית שנות ה-70 של המאה הקודמת, והחליטו שהם צריכים משהו שיעורר את הקהל. הם פנו למחלקת עיצוב חיצונית אשר הובלה על-ידי המעצב הראשי של ב.מ.וו באותה התקופה – הנס מות' (Hans Muth), ויצרו שני קונספטים בשם ED1 ו-ED2, שמשמעותם European Design – עיצוב אירופאי. נתעלם הפעם מ-'1', שם מדובר על סוג של נייקד עם מנוע 650 סמ"ק, שהפך להיות GS650G. בשביל ה-ED2, שאתם רואים כאן, השתמשו גם במנהרות רוח לטובת השגת מקדם גרר יעיל – לא משהו מובן מאליו בסוזוקי באותם השנים. הירידה לפרטים הייתה גם בלוח השעונים המיוחד.

בטופ ניצב ה-GSX1100S שנחשף בתערוכת קלן בשנת 1979. היה לו מנוע ארבע צילינדרים בשורה, חשוף, בנפח 1,074 סמ"ק, מקורר אוויר, עם 16 שסתומים וגל-זיזים עילי כפול. ההספק עמד על 111 כוחות סוס ב-9,500 סל"ד, המומנט עמד על 10 קג"מ ב-6,500 סל"ד. כל זה הספיק ל-220 קמ"ש בקצה ההילוך החמישי האחרון, כשבאותה התקופה הוא נחשב לאחד האופנועים המהירים. את המסה היבשה של 232 ק"ג בלמו צמד דיסקים צנועים בקוטר 275 מ"מ ודיסק אחורי יחיד באותו הקוטר. לקטאנה הייתה שלדת עריסה כפולה, מזלג טלסקופי עם מנגנון אנטי-דייב למניעת סגירת המתלה הקדמי בבלימה שנלקח ממסלולי המרוצים, וצמד בולמים מאחור עם כיוון עומס קפיץ.

העיצוב המיוחד נתקל כמובן בתגובות קוטביות, כאשר אחד היתרונות באותם השנים הוא שהמגיבים הכועסים אמרו בקול או כתבו מכתבים שהגיעו לאנשהו אחרי שבועות. הבוחנים אהבו את המנוע, אבל פחות את ההתנהגות שהוכשלה בעיקר בגלל הבולם האחורי.

הסוזוקי GSX1100S קטאנה לא היה הצלחה מסחרית גדולה, אבל הוא תרם רבות לתדמית של סוזוקי. בזכות אופנוע אחד סוזוקי נחשבה בתחילת שנות ה-80 לחברה פורצת דרך ונועזת, מה שבהחלט תרם למכירות של האופנועים האחרים. עד היום הקטאנה נחשב לאופנוע אספנים מבוקש, בטח אחרי הגרסה המודרנית, שנתנה פרשנות רטרו-מודרנית עם העיצוב והשם. הגרסה המקורית רצה עד לשנת 1985, כאשר מדי כמה שנים היה ניסיון להחיות את העיצוב והשם בעיקר בשוק היפני. עוד אחד מאותם אופנועי אייקונים, שתמיד ייכנסו לרשימת האופנועים החשובים ביותר של סוזוקי, ושל תחילת שנות ה-80.

• רכיבה ראשונה: סוזוקי קטאנה 2019