קטגוריה: מגזין

ההארלי דיווידסון V-Rod היה קרוזר לא אופייני שהוצג בתחילת שנות ה-2000 כאופנוע שרירים מודרני עם יכולות מרשימות, בעיקר בקו ישר.

ההארלי דיווידסון וי-רוד הוא לא בדיוק מה שציפו מיצרנית קרוזרים ותיקה להציג. הארלי של סוף שנות ה-90, די בדומה להיום, נזקקה לזריקת נעורים שתביא לקוחות חדשים וצעירים שירעננו את תזרים המזומנים המצטמק. אין יותר מושך ואמריקאי מאשר מכונית שרירים, אז בהארלי עשו את ההתאמה לגרסה דו-גלגלית והציגו בשנת 2001 את מה שידוע גם בשם VRSC (ר"ת V-twin Racing Street Custom).

מנוע הווי-טווין רבולושן, עם 60° בין הצילינדרים, תוכנן יחד עם פורשה הגרמנית והציע נפח של 1,131 סמ"ק מקוררי נוזל עם 115 כוחות סוס ו-11.6 קג"מ (שגדלו ל-1,247 סמ"ק ו-125 כ"ס בשנת 2008). אלו היו אמורים לספק את החלק המרכזי בחוויה, שנעטפה בעיצוב בולט, נמוך וארוך (בסיס גלגלים באורך 1,700 מ"מ וגובה מושב של 705 מ"מ) עם כרום, כידון רחב וצמיגים רחבים בגודל 120/70 על חישוק 19″ מלפנים ו-240/40 על 18″ מאחור.

ביצועים מטורפים לא היו, לא בקו ישר – 12.25 שניות לרבע מייל, ולא בכביש המפותל – גם ובעיקר בגלל המשקל שנע סביב 300 ק"ג. המזלג ההפוך היה בקוטר 43 מ"מ, אך קשוח ונטול יכולות כיוון, וצמד הבולמים מאחור אפשרו כיוון עומס קפיץ בלבד. הבלמים היו טובים עם צמד דיסקים בקוטר 320 מ"מ. מרכז הכובד הנמוך התאפשר גם בזכות מיכל הדלק בנפח 19 ליטר שישב מתחת לישבן הרוכב, כשבתוך מיכל הדלק הקלאסי ישבה תיבת האוויר.

ההארלי דיוויסון וי-רוד חי חיים מלאים של 16 שנים עם הצלחה טובה יחסית שבאמת הביאה לקוחות שלא החזיקו כלים של הארלי לפני כן. בהתאם לקאסטום, שמאפשר קאסטומיזציה עד השמיים, מבחר הגרסאות שהגיעו מהארלי עצמם היו רבות וכללו עשר גרסאות שונות שהציעו עיצובים שונים, כיולי מנוע ושלדה אחרים ומידות שונות לצמיגים. בהארלי רצו רענון תדמית לצד מתחרה ראוי לימאהה וי מקס, לטריומף רוקט, ולימים גם לדוקאטי דיאבל. אי אפשר להגיד שהוא היה הצלחה אדירה, אבל בהחלט לא כישלון. בסופו של יום היה לו את הקסם שלו, קהל הלקוחות הנאמן (למרות שבהתחלה הקהל הקלאסי של רוכשי ההארלי התכחש לו), וקסם רב.

הבימוטה V-DUE 500 היה הבימוטה היחיד שהכיל מנוע של בימוטה, ועוד איזה מנוע – דו-פעימתי בנפח 500 סמ"ק עם הרבה כוח ומעט משקל; רק חבל שהטכנולוגיה לא החזיקה מעמד, ורוב הרוכשים החזירו אותו לחברה.

שמונה שנים לקח למהנדסי בימוטה להשלים את בניית המנוע של ה-V-DUE. בשנת 1997 הציגו בבימוטה דגם גרנד פרי לכביש, בעידן בו הקטגוריה השולטת הייתה ה-500 סמ"ק יורקי העשן. כל דגמי בימוטה מכילים מנועים של יצרנים אחרים, בעוד שכאן המנוע היה טהור מבית. מנוע וי-טווין בנפח 499 סמ"ק, מקורר נוזל, 110 כוחות סוס ב-9,000 סל"ד ו-9.2 קג"מ ב-8,000 סיבובים לדקה, עם מערכת ההזרקה הישירה הסדרתית (עד כמה שבימוטה זה סדרתי) הראשונה במנוע שתי פעימות, וזאת במטרה ליישר קו עם תקנות זיהום האוויר של סוף שנות ה-90 ולאפשר ל-V-DUE רישוי כביש.

מסביב למנוע השקיעו בבימוטה בשלדת צינורות מאלומיניום קשיח וקל, אותו חומר שממנו נבנתה הזרוע האחורית. המזלג ההפוך של פאיולי היה בקוטר 46 מ"מ עם יכולות כיוונון מלאות, כמו גם הבולם האחורי של אוהלינס. היו בלמי ברמבו וחישוקי 17″ עם מידות צמיגים של 120/70 מלפנים ו-180/55 מאחור. המשקל היבש עמד על 176 ק"ג, מיכל הדלק הכיל 20 ליטרים, והמהירות המרבית עמדה על 265 קמ"ש.

עד כאן הכל טוב ומעורר תאבון, ובבימוטה קיוו למלא את קופת המזומנים עם 500 היחידות שהתכוונו לייצר במחיר של 30 אלף דולר ליחידה. אך לא כך היה המצב, כשמתוך 340 הרוכשים הראשונים הוחזרו לבימוטה כמעט כולם – דוגמה מאנגליה: 10 כלים מתוך 15 חזרו למפעל. החזרת הכלים במימון בימוטה והחזרת הכסף לרוכשים העמידה את בימוטה על סף פשיטת רגל. הרוכשים התלוננו כמעט על הכל – מנועים שלא מתפקדים מתחת ל-5,000 סל"ד ולא מספקים את כל הכוח במעלה הסל"ד. נזילות מכל מקום, בעיות אלקטרוניקה וחשמל, וחלקי פלסטיק שנסדקים. גם המגזינים שבחנו את הבימוטה לא ממש הרגישו שהוא אופנוע מרוץ לכביש. המנוע לא עמד ברמה של המכלולים, והמחמאות צפו רק כשברגע נדיר שבו הכל תפקד כמו שצריך.

אחד המהנדסים שהיה אחראי על הפרויקט רכש בעצמו את כל הכלים שהוחזרו, יחד עם החלקים והזכויות. הוא יצר לעצמו סדנא שהחליפה את רוב המנועים המוזרקים בקרבורטורים, עם מנוע חזק יותר, ומכר עשרות יחידות בתחילת שנות ה-2000 לאספנים כאלו ואחרים.

ההונדה NX דומינייטור היה אופנוע דו-שימושי שיוצר משנת 1988 ועד 2003 ללא שינוי מהותי, ובשמונה נפחים שונים. אנחנו נתמקד בגרסת ה-650 הפופולרית.

בהונדה רוצים להחזיר לחיים את צמד האותיות NX, רק שהפעם פורמט המנוע יהיה טווין מקבילי בנפח 500 סמ"ק (שיילקח ככל הנראה מה-CB500X). הדגם המקורי נולד בשנת 1988, ואם תחשבו על זה, הוא הביא את בשורת האדוונצ'ר הרך, כמו שאנו מכירים כיום, לעולם שהכיר בעיקר כלים דו-שימושיים קשוחים יותר. במשך כל 15 שנותיו היו לו 8 גרסאות נפח שונות – החל מ-125, 150, 200, 250, 350, 400 ו-500 סמ"ק. כולם מנועי סינגל מקוררי אוויר ושמן. אנחנו נתרכז בגרסת ה-650 סמ"ק הבכירה.

הדומינייטור היה בנוי על בסיס ה-XR600, כאשר המנוע שירת אחר כך את ה-XR650L. מדובר על סינגל מקורר אוויר בנפח 644 סמ"ק שסיפק 44 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-4.6 קג"מ ב-5,000 סל"ד. השלדה ומכלוליה גם התמקמו על ה-XR650L האגדי, שאותו אנחנו מכירים טוב ושעדיין חי וקיים. השינוי לעומתו היה במידת הגלגל האחורי של הדומינייטור, שהגיע בקוטר "17 במקום "18 ב-XR. גלגל "21 מלפנים ובולמים זהים הקנו לו יכולות שטח טובות, שהותאמו לשבילים בעיקר – גם בגלל המשקל המלא שעמד על 170 ק"ג.

בניגוד לגישת הדו"ש הקשוח של ה-XR, ב-NX עבודת הגוף הייתה ייחודית לדגם והציעה גישה נינוחה יותר עם מושב נוח, סבל גדול לנשיאת ציוד ופיירינג קדמי עם משקף רוח קטן, שאפשר נוחות כביש טובה משמעותית משל מקביליו באותה התקופה. מיכל דלק בנפח 16 ליטר השלים חבילה מצוינת לטיולים, לפני שהמושג 'אדוונצ'ר-טורר' נולד. משפחת דגמי ה-NX לא זכתה להצלחה בארצות הברית, ושם השיווק פסק לאחר שנתיים. לעומת זאת, באירופה, באוסטרליה ובניו זילנד הוא זכה להצלחה אדירה, שהצדיקה את המשך הייצור, כאשר בקושי נעשו שינויים או עדכונים במהלך כל חיי הדגם. אמינות המנוע והמכלולים הייתה ללא רבב, בארצות מסוימות הוא נחשב לאופנוע טיולים קלאסי, שקונים ומוכרים מיד ליד הטיול, ויש כאלה שעברו עשרות ידיים ומאות אלפי ק"מ ועדיין ממשיכים להתגלגל.

לישראל ה-NX650 דומינייטור מעולם לא הגיע, לעומת אחיו, ה-XR650L, שהיה מאוד פופולרי בארץ.

בשנת 2003 הוצג הדוקאטי 999, כשעל כתפיו הוטלה משימה אחת בלתי אפשרית.

בשנת 1994 נפל דבר בעולם האופנועים: את ה-888 המרובע של דוקאטי החליף אופנוע אחד שעד היום נחשב למושלם ביותר בעולם הדו-גלגלי – ה-916, והוא בהחלט השאיר הרבה לסתות על הרצפה. שנות ה-80 הייתה תקופה בה כולם היו תולים על הקירות פוסטרים של הלמבורגיני קונטאש או של הפרארי טסטרוסה, אז בשנות ה-90 ה-916 תפס מיד מקום של כבוד בקיר של כולם. יצירת המופת, פרי עיצובו של מעצב העל מאסימו טמבוריני, הציגה קווים נקיים, פנס קדמי כפול, שלדת צינורות גלויה לעין, זרוע אחורית חד-צדית, מזלג הפוך של שוואה, ומעל הכל – סעפת מתפתלת שמסתיימת בצמד אגזוזים מתחת למושב האחורי. ה-916 יוצר בין השנים 1994 ל-1998, כאשר בשנים שלאחר מכן נפח המנוע גדל, המכלולים השתדרגו, והשמות הוחלפו ל-996 ול-998.

בשנת 2003 הוצג ה-999, ומיד הוכרע גורלו, כאשר העיצוב לא יכול היה להיות רחוק יותר מקודמו. פייר טרבלנש – שגם היה אחראי על המולטיסטראדה המקורי והמוזר – לקח את המושלמות של ה-916 ושילב שני פנסים האחד מתחת לשני, זרוע אחורית כפולה, ומערכת פליטה שאוכלת את כל החלק האחורי. אם נהיה כנים, אז במציאות ה-999 נראה מרשים, אבל, כאמור, לא כמו קודמו. נפח מנוע הוי-טווין 90° מקורר הנוזל עמד על 998 סמ"ק, והוא סיפק 124 כוחות סוס ו-10.3 קג"מ, שעם משקל של 199 ק"ג סיפק ביצועים טובים. שלדת הצינורות הייתה מפלדה, הבולמים היו של שוואה, הבלמים של ברמבו עם צמד דיסקים בקוטר 320 מ"מ מלפנים, ולוח השעונים סיפק רייסריות עם נורת חיווי להחלפת הילוכים ושעון עצר למדידת זמן הקפה. ה-999 סיפק ביצועים טובים והתנהגות מרשימה, אך תנוחת הרכיבה הייתה על גבול העינוי, האמינות לא הייתה בשמיים, וההתנהלות איתו ביום-יום הייתה מאתגרת, בלשון המעטה.

מעט לאחר מכן בדוקאטי כבר המשיכו במסורת שדרוג הדגמים. ה-999S הציע 136 כוחות סוס ו-10.8 קג"מ, בולמי אוהלינס קשוחים ואיכותיים יותר ומשכך היגוי. היה גם את ה-999R, שכבר שימש כגרסת ההומוליגציה לאליפות הסופרבייק העולמית. ה-R הציע 139 כוחות סוס, 11 קג"מ, חישוקים מאלומיניום מכורסם, הרבה קרבון, כמעט 20 ק"ג פחות ותג מחיר כואב. בשנת 2005 שלושת הדגמים שודרגו בתחום המנוע עם הספקים שעלו ל-140 כ"ס בגרסת הבסיס (ביפוסטו), 143 כ"ס ב-S, ו-150 כ"ס בגרסת ה-R. שנת 2006 כבר הייתה האחרונה בחיי הדגם, כשה-1098 החליף אותו בשנת 2007 וניסה למחוק את כישלון קודמו להחזיר את דוקאטי לשלטון. באותה השנה דוקאטי הוציאו גרסה מוגבלת ייצור של 150 יחידות שנועדו לקבוצות מרוצים פרטיות ולרוכבי מסלול.

הדוקאטי 999 ניסה מיומו הראשון להיכנס לנעליים המאוד גדולות של ה-916, ומיד נכשל בקטגוריית דעת הקהל. בסך הכל הוא היה אופנוע טוב מאוד, עם מנוע איכותי ומרשים, מכלולי קצה והתנהגות מסלול משובחת. דגמי המרוץ קצרו הצלחה אדירה באליפות הסופרבייק העולמית וזכו באליפות עולם בשנת 2003 עם ניל הודג'סון, ב-2004, עם ג'יימס טוסלנד וב-2006 עם טרוי בייליס. לימים ערכו של ה-999 היה כל כך נמוך, שניתן היה לרכוש אותו – גם בארץ – במחירים מצחיקים (ולהשקיע רבות באחזקה היקרה). אירוני שבשני העשורים האחרונים, אחרי שהדגמים החדשים נהיו יקרים מאוד, הוא נהיה מבוקש וערכו עלה בצורה משמעותית. במקביל אליו נמכר גם ה-749 עם מנוע בנפח 748 סמ"ק, 108 כוחות סוס ומבחר גרסאות. הוא נראה כמו אחיו הגדול ולכן גם נכשל מלכתחילה, בטח כשלעומת מתחריו הוא היה פחות טוב או פרקטי.

הקאג'יבה מיטו 125 החליף בתחילת שנות ה-90 את הפרצ'יה כרפליקת הגרנד-פרי-שתי-פעימות-חם-אש-הלוואי-שהיה-לנו-מסלול, וכשחשבנו שכזה בדיוק אנחנו רוצים – הגיעה רפליקת הדוקאטי 916.

אחרי שקאג'יבה משכו את כל תשומת לב העולם יחד עם קמפיין הפרצ'יה C12 והגרסאות הצהובות של ספרינג שנשאו את הרוכבות / דוגמניות והסלוגן "ספרינג. הכי מהיר בעיר" – הם רצו להפריש את הדגם בשיא. בשנת 1990 בקאג'יבה הציגו גרסה חדשה – נייקד למעשה – בזמן הגרנד פרי של מיזאנו. מספר חודשים לאחר מכן הוצגה הגרסה המוגמרת, עם פיירינג מלא, שעוצבה על ידי מאסימו טמבוריני הגדול.

המיטו (מיתוס) יועד להיות רפליקה של הקאג'יבה V589 של רנדי ממולה, שהצטרף לשורותיהם בהצלחה בשנת 1988. מנוע דו-פעימתי עם צילינדר יחיד בנפח 125 סמ"ק, מקורר נוזל, המפיק 31 כוחות סוס ב-10,400 סל"ד ועם חבילה כוללת ששוקלת 120 ק"ג. גיר שבעת ההילוכים של הפרצ'יה עבר גם למיטו, והיה צריך כל אחד מהם כדי לסחוט את כל הביצועים מהכלי. לימים הדגם הפך להיות הנמכר ביותר באיטליה. בשנת 1993 הגיע שדרוג בדמות מזלג הפוך של מרזוקי (קונבנציונאלי בדור הראשון) בקוטר 40 מ"מ ובלמים משודרגים. אבל חכו לשנת 1994.

בשנה זו הוצג המיטו 125 Evolution, שהפך להיות רפליקה אחד לאחד של הדוקאטי 916, וההצלחה המשיכה. דגם ה-EV גם שופר בתחומים כמו לוח שעונים חדש עם קצת יותר פירוט, נוסף משכך היגוי, הקרבורטור גדל ל-35 מ"מ לעומת 28 מ"מ בדגמים הקודמים, ונעשו שיפורי נשימה למנוע. מבחינת מנוע והתנהגות – הוא נשאר זהה. טיל יבשתי שיודע לשנות כיוון ברגע וחי עמוק במעלה הסל"ד. זהו לא כלי לרכוב עליו לעבודה או לסידורים. הוא מיועד רק לכבישים מפותלים או למסלולים צפופים. דורות רבים של רוכבי מרוצים גדלו על היכולות שלו, והמפורסם ביניהם הוא ולנטינו רוסי, שאופנוע המרוצים הראשון שלו היה זה – המיטו 125. אפשר לומר בביטחון שהוא גם אחראי לתשע אליפויות העולם של האיטלקי.

כלי שחי בקצב גבוה, דינו לא לשרוד הרבה. ואכן, מבחינת שרידות, עמידות ואמינות – המיטו לא כיכב. הוא נמכר גם בארץ, וקרוב לוודאי שנשארו עוד מספר יחידות ששוחזרו וננעלו בסלון. עם ירידת קרנם של הדו-פעימתיים והירידה במכירות, קאג'יבה סיימו את הפרק הזה לקראת שנת 2012. בהחלט אחד הדגמים שגורם לנו לרצות לחזור לתחילת שנות ה-90.

ההארלי דיווידסון ספורטסטר (Sportster) הוא ככל הנראה אחד הדגמים המוצלחים, החשובים והוורסטליים של הארלי מאז הקמת החברה. 

לפני מספר ימים חשפו בהארלי את הנייטסטר –  גרסת כניסה חדשה למשפחת הספורטסטר, אשר מגיעה עם מנוע חדש מקורר נוזל בנפח 975 סמ"ק, שמחליף את ה-883 האייקוני שיצורו הופסק. עוד לפני כן, בשנת 2020, הודיעו בהארלי על ביטול ליין דגמי הספורטסטר באירופה לאור מספרי המכירות וקהל הרוכבים בהווה שלא רוצה טכנולוגיה של פעם בפרמיה מוגדלת.

בשנה הבאה יחגגו בהארלי 120 שנים לחברה, כשהם עברו דרך ארוכה מאוד מאז שוויליאם הארלי והאחים דיווידסון הגו אופניים עם מנוע עזר, בצריף קטן בשנת 1903. ארבע שנים לאחר מכן הם כבר ייצרו דגם מתקדם יותר עם מנוע וי-טווין בנפח 880 סמ"ק, שממקם את הצילינדרים ב-45° האחד מהשני. מספרי המכירות החלו לעלות ולדגדג את העשרים אלף כלים בשנה, ובסוף שנות ה-20, פסע מהשפל הגדול ומלחמות העולם, הציגו בהארלי את מנוע הפלאטהד, אך כל הפיתוח נעצר כשהם גויסו להפנות את כל המשאבים האפשריים על-מנת לבנות כלים לצבא האמריקאי הנלחם בעולם.

בשנת 1952 הציגו בהארלי את ה-K MODEL, דגם 'ספורטיבי' בהגדרתם, עם מצמד ורגלית הילוכים בצד ימין – כי במרוצי הפלאט טראק פונים שמאלה – ועם מנוע בנפח 45 אינצ'ים מעוקבים (737 סמ"ק) שגדלו בהמשך ל-55 אינצ'ים מעוקבים (900 סמ"ק). בשנת 1957, ובמקביל ל-K, הוצג נושא הכתבה שלנו – ה-XL SERIES SPORTSTER (בתמונה בראש הידיעה), עם אותה שפה עיצובית של ה-K. האותיות XL תיארו בשפת הארלי את המשקל, כלומר Extra Light – אקסטרה קל.

המנוע כאן כבר היה מסוג IRONHEAD – כי ראשי שני הצילינדרים היו מברזל (איירון) ועם 54 אינצ'ים מעוקבים מקוררי אוויר – שזה 885 סמ"ק, שהפכו ל-883 כי זה נראה יותר טוב בלוגואים. המלחמה הישירה הייתה מול טריומף, BSA ונורטון, ועם תג מחיר של 1,100$, יותר כוח ויכולות ספורטיביות (יחסית) – השוק האמריקאי רכש 1,983 בשנה הראשונה והגרף המשיך לעלות בקצב יציב עם 2,765 יחידות בשנת 1960 וקרוב ל-25 אלף בתחילת שנות ה-70. לימים, הוא היה הדגם הנמכר ביותר בליין של הארלי – הלחם וחמאה. גרסה משודרגת הוצגה בשנת 1958, עם קומפרסיה גבוהה יותר ומכלולים מעט 'חמים' יותר, ונקראה XLCH (ר"ת Extra Light Competition Hot).

בשנת 1975 המנוע גדל ל-1,000 סמ"ק, ושלוש שנים לאחר מכן הרגולציה הכתיבה את המעבר של רגלית ההילוכים לצד שמאל. באותו העשור גם הוצג ה-XR750, שמוכר גם ובעיקר דרך רוכב הפעלולים איוול קניוול, אבל הוא בן דוד רחוק מאוד של הספורסטר ולכן לא נתייחס אליו הפעם. ב-1980 ההתנעה עברה מרגלית לחשמלית. בשנת 1986 טכנולוגית המנועים זנחה את האיירון הד ועברה ל-Evolution, כשהנפח חזר להיות בגרסת כניסה של 883 סמ"ק ו-1,100 סמ"ק (שגדלו ל-1,200 סמ"ק בהמשך). שנת 1991 שידרגה את הדגמים עם גיר של חמישה הילוכים, רגליות עם גומיות לעמעום הוויברציות, והינע רצועה בגרסה אחת, ששנתיים לאחר מכן הגיעה לכל קשת דגמי הספורטסטר. בשנת 2000 היה עוד שדרוג במנועים ובלמים, כשבעשור השני של המילניום משפחת הספורטסטר מנתה שש גרסאות שונות בשני הנפחים.

אתם שמים לב שלא סיפקנו כאן תיאור של הספקים, מכלולים, אלקטרוניקה (כי לא היתה) ומשקלים – זה משום שלא היה דגם אחד שדמה לשני. כל הכיף באופנועי קאסטום זה זה: הקאסטומיזציה – ההתאמה האישית. כל לקוח התאים ופיתח את המנוע והעיצוב לפנטזיות ולחלומות שלו, וההארלי דיווידסון ספורטסטר סיפק בדיוק את זה – גרסת בסיס שממנה אפשר להגיע לכל מקום ולכל תוצאה בבניית האופנוע. משם והלאה, אין על התחושה של משהו ייחודי שאיתו אתה רוכב לעבודה, לטיול או לבית הקפה בבר בהר.

המותג הארלי דיווידסון הוא אייקון אמריקאי, ועבור רבים ברחבי העולם הוא לא מהווה כלי תחבורה אלא דרך חיים. אפשר לומר שיש להיות אופנוען ויש להיות הארליסט, וזאת בעיקר בשל הרוח המיוחדת שהאופנועים האלה מביאים איתם – פחות טכנולוגיה וריצה אחרי הקידמה ויותר רוח אופנוענות חופשית. מאז תחילת הייבוא לישראל בשנות ה-80 ועד היום נמכרו פחות מ-1,000 כלים בישראל מכל הדגמים, אז כל הארלי הוא ייחודי ומיוחד, ובטח דגמי ה'כניסה' – הספורטסטרים.

כתב: רני גוט; צילום: חברי הקבוצה

הסכמי אברהם בכלל וההסכם עם מרוקו בפרט פתחו את הדיונות האין-סופיות ואת המרחבים האדירים של מרוקו בפני המטיילים ואנשי השטח הישראלים. עד הסכמי אברהם ישראלים הורשו לטייל במרוקו בקבוצות מאורגנות ובמסלולים כמעט קבועים. היום רק האוקיאנוס האטלנטי והגבול עם אלג'יריה עוצר אותם, והתיירות למרוקו פורחת.

כבר יותר מ-30 שנים ברציפות שאני רוכב אנדורו – בעיקר עם קבוצת חברים מיוחדת במינה – כשאנחנו רוכבים בעיקר בארץ, אבל גם במקומות מעניינים בעולם, מהג'ונגלים של דרום מזרח אסיה ועד הרי הקרפטים ברומניה. אבל החלום האמיתי שלנו היה תמיד לרכוב על מסלולי ראלי פריז-דאקר המפורסם, בו אנו צופים כבר עשרות שנים. תמיד היה נראה כחלום שלעולם לא יתגשם, בעיקר מפני שלישראלים לא הייתה באמת דרך להגיע לרכוב בצפון אפריקה.

אבל כעת הסכמי אברהם נחתמו, הגבלות הקורונה כמעט נעלמו, האופציה שנראתה חלומית עד לא מזמן נפתחה, והחלטנו לנצל אותה מיד – כי במזרח התיכון אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. יש הזדמנות – עכשיו צריך לנצל אותה. אז חיפשנו מישהו שיתפור לנו טיול אופנועי אנדורו במרוקו.

צפו בווידאו: עם אופנועי אנדורו במסלולי הדקאר במרוקו

מצאנו את דיקלה – מדריכת תיירים למרוקו שמדברת את השפה המקומית ומכירה היטב את המדינה מעשרות טיולים שבהם ליוותה קבוצות מהארץ. הוריה נולדו במרוקו ועלו לארץ כילדים, וכבר בסוף שנות התשעים, מיד כשמרוקו נפתחה לא באופן רשמי לביקורים של ישראלים, לקחו אותה הוריה לטיול שורשים. היא התאהבה במרוקו, ומאז לא מפסיקה ללמוד את המדינה, את השפה, את ההיסטוריה – ועכשיו גם את סצנת השטח שכל כך מתפתחת בשנים האחרונות בארץ.

פנינו לדיקלה וביקשנו לתפור לנו טיול במרוקו על-גבי אופנועי אנדורו, ולא בשום אוטובוס משעמם של טיול קלאסי מאורגן. דיקלה לא נבהלה והחלה לתכנן לנו טיול עם הרבה חול, אבק, בנזין ורעש. הטיול הורכב מיום טיול במרקש ויום בעיר הנמל אסווירה, הנמצאת לחופי האוקיינוס האטלנטי בה התגוררה קהילה יהודית מבוססת אשר תרמה להתפתחות העיר כעיר מסחר ושער לאפריקה. מיד לאחר מכן התחלנו במסע דרומה ונפגשנו עם האופנועים בווארזאזת – עיר הסרטים המקומית הנמצאת בין רכסי האטלס האדירים.

האופנועים שעליהם רכבנו הם של ק.ט.מ, מדגם 450EXC-F. האופנועים אמנם מדגם 2020, אבל בגלל שמרוקו, כמו הרבה מדינות, הרימה בלם יד בתקופת הקורונה בכל ענף התיירות – בתכלס קיבלנו אופנועים חדשים עם מקסימום 80 שעות מנוע. ובאמת, בארבעה ימים של רכיבה אינטנסיבית, של מאות קילומטרים ביום, לא הייתה אף לא תקלה אחת באופנועים, והם עבדו ללא דופי. הבעיה היחידה הייתה מסבי גלגל אחורי באחד האופנועים, שהתעקשנו שיוחלפו לאחר בדיקה עצמאית שלנו כי סברנו שיש בהם קצת חופש. מדריך האופנועים שאיתו רכבנו בכל יום, וכן הצוות שלו – כולם מקצוענים ומכירים את המטריה – הבינו את דרישתנו, הסכימו עמה מיד ובהזדמנות הראשונה שמצאו, החליפו מסבי גלגל.

אז קצת פרטים טכניים הכרחיים: עלות הטיול עומדת על סביב 10,000 ש"ח, והיא כוללת 7 ימי שהייה במרוקו, מתוכם 4 ימי רכיבה. הלינה ב'ריאדים' (מלונות אותנטיים מקומיים) עם בריכה מפנקת וג'קוזי. כשבועיים לפני הטיסה מוסרים את הדרכונים לדיקלה על-מנת שתוציא ויזות. היותה של דיקלה דוברת השפה המקומית (השפה מזכירה ערבית מדוברת אך שונה ממנה מאוד) מאפשרת לה לסגור בעצמה את כל הנדרש לטיול ישירות מול כל מקום, ובעיקר ישירות מול מדריך הרכיבה המקומי. הגישה מצד המקומיים שונה לגמרי כאשר מדברים איתם בשפתם, והקבוצה קיבלה הרבה כבוד מהמקומיים. כל סגירה ישירה שכזו, אגב, חוסכת לקבוצה כסף רב עבור עמלות תיווך מיותרות. כך למשל, חווינו טיולים בסמטאות הערים וארוחת צהריים במסעדת פועלים כשהמלצר הוא גם הטבח, גם בעל הבית, וגם המסגר שבנה ומפעיל את הטאבון.

בטיול עצמו דיקלה מלווה אותנו על גבי ג'יפ חפ"ק 4X4 אשר נוסע בדרכים מקבילות ופוגש את הקבוצה בנקודות קבועות מראש. לעתים דיקלה והג'יפ חיכו לנו על צירי ההתקדמות ודאגו לנשנושים מערביים בכפרים נידחים על גבול אלג'יריה. זכינו גם להסברים מרתקים בעמק הטודרה, הרי האטלס הקטנים, הרי הסהרו, עמק הדרא ועוד מקומות משגעים רבים שעברנו בדרך. מעבר לפינוק של חפ"ק שמלווה אותך, הייתה גם תחושת בטחון, שכן החפ"ק תפקד גם ככוח חילוץ רפואי, וגם כסיוע עם חלקי חילוף בסיסיים לאופנועים במידת הצורך.

באחד הלילות דיקלה ארגנה לנו מראש חגיגה מיוחדת ביום הולדתו של אורן, כשבאותו היום סיימנו רכיבה של כ-400 ק"מ לקראת השעה 22:00. הרכיבה המיוחדת הזאת התחילה בסמוך לשלגים של הרי האטלס והסתיימה בדיונות של מרזוגה. החגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, עם להקה מקומית וריקודים מרוקאים מסביב למדורת הגלמפינג שבו ישנו באותו הלילה.

הרכיבות היו מגוונות, ובכל יום רכבנו מאות קילומטרים בשבילים, במישורים עצומים, בנתיבי הרים, בדיונות חול מטורפות, וכמובן בצירי הראלי המפורסם של פריז-דאקר. איברהים, המדריך המקומי שלנו (זכה מאיתנו לשם אברהם), רכב היטב וגם הכיר לעומק את המסלולים בהם עברו בעבר רוכבי הדאקר.

רכבנו 4 ימים רצופים, ויצא לנו להיות גם באזורים שהמדריך פחות הכיר וניווט באמצעות GPS. באזורים שהמדריך הכיר פחות טוב, אחד מהחבר'ה – יוצא יחידת שלדג של תחילת שנות התשעים, שלטענתו למד את הצירים עוד בארץ – ניווט במקום המדריך, ואנו כולנו סמכנו עליו ורדפנו אחריו בתחושה שזו לא הפעם הראשונה שהיה שם, אי-שם במישורים של הסהרה. הוא, אגב, הכחיש בתוקף…

עם טיסות ישירות ויחסית זולות למרוקו, עם מדריכה מעולה ומקצועית המכירה היטב את מרוקו, את התרבות המרוקאית ואת השפה המקומית, עם אופנועים ברמה טובה ומדריך מקצועי, במדינה שמזמינה תיירים ובעלת מסורת של טיולי שטח – זה אחד הטיולים הטובים שעשינו!

כתב: סתיו מזור; צילומים: עמרי גוטמן

בוקר שבת, אני על קו הזינוק, מתחתיי מנוע וי-טווין בנפח 1,000 סמ"ק, ואני קצת מתרגש והרבה מחויך. ככה זה – ככל שהמנוע יותר מטרטר ככה החיוך הדבילי בתוך הקסדה יותר רחב.

גיא מזניק, והמכונה ואני יוצאים לריקוד טנגו מלחמה. ההילוכים עוברים, המהירות עולה, והמדבר רץ אחורנית מתחת לגלגלים. זה הזמן שאני מזכיר לעצמי שמדובר בראלי ולא במרוץ צפוף, ולכן צריך גם לנווט, או בעיקר להיכנס לראש של של דן קטנוב ולנסות להבין מה הייתה כוונת המשורר שכתב את ספר הדרך.

'ספר דרך' זאת שיטת ניווט שלא ברור לגמרי מאיפה הגיעה. סוג של סיפור דרך כמו שהיינו מכינים לעצמנו בראש בניווטים בצבא, אבל פה עם ציורים ומרחקים. תוך כדי הרכיבה צריך להתאים את המרחק לציור, ולנסות להבין מה ראה הבחור שכתב את ספר הדרך שבו אתה קורא עכשיו תוך כדי רכיבה במהירות שלעתים נוגעת ב-100 קמ"ש. אז אני משחרר קצת את יד ימין, מתרכז בניווט, ואין דבר יותר מהנה מלראות את נקודות הסימון נופלות לך בדיוק במקום.

נקודה ועוד נקודה, החיוך אדיר, הראש נכנס למצב שיוט, ואז מגיעה הנקודה בקילומטר 3.07 – פנייה ימינה לטיפוס של דיונה. דנדן פינק אותנו בדיונה-דיונה. מסתכל קדימה לנתח את הדיונה, מזהה נחל קטן לפניה, מוריד להילוך שני, מגיע אל הנחל, מפיל את האופנוע בכוח לתוך הנחל כדי לייצר אחיזה, גז חזק ביד ימין, גוף לאחור, והאופנוע נדבק לדיונה ומתחיל לטפס. בשני-שליש גובה האופנוע מסמן שהוא לא מגיע למעלה. כל הגוף ימינה, עוד לחיצה קטנה על יד ימין, ואני מסמן לאופנוע שהוא כן עולה את הדיונה. עוד תיקון אחד לשמאל ואנחנו למעלה.

בקילומטר 3.22 אני פוגש כמה רוכבים מבולבלים, ופה אני עושה את מה שאני הכי טוב בו – מפגין מלא ביטחון עצמי ומסתער על הדרך שנראית לי מתאימה. הפעם זו לא הדרך, ואחרי כמה מאות מטרים על הדיונה אני מזהה שהספר לא מתחבר לשטח. חוזר אחורה, יורד את הדיונה, חוזר שתי נקודות אחורה, בודק שהטיפוס לדיונה התבצע בנקודה הנכונה, שוב מסתער על הדיונה, הפעם קצת יותר נחוש בקו ישר, ושוב אנחנו למעלה. עוצר, מסתכל, מנסה להבין, מושך מעט מזרחה ושוב חותר למגע, אבל על הציר הלא נכון. הבנתם את הרעיון, אבל אני עוד לא. מבזבז על הדיונה כ-20 דקות וחמישה טיפוסים, ולבסוף מוצא את הדרך הנכונה שבה הסיפור מתאים לדרך.

ממשיכים ברכיבה. הניווט קשה, ואני לא היחיד שמסתבך. רוכבים שזינקו הרבה לפניי מגיעים פתאום מולי, ואני מוצא את עצמי רוכב על הדרך כשחמישה מתחרים חוזרים ממנה. פה אני שוב עושה את מה שאני הכי טוב בו, וממשיך בשלי…

הנקודות מסתדרות לי, ואני מבין שהרגע עקפתי חמישה מתחרים מאוד משמעותיים וזה בדיוק הזמן שלי לעשות טעות ולמשוך בדרך השמאלית במקום הימנית, ושוב הספר לא מתאים לקרקע. מזהה במהירות את הבעיה וחוזר לנקודה האחרונה שבה בוודאות הייתי מאופס, וכך הסיפור חוזר חלילה עד לנקודת התדלוק הראשונה אחרי 60 קילומטרים – נקודה שבה השעון עוצר ל-20 דקות. מתדלקים את האופנוע, צועקים רגע, נושמים עמוק, ומתכוננים לעוד 140 קילומטרים תחרותיים כאלו. קטנוב ניגש אליי ואומר: "עכשיו אתה הולך ליהנות". כמה שהוא צדק.

המרשל סורק את הברקוד שעל האופנוע, ואנחנו מזנקים לקטע מהיר. הדרך לבנה, שישה קילומטרים של מצערת פתוחה, מד המהירות מתריע על 145 קמ"ש, אבל הכל בסדר והכל בשליטה. האופנוע ואני בריקוד המכונה. קצת השכבה, מדי פעם האופנוע באוויר ונוחת כמו על חמאה – חלק ונעים. סיפור הדרך מסמן לי לפנות ימינה לדרך ברורה על הדיונות. החול עמוק, והענק הכחול שלי ששוקל מעל 200 קילו וחמוש ב-115 סוסים שעושים את מה שהם הכי אוהבים – לדהור על החול הרך. אני כמו במדיטציה, מלטף את החול עם פרסות הסוסים במהירות של יותר מ-60 קמ"ש. האופנוע ואני בחיבור מושלם דוהרים, קופצים, משכיבים בסיבובים, זורקים זנב ביציאות מהם, מקפיצים גלגל על 'קרסטים' וצוהלים בשמחה. מדי פעם גם עוקפים רוכבים שיד ימין שלהם פחות חזקה.

הניווט הולך מושלם, ואני מצמצם פערים שפתחתי בדיונה הראשונה. מגיע לנקודה שבה ספר הדרך אומר שמאלה אחרי הגבעה. מזהה את כל השמות הגדולים רוכבים בחוסר ביטחון לכל מיני כיוונים, ושוב אומר לעצמי: "נכון או לא נכון – הפגן ביטחון!". נצמד למצפן הפנימי שלי, והכוכבים לטובתי – אני על דרך המלך. מזהה את המפלצת של גבע מצמצמת עליי פערים. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שעמית שדות בעמדת הנווט ועירא על ההגה, יושבים על ארבעה גלגלים שכל אחד מהם יותר גבוה ממני. כדאי שאזוז ואצמד לשמאל. מסמן להם לעקוף, והם עוקפים תוך כדי שעירא מוציא את היד לסמן לשלום. ככה זה בראלי – המתחרים הם קודם כל חברים.

שוב מזהה פנייה שמאלה בספר הדרך. כנראה שעמית שדות מופתע ממנה בדיוק כמוני, כי הם פונים במהירות מטורפת, והנהג המיומן חזק על הגז כשארבעה גלגלים זורקים עליי קוב וחצי חול. טוב, נו, 'ברכה' קטנה וממשיכים על החול הרך.

אחרי בערך 100 קילומטרים אינטנסיביים כאלה הגוף כבר מותש, הידיים כואבות ממשקל המכונה, המהירות יורדת, האופנוע נותן תחושת כבדות, ופנייה הדוקה ימינה מאלצת אותי להאט. מיד אחרי הפנייה ירידה חזקה של מטר, ואני לא מספיק חד על הגז. הגלגל הקדמי נשתל בחול, ואני שם ת'ראש על דיונה, אבל לא נותן למוזות קצת לרעום. רץ ומרים את האופנוע, מניע ומכניס לראשון. אבל עדיין מדובר במכונה של יותר מ-200 ק"ג, בחול רך, בעלייה, והוא לא רוצה לזוז. בסדר חביבי. מכניס להילוך שני, הרבה גז, מתיישב על החלק האחורי של המושב, ואין ברירה חביבי – לפעמים עושים גם מה שלא רוצים. מתקדמים.

שוב סיבוב, הפעם בקטנה. אני מוריד את האופנוע לצד שמאל, לא בעיה. רק מרים אותו וממשיכים בערך עוד קילומטר, אבל בסיבוב הבא אין לי כוח ליישר את האופנוע והוא יורד לו על צד ימין. אני מרים אותו, ממשיכים ליפול מצד לצד, ובסוף אני כבר כל כך עייף שבקושי מצליח להרים את האופנוע. מתיישב עליו, וכמו תמיד שאתה על סף ייאוש, חשוב לדבר בסמכותיות. אני אומר לאופנוע: "תקשיב אדי! (ככה אני קורא לו כי מדובר בק.ט.מ 990 אדוונצ'ר ספיישל אדישן דקאר), אנחנו מסיימים את היום הזה ביחד, אז כדאי שתהיה מרוכז, ישר על הקו, ושתתחיל למשוך אותי יותר קדימה וקצת פחות הצידה".

שינוי גישה: עכשיו אני לא מנווט תוך כדי רכיבה. יושב על המושב, נזכר בתקופה שהתחלנו לרכוב שם בערבה, שבה לעמוד הייתה מילה גסה. מסתכל על מגדל הניווט, מזהה שיש קילומטר ישר, רוכב בישיבה, ומדי פעם נעמד. על ראש הדיונה מזהה את הנקודה הבאה, וככה שומר על כוחות. קצת מסדיר דופק, נעמד שוב על הרגליות בתנוחת רכיבה קרבית, מישר מבט אל השביל, מזהה קוליס של אופנוע מותש על הציר, וכמו זכר אלפא מקבל מוטיבציה ופתאום נהיה קל יותר. ממשיך ברכיבה, ואחרי כמה קילומטרים מזהה צמד רוכבים שמשחררים לי את הקוף, שגורם לי לשחרר את הסוסים שמזנקים על הבאמפים. מגיעים לשני רוכבים – אחד מימין והשני משמאל – כמו קונוסים במגרש של מורה הנהיגה, וכל האנרגיות חוזרות לגוף. אנחנו בתחרות חביבי!

לדעתי גם אותם קצת עוררתי. מצטער, אני לא יכול להיות בטוח כי לא הסתכלתי אחורנית. ידוע שהאופנוע נוסע בדיוק לאן שהמבט מופנה, ובמהירות של 80 קמ"ש על הדיונה אתה לא רוצה להסתכל לאחור.

הסרט של סיפור הדרך תכף מסתיים. פנייה ימינה, הבאה חצי שמאלה, חמישה קילומטרים לקו הסיום, ציר הבאמפים שצמוד לכביש צאלים-רביבים, ואני כמו חמור שמזהה את האורווה מרחוק. כל הצ'אקרות נפתחות, והמהירות עולה לכזאת שגורמת לאופנוע להיות מנותק מהקרקע רוב הזמן, וכמה שזה כיף! עוקף עוד איזה אופנוע לקראת סיום המרוץ, וחוצה את קו הסיום במהירות גבוהה. עכשיו רק צריך לעצור את הקרנף חזק על הבלמים.

בחזרה לגזיבו של דן להחתים את כרטיס הזמנים, לשתות אספרסו קצר, ועכשיו יש זמן לחלוק חוויות עם החברים עד הטקס המרגש של הנפת הגביעים. זה בדיוק הראלי – לא רק גז וניווט אלא גם חברים טובים שחולקים יחד תחביב משותף.

טקס חלוקת הגביעים. אני על הפודיום – מקום ראשון בקטגוריה שלי, אבל גם אחרון כי אני היחידי שהצליח לסיים את המסלול. אבל בסיכום היום האדיר הזה נתתי הופעה לא רעה בכלל – גם ביחס לעצמי אבל גם ביחס לשאר המתחרים.

איזה כיף זה ראלי!

האפריליה SR50 הוצג לעולם בתחילת שנות ה-90 והיה קטנוע ספורטיבי ומתקדם עם מנוע דו-פעימתי, שבמשך שנים רבות נמכר בהצלחה מרובה בישראל ובעולם.

אלייש אספרגרו העניק השבוע את ניצחון הבכורה לעצמו ולאפריליה RS-GP בסבב MotoGP שהתקיים בארגנטינה. לכבוד האירוע אנו חוזרים אחורה לשנת 1992, עת הוצג ה-SR50 הקטן ומוצלח. מאז הצגתו של המיני RS הוא זכה להצלחה מרובה ברחבי העולם עם מכירות שחצו את קו ה-800 אלף יחידות. ה-SR50 הביא מנוע חזק, אופי והתנהגות ספורטיביים וטכנולוגיה מתקדמת. אפשר לומר שהוא מראשוני הקטנועים הספורטיביים, עם עיצוב שקיבל השראה מהאחים הקרביים במשפחה. המנוע הדו-פעימתי הקטן היה מקורר נוזל עם הזרקת דלק ישירה מיומו הראשון, כאשר במשך השנים הרבות הגיע ממקורות שונים, בהתאם לבעלות המתחלפת על אפריליה. בתחילה הוא היה ממינרלי, לאחר מכן של מוריני, ולאחר רכישת אפריליה על-ידי קונצרן פיאג'ו, המנוע הגיע מחברת האם. במקומות רבים בעולם הוא הוגבל בהתאם לדרישות הרישוי, אך לישראל הוא הגיע 'פתוח' לגמרי (כלומר 5.3 כוחות סוס) ויכול היה להביא את הקטנוע למהירות של סביב 90 קמ"ש. ניתן היה לשפר את המנוע בדרכים קלות יחסית ולהצפין בכיף למחוזות ה-120 קמ"ש.

ה-SR50 היה הקטנוע הראשון בנפח הזה שהגיע עם חישוקי 13″ גדולים ועם צמד בלמי דיסק בקוטר 190 מ"מ חזקים ויעילים. יחד עם צמיגים בחתך נמוך יחסית (130/60) היה לאפריליה פוטנציאל במגרשי החניה ובמסלול נחשונים ז"ל – רק שתנוחת הרכיבה הגבוהה של הרוכב (גובה מושב 765 מ"מ) גרמה למרכז כובד גבוה יותר ולפגיעה במימוש אותו פוטנציאל. יחד עם זאת, ועם משקל יבש של כ-100 ק"ג, הוא עדיין נחשב לאחד הקטנועים הספורטיביים בזמנו. גם מבחינת פונקציונליות היו לו מעלות, עם תא נוח מתחת למושב שהתאים לכמעט קסדה מלאה, ותא פתוח בחלקו הקדמי של המושב שהתווסף בדור השני שהוצג בשנת 2004. לוח השעונים היה LCD מרשים ולא אופייני לאותן השנים, והעיצוב החיצוני – בטח בגרסאות שהגיעו עם צבעי דגמי המסלול – היה גורם משיכה ממעלה ראשונה.

הגלגול המודרני של ה-SR – שנקרא SXR50 והוצג בשנה שעברה – עבר למנוע ארבע פעימות נקי ומודרני, אשר מותאם לתקנות יורו 5 ומפיק 3.3 כ"ס ב-7,000 סל"ד, כשעל-פי אפריליה תצרוכת הדלק עומדת על 40 ק"מ לליטר. לאפריליה SXR50 גלגלי 12″ קטנים יותר ועם בלם דיסק בקוטר 220 מ"מ מלפנים ובלם תוף מאחור. העיצוב ממשיך להיות בקורלציה לאחים הגדולים והספורטיביים לבית אפריליה, כאשר יש מזלג טלסקופי מלפנים, תא אחסון של 20 ל' מתחת למושב ושקע USB לטעינה בתא הכפפות. ל-SXR50 החדש גם תאורת LED היקפית וצג LCD מפורט.

האפריליה SR50 היה קטנוע מגניב לזמנו, שלא הביך את הרוכב שהגיע לחניית התיכון העמוסה בקרוסים. המשך החיים שלו עבר למבוגרים שקנו את מה שעמד להיזרק למגרשי הגרוטאות והשביחו אותם לליגת הקטנועים ששייכת לנוסטלגיה אחרת.