קטגוריה: מגזין

הקוואסאקי KLE500 היה הנציג הדו-שימושי במשפחת דגמי ה-500 הפופולרית של קוואסאקי, וגם אחד המוצלחים ביניהם.

בשנות ה-90 היו לקוואסאקי ארבעה נציגים בקטגוריית ה-500 סמ"ק: GPZ500 הספורטיבי, ER-5 הנייקד, EN500 הקאסטום, וה-KLE500 הדו-שימושי / אדוונצ'ר. כל אחד מהאחים היה מוצלח בתחומו – לא מלך הכיתה, אבל בהחלט בחבורה המובחרת. המכנה המשותף לכולם היה מנוע הטווין המקבילי בנפח 498 סמ"ק, מקורר נוזל, בעל שמונה שסתומים וגל-זיזים עילי כפול. ההספק ואופי אספקת הכוח היה שונה במעט בין אח לאח, ובמקרה שלנו כאן סיפק 45 כ"ס ב-8,300 סל"ד וכ-4 קג"מ ב-7,500 סל"ד. תערובת הדלק-אוויר סופקה למנוע דרך קרבורטורים ישנים וטובים. השלדה הייתה מסוג עריסה כפולה, כשמערכת המתלים הורכבה ממזלג טלסקופי בקוטר 41 מ"מ ובולם יחיד מאחור. המשקל היבש היה סביב ה-180 ק"ג.

ה-KLE500 הוצג בשנת 1991 והוחלף על-ידי הורסיס 650 בשנת 2007. אנו קיבלנו אותו בישראל בשנת 1994 – עם תחילת הייבוא של קוואסאקי לישראל – כשהוא נכנס כמו כפפה לקטגוריית העד 500 (סמ"ק) החשובה. ה-KLE אמנם הוצג כדו-שימושי ובאמת נשא גלגל קדמי בקוטר 21″ וחישוקי שפיצים, אך למען האמת לא היה לא שום עניין או יכולת בשטח, למעט אולי שבילים נוחים שגם רכב פרטי היה עובר בהם. מה שכן, הוא הביא לשולחן עיצוב גבוה ומרשים אשר נתן לו מראה של אופנוע גדול יותר, וכן יכולות כביש אשר סיפקו את הרוכב גם כאשר עבר לדרגת הרישיון הבאה בתור. המנוע סיפק ביצועים טובים מצד אחד ולא מאיימים מהצד השני, המתלים סיפקו רכות ונוחות טובה, כמו-גם מיגון הרוח. המושב כבר היה סיפור אחר, אבל זאת הייתה בעיה שניתן היה לפתור בקלות. הבלמים סיפקו יכולת בינונית בלבד. החישוק הקדמי וההרגשה הספוגית מהמזלג והבלמים פגעו ביכולות בכבישים המפותלים, אבל להתניידות וטיולים הוא היה נהדר.

בשנת 2005 קיבל הדגם מתיחת פנים צנועה, שהתבטאה במסיכת חזית ויחידת תאורה חדשה – דומה לסדרת ה-Z של קוואסאקי – וכן צביעה חדשה לשלדה וגרפיקה שונה, ובנוסף מגן הדיסק הקדמי הוסר.

בתחילת שנות ה-2000 ה-KLE500 קיבל שדרוג אדיר עת נרכש לשימוש על-ידי כוחות הביטחון והחל לקבל הכשרה קרבית ותעסוקה מבצעית עם שני לוחמים חמושים עליו, שהוכיחו שהוא יכול לשרוד כמעט כל דבר, כולל בשטח – כמובן עם מערכת מתלים משופרת ועם המון אבזור משטרתי מבצעי. הדגם שרד את מבחן הזמן בצורה טובה והפגין אמינות טובה לאורך השנים. עד היום ניתן למצוא לא מעט דגמים ברמת רכיבה למכירה בלוחות המכירה השונים, ממחירים שמתחילים בכמה אלפי שקלים בודדים בלבד. בסופו של יום ה-KLE500 היה כלי מתחילים יעיל ואמין, שיכול היה לגדול עם הרוכב. גם המחיר היה נוח, והשילוב של כל אלו הפכו אותו לכלי פופולרי במיוחד בשוק הישראלי, ואפילו – אם תרצו – אחד מהאבות המייסדים של קטגוריית האדוונצ'רים לכביש כאן אצלנו.

בשנת 1989 הציגה סוזוקי בישראל נייקד פשוט עם מנוע טווין בנפח בינוני, שהפך להיות אחד האופנועים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה הדו-גלגלית במדינת ישראל ולאחד החשובים בשנות ה-90 – ה-GS500.

ה-GS500E של סוזוקי הוא אחד האופנועים המשמעותיים בשוק הישראלי, בטח במבט רטרוספקטיבי לשנות ה-90. האופנוע סימן פשטות, אמינות, נוחות וסיפק כל מה שרוכב ממוצע – ולא חזיר גז – צריך מאופנוע. לא לחינם התייחסו אליו כ'סובארו דו-גלגלי' – להשוותו לתופעת הסובארו שהייתה בישראל עם הליאונה הכה-פופולרית. ה-GS500E החליף בעולם את ה-GS450 שמעולם לא הגיע לישראל, ואילו אצלנו הוא המשיך את דרכו של הסוזוקי GSX400, שעמד על נישת אופנוע המתחילים ולימוד הרכיבה.

כאמור, ה-GS500 הגיע בשנת 1989 לישראל אחרי שהוצג ביפן שנה קודם לכן. בסוזוקי המשיכו רשמית בייצור הדגם עד לשנת 2003 – למרות שהמשיך וממשיך עד עצם היום הזה להימכר במדינות מסוימות בדרום אמריקה. ב-2004 הוצג דגם חדש – GS500F – שכבר לא היה נייקד, ונמכר עד לשנת 2013. הדגם המקורי הונע על-ידי מנוע טווין מקבילי פשוט בנפח 487 סמ"ק, בעל שני שסתומים לצילינדר, קירור אוויר וגל זיזים עילי כפול. 51 כוחות הסוס שלו לא משכו את 175 הקילוגרמים ליותר מ-180 קמ"ש, שנתנו תחושה של המון לאור המתלים הפשוטים והרכים והיעדר כל מיגון רוח. בצד החיובי, המנוע הפשוט והנשלט יחד עם המתלים הרכים סיפקו פלטפורמה נוחה וטובה מאוד בתוך העיר, למרות שהבלמים עם הדיסק הבודד מלפנים לא הרעיפו יותר מדי בטחון לרוכב. תכונות אלו, יחד עם אמינות יפנית מוכחת, כידון רחב שהקל על השליטה ומיכל דלק גדול, סיפקו את אופנוע המתחילים הקלאסי. באותה התקופה היו שלוש דרגות רישיון: 50 סמ"ק, עד 500 סמ"ק ומעל 500 סמ"ק. כלומר, ה-GS500 נכנס למשבצת הרישיון בצורה מושלמת וגם כיכב במסלולי השליטה כאופנוע לימוד נהיגה.

הדגם המקורי הגיע, כאמור, ללא שום מעטפת פיירינג להגנה כנגד הרוח. על אף שאחת התוספות הפופולריות בזמנו הייתה מסיכת פנים שעטפה את הפנס הקדמי וסיפקה גם משקף קטן שעזר להסיט את הרוח. בשנת 1991 הוצגה גרסת ה-E שהגיעה עם פיירינג ופנס כפול מקדימה – גרסה שצברה פחות פופולריות בקרב אלו שפחדו לשבור את המעטפת בנפילות קטנות, כלומר רוב רוכשי ה-GS. בשנת 1992 התווספה האפשרות לכוון את עומס הקפיץ במזלג. בשנת 2001 הוצג דגם מחודש עם פיירינג חדש ומיכל דלק ענק בנפח 20 ליטרים, אך סוזוקי משכו את הדגם מרוב מדינות אירופה וארצות הברית. קפיצה קטנה לשנת 2004, בה הוצג הדגם החדש: ה-GS500F. העיצוב המלא ניסה להזכיר את דגמי ה-GSX-R750 של היצרן, אבל למעט עוד כמה ק"ג והוספה של קירור שמן למנוע – הבסיס המשיך להיות כמו המקור משנות ה-80. סוזוקי הפסיקה את ייצור הדגם בשנת 2013.

הסוזוקי GS500 תרם במלוא גלגליו להתקדמות השוק הדו-גלגלי בישראל, כשחשף בפני לא מעט רוכבים את קסם הדו"ג בצורה הכי פשוטה, טהורה, אמינה ויחסית זולה. עד היום ניתן לראות אקזמפלרים מקוריים מסתובבים בישראל, עם מאות אלפי קילומטרים במנוע ועם אותה גישה של פשטות ויעילות; סוס עבודה.

כביש סדום-ערד בתחילת שנות ה-90 למד להכיר מקרוב מאוד את רוכבי הסוזוקי GSX-600F, אופנוע שניסו להתייחס אליו כאל ג'יקסר קטן ולהפיק ממנו את מה שהוא לא יכול היה לתת.

הסוזוקי GSX-600F הוצג בתערוכת פריז בסוף שנת 1987, כאופנוע ספורט-תיור וכמחליף מודרני ל-GSX-550EF. מנוע ה-599 סמ"ק קורר על-ידי אוויר ושמן, וסיפק – מארבעה צילינדרים בשורה ו-16 שסתומים – 80 כ"ס ב-10,500 סל"ד וכ-7 קג"מ ב-9,500 סל"ד. הייתה לו שלדת עריסה כפולה, מזלג טלסקופי, גלגלי 17″, צביעה דו-גוונית וצמד מפלטים שחורים. עם משקל של 208 ק"ג יבשים ומנח ישיבה זקוף ולא קרבי, בסוזוקי ייעדו אותו לתיור מהיר ונוח ולא להיות האח הקטן של ה-GSX-R750, שהוצג שנתיים לפני-כן – נקודה שעוד נחזור אליה. האופנוע הוצע למכירה בישראל כבר בשנת 1988.

בשנת 1990 צמד המפלטים קיבלו גימור ניקל, והצביעה הפכה להיות אחידה באדום או בשחור. שנה לאחר מכן המנוע קיבל תוספת של 6 כ"ס, והאופנוע ירד גם במשקל ב-6 ק"ג. עד לשנת 1998 לא בוצעו שום שינויים מרחיקי לכת ב-600F, למעט שינויי גרפיקה פה ושם ונדנד חדש למנוע בשנת 1992. ב-1998, הקטאנה 600 (כך נקרא בארה"ב וקנדה) הציג מתיחת פנים שהתבטאה בפנס כפול בחזית וצביעה קצת יותר שמחה. ב-2008 האופנוע קיבל מנוע מודרני בנפח 650 סמ"ק מקוררי נוזל, אך מעולם לא הוצע בישראל. אגב, ברוב העולם הסוזוקי RF600 המוזר שהוצג בשנת 1993 נחשב למחליף שלו. ל-RF נקדיש פרק נפרד בעתיד.

הסוזוקי GSX-600F מעולם לא התיימר להיות הקל ביותר, המהיר ביותר או המתנהג ביותר. מה שכן, הוא היה אול-אראונד לא רע. המנוע סיפק דחיפה טובה ויללה ארבעה-צילינדרית מעירה, המתלים והמושב סיפקו נוחות טובה, ובסופו של יום ניתן היה להפיק קצב טוב ממנו – כל עוד הרוכב עמד על המגבלות של האופנוע. הרבה רגש לא התקבל מחלקו הקדמי, ומערכת הבלימה הייתה סבירה ולא יותר מזה. אז מאיפה האופנוע קיבל את הכינוי "600 עף"?

בישראל, שידעה רק את הג'יקסר המקצועי והיקר, החליטו שה-600F יכול להיות אלטרנטיבה זולה לאותו ג'יקסר וציפו שניתן לרדת ישירות מאולם התצוגה לסדום ערד ולרדוף אחר התהילה. אותם רוכבים מצאו את עצמם מתעופפים בלואו-סייד או היי-סייד היישר לשוליים. לא רק זה, אלא גם אפנת ה-600F ללא פיירינג, מזלג עקום ושלדה חבוטה הייתה בשיא באותה התקופה. תחזוקה של מנוע ארבעה בשורה דורשת אנשי מקצוע עם ידע מקצועי וכלי עבודה מיוחדים, והרבה בעלי 600F ויתרו על כך, מה שגרם למנועים חנוקים ולא יציבים, ובסופו של דבר להרבה בלאי. אופנועים אלו קיבלו תיקונים קוסמטיים והמשיכו להתגלגל למתחרע הבא. שלא תבינו לא נכון, לצד אלו היו רוכבים שפויים יותר, ששמרו על שלמותו וכבודו של ה-600F. מגזין מוטו התייחס לעיצוב של האופנוע באחד המבחנים וקרא לו דג בהריון. מצחיק כמה תסיסה וכעס זה גרם לקליקת ה-600F באותה התקופה.

למי שגדל ורכב בישראל בתחילת שנות ה-90, הסוזוקי GSX-600F היה חלק בלתי נפרד מעולם האופנועים. האופנועים המודרניים שבאו בשנים הבאות מהונדה, ימאהה, קוואסאקי וסוזוקי עצמה לא השאירו לו סיכוי. מלכתחילה כל התחרות וההשוואה הלא הוגנת עם ה-GSX-R750 לא השאירו לו סיכוי להיות מה שהוא – אופנוע תיור שהוא גם מהיר, גם חזק, גם נוח וגם זול. אנו מאמינים שבטח יש עוד כמה יחידות ששופצו ומזכירות לבעליהם שהם היו צעירים פעם ב-30 שנים.

אפריליה הציגו את האופנוע הדו-שימושי ברוח הדקאר (אדוונצ'ר של פעם) באמצע שנות ה-80, כשאלינו הגיעו גרסאות ה-50 סמ"ק וה-600 סמ"ק במהלך שנות ה-90. בעתיד המאוד קרוב יחדשו האיטלקים את השם טוארג, אז ננצל את ההזדמנות להיזכר בקודמים.

בתערוכת מילאנו האחרונה, בדוכן שמציג את פלטפורמת ה-660 החדשה, החביאו אפריליה בין השיחים את הטוארג 660 קונספט. בחזית עמדו ה-RS660 והטואונו 660, שיוצגו בקרוב מאוד עם מנוע שהוא למעשה בלוק הצילינדרים הקדמי של ה-RSV4 – כלומר 2 מתוך 4 הצילינדרים של ה-V4 של אפריליה, ובנפח 650 סמ"ק. המנוע החדש מפיק כ-100 כ"ס, והוא צפוי להיות גמיש למדי עם טווח מומנט יעיל רחב שמתאים לשימוש יומיומי. למנוע החדש סדר הצתה של 270-450 מעלות, וגם 4 שסתומים לצילינדר. כאמור, באפריליה מחפשים להחזיר את השם המדברי, שבעבר יוחס לדגמי הדו-שימושי של אפריליה ולאו דווקא ל-SUV הגדול ויוקרתי של פולקסווגן.

ברוח אפנת דגמי הפריז-דקאר בשנות ה-80, הציגו אפריליה בשנת 1985 את הגרסה שלהם לסגמנט, עם כנף קדמית גבוהה. מהר מאוד ירדה הכנף ועברה לחיפוי הגלגל הקדמי בכדי לשרת יותר את שימושי הכביש, זאת יחד עם שינויי עיצוב – הבולט ביניהם הוא המעבר לעיצוב כפול-פנסים מלפנים והצביעה המרשימה ברוח דגל איטליה. הטוארג הוצג עם מנועי שתי פעימות בנפח 50 סמ"ק ו-125 סמ"ק, וארבע פעימות בנפחי 350 סמ"ק ו-600 סמ"ק. אנחנו נתרכז בשני הדגמים שנמכרו בישראל בתחילת שנות ה-90: דגמי ה-Wind בנפח 50 סמ"ק ו-600 סמ"ק.

גרסת ה-50 סמ"ק עמדה באותם הימים מול גרסאות ה-W ו-X של הסוזוקי TS50 והימאהה DT50. המנוע היה כמובן חד-צילינדרי, מקורר נוזל ומתוצרת מינרלי. העיצוב היה מרשים מאוד וגבוה – גובה מושב עמד על  870 מ"מ – בטח לדגם שרוכב עליו תיכוניסט בכיתה י'. לטוארג 50 היה מיכל דלק מפלצתי של 13 ליטר, ומחירו באותה התקופה היה גבוה יותר מהדגמים הסטנדרטיים. עודף הפלסטיק ועודף המשקל לא תרמו לפופולריות שלו, לביצועים או לשרידות.

הדגם העיקרי בשוק היה הטוארג 600 סמ"ק. העיצוב היה נקודת החוזק שלו, בטח מול המתחרה שלו בישראל באותה התקופה – הסוזוקי DR650. מנוע הסינגל בנפח 562 סמ"ק הגיע מרוטקס, כלל גל זיזים עילי יחיד וקירור אוויר, והפיק 46 כ"ס ב-7,100 סל"ד גבוהים ו-5.9 קג"מ ב-5,800 סל"ד. משקלו היבש עמד על 148 ק"ג והמהירות המרבית על קצת פחות מ-160 קמ"ש. מרכז הכובד הגבוה והמתלים הרכים לא תרמו להתנהגות בכביש או בשטח, שלפי הבוחנים באותה התקופה לא התבלטה לטובה. האמינות הייתה איטלקית אופיינית לאותה התקופה, כמו גם זמינות החלקים. הטוארג מעולם לא היה רב-מכר בישראל, אבל כמו כל איטלקי טוב – הוא מכר את עצמו דרך העיצוב המרשים. למעט אקזמפלרים בודדים משופצים להפליא, שנמצאים במחסנים ובמצב נסיעה, קלושים הסיכויים למצוא דגם במצב טוב ולמכירה.

הטוארג הוחלף סופית בשנת 1994 על-ידי הפגאסו, שזנח לגמרי את יכולות השטח.

בשנת 2000 הציגה ב.מ.וו קטנוע עם גג, שאינו מחייב חבישת קסדה ומתיימר להיות הכלי דו-גלגלי הבטיחותי ביותר; הניסיון לא צלח, והכלי המקורי לא נחל הצלחה ונגנז במהרה.

הב.מ.וו C1 הוצג בתחילת המילניום כאלטרנטיבה דו-גלגלית לתחבורה עירונית בטוחה וכתחליף למכונית מחד ולקטנוע קלאסי מנגד. ה-C1 נבחן במבחני ריסוק – הליך אובייקטיבי שדו-גלגלי אינו מחויב לו – על מנת להוכיח יכולות בטיחות פסיבית כמו-של רכב. בב.מ.וו הצהירו שהוא מספק הגנה שוות ערך לרכב קומפקטי בהתנגשות חזיתית. הרוכב חגור בחגורת בטיחות בעלת ארבע נקודות ומוגן בקשת התהפכות המשמשת גם כגג – המכיל גם חלון שמש כאופציה. ה-C1 גם סיפק מעין סליידרים גדולים בצדדים, האמורים להגן על הרוכב מהכביש במקרה החלקה. רכיבה עליו גם סיפקה את המותרות לוותר על הקסדה, גם מבחינה תפעולית – חבישת קסדה לא הייתה נוחה לנוכח זווית הישיבה כנגד משענת הגב – וגם מבחינה בטיחותית, שכן הקסדה הייתה מעצימה את טלטולי הראש במקרה של תאונה, בגלל קיבועו של הרוכב.

ה-C1 הגיע עם מנוע חד-צילינדרי, 4 פעימות ומקורר נוזל. מנוע הרוטקס היה בעל מערכת הזרקת דלק וגיר רציף. ה-C1 הגיע בשני נפחים: 125 סמ"ק עם 15 כ"ס ו-176 סמ"ק (דגם 200 – בתמונה בראש הידיעה) עם 18 כ"ס. שני הכלים שקלו סביב 200 ק"ג. החישוקים במידות 13″ מלפנים ו-12″ מאחור ומרכז כובד גבוה לא תרמו להתנהגות וליציבות, מה שגם ה-C1 היה רחב יותר מקטנוע ממוצע. כצפוי – לאור המשקל העצמי הגבוה – הביצועים היו ממוצעים ומטה. רוכבים דיווחו שה-C1 מספק נוחות טובה והרגשה מיוחדת, אך הוא נתן תחושה נוחה רק בסביבה עירונית איטית ולא מעבר. הפלטפורמה סיפקה תאי אכסון למכביר, וברשימת האופציות ניתן היה למצוא ABS (לא פריט מקובל באופנועים בתקופה ההיא), מושב וידיות מחוממים, גג שמש ומגב קדמי.

נושא רתימת הרוכב לאופנוע ואי-חבישת הקסדה יצר בעיות רגולציה בלא מעט מדינות באירופה. גרמניה, שווייץ, צרפת, ספרד, איטליה ו… ישראל הן המדינות הבודדות שאישרו את מכירת הקטנוע. ב.מ.וו מכרו פחות מ-13 אלף יחידות בשנתיים הראשונות. מספר מכובד, אך לא כזה שיכול להצדיק כלכלית את ההשקעה בפיתוח הקטנוע. בשנת 2002, רק שנתיים לאחר תחילת שיווקו, הפסיקו הבווארים את פיתוחו, אך שאריות אצל ספקים נמכרו כדגמי 03 ו-04.

בשנת 2009 הציגה ב.מ.וו קונספט חשמלי על-בסיס ה-C1. מערכת ההנעה של ה-C1-E התבססה על טכנולוגיית ההנעה של יצרנית האופנועים החשמלית דאז וקטריקס, עם הספק של 6 כ"ס ממנוע חשמלי בעל סוללות ליתיום. מפרט הביצועים הגדיר מהירות מרבית מוגבלת של 110 קמ"ש וטווח הנסיעה של כ-90 ק"מ בין טעינות. הקונספט לא זכה לראות אור יום.

בישראל נמכרו בזמנו כמה עשרות יחידות, שזכו לחיים ארוכים. עד היום ניתן לראות מספר יחידות שמסתובבות ברחבי העיר. המחירים דאז היו כמובן בתחום העליון של מחירי הקטנועים. כיום מחירון לוי יצחק נוקב במחיר של 6,600 ש"ח למודל 2001 בנפח 125 סמ"ק, אך אם תצליחו לשכנע בעלים של אחד מהם, אנו מניחים שהמחיר הריאלי יהיה גבוה יותר.

אחרי כתבת הנוסטלגיה של הסוזוקי RGV250, לא יכולנו שלא להיזכר ברפילקת GP נוספת שבנויה מסביב למנוע של ה-RGV250 – האפריליה RS250.

בשנת 1995 באפריליה שחררו לשווקים רפליקת כביש של אופנוע הגרנד-פרי שהשתתף בקטגוריית ה-250 סמ"ק (טרום Moto2) – ה-RS250, אופנוע שזכה עם אפריליה ב-10 אליפויות עולם בתוך 15 שנים (בתמונה בראש הידיעה – הגרסה הראשונה).

המנוע הדו-פעימתי – וי-טווין 90 מעלות בנפח 249 סמ"ק עם גיר בן 6 מהירויות – נלקח מה-RGV250, אבל שופר בתאי השריפה, במערכת הפליטה והיניקה, וגם במחשב ההצתה. מסביבו בנו באפריליה שלדת קורות אלומיניום משלהם, עם זרוע אלומיניום יפהפייה בצורת בננה. הבולמים הקדמיים היו של שוואה, הפוכים בקוטר 41 מ"מ, כמובן מתכווננים באופן מלא, ומאחור היה בולם יחיד של זקס, גם כן מתכוונן מלא. צמד דיסקים קדמיים בקוטר 298 מ"מ עם קליפרים של ברמבו מסדרת הזהב הופקדו על עיקר הבלימה, והצמיגים היו במידות 110/70-17 מלפנים (ב-1998 גדל ל-120/60-17) ו-150/60-17 מאחור. עם בסיס גלגלים קצרצר בן 1,370 סמ"ק ומשקל נוצה, ה-RS250 היה מכונת מסלולים מרגשת למדי.

בשנת 1998 ה-RS250 עבר מספר שדרוגים. בראש ובראושנה הוא קיבל עיצוב מחודש ברוח אופנוע ה-GP של אפריליה שזכה באליפות העולם זה מכבר. בנוסף ה-RS250 קיבל מזלג חדש של שוואה, את האפשרות לכוון את גובה הזנב, חישוק קדמי רחב יותר ("3.5 במקום "3.0) וכאמור צמיג קדמי ברוחב 120 מ"מ. גם לוח השעונים עודכן. האפריליה RS250 יוצר עד שנת 2002 – אז הופסק ייצורו.

רונן, הבעלים של RS250, כותב על האופנוע המיוחד הזה:

מהיכן מתחילים את סיפורו של האפריליה RS250 שבחניה? ובכן, עדיף מהסוף. ה-RS250 הוא אופנוע שמספק הנאה צרופה ברכיבה. הוא מסוג האופנועים שחושפים את כל חולשותינו כרוכבים אבל מתגמל ברגעים מזוקקים של הנאה צרופה.

עם תחילתו של רצף הצלחות בזירת הגרנד-פרי, שכלל 10 אליפויות ב 15 שנים, שחררה אפריליה את הגרסה החוקית לכבישי אירופה. במקביל, קיט הסבה פשוט אפשר לכל רוכב להשתתף במרוצי מסלול. סדרות מרוצים ייעודיות לדגם הפכו פופולריות בכל היבשת.

לארה"ב, כמו גם לישראל, ה-RS250 לא הגיע. למרות זאת, במסגרת ניסיון לבנות את המותג, יובאו לארה"ב בשנים 1999 ו-2000 כ-150 אופנועים, מסומנים במספרי שלדה ייחודיים, למטרות מרוץ בלבד. הסדרה הפכה להצלחה מסחררת, ורוכבים כמו ג'ון הופקינס ובן ספיס החלו בה את דרכם. אולם בהיעדר מוצר מקביל חוקי לכביש, רשת שיווק ומוסכים, הסדרה דעכה והייבוא הופסק.

בעליו של אחד מאופנועים אלה ייבא מאיטליה את החלקים הדרושים לתקינת כביש, הצליח לרשום אותו כחוקי לכביש באופן מלא, והרי הוא לפניכם – אחרי השיפוץ המקיף.

האופנוע דורש לא מעט תחזוקה: השנים עושות את שלהן, הדלק נטול העופרת לא עוזר, וחלפים קשה מאוד להשיג. עם זאת, העובדה שהמנוע זהה לסוזוקי, כמו גם הפופולריות באירופה, הופכים את המשימה לאפשרית, ואפילו למהנה.

מהנה עוד יותר היא דריכה על רגלית ההתנעה (התנעה חשמלית היא מותרות של צעירים), העננה האופיינית של עשן דו-פעימתי, וכמובן הרגע שבו מחט הסל”ד עוברת את ה-8,000 צפונה, שסתום הכוח נפתח, ולמשך 4,000 סל”ד קצרצרים אתה מתקרב ללוריס קפירוסי, מקס ביאג'י, ולנטינו רוסי וחורחה לורנזו יותר מבכל דרך אחרת.

על מיכל הדלק תוכלו למצוא את המדבקה המציינת אליפויות עולם של אפריליה עם ה-RS250 בזירת הגרנד-פרי: 1992, 1994, 1995, 1996, 1997, ולאחר מכן 1999, 2002, 2003, 2006, ו-2007.

• נוסטלגיה: סוזוקי RGV250
• וינס: איטלקי 250 סמ"ק דו-פעימתי למסלול

הדוקאטי פאזו 750, פרי עיצובו של מאסימו טמבוריני, הוצג בשנת 1986 כניסיון להיכנס לטריטוריה של אופנועי הספורט היפניים. בשנת 1989 גדל בנפחו ל-906 סמ"ק וסיים את חייו ב-1992 עם 907 סמ"ק.  

משפחת דוקאטי ייסדה את חברת האופנועים בשנת 1926. עד לרכישתה בשנת 2012 על-ידי קבוצת אודי עברה החברה מספר רב של שותפים ובעלים; אחד מהם היה קאג'יבה, שרכשו את דוקאטי בשנת 1985. בקאג'יבה זממו על המנועים, ואילו בדוקאטי היו צריכים כיוון אחר – מודרני יותר שניתן גם למנף כלכלית. הדוקאטי 750 F1 דאז היה מעין אופנוע מרוץ עם רישוי כביש בעיניים של דוקאטי, אך בוחני הרכב והלקוחות ראו אותו כקרש גיהוץ על הכביש, עם מקום אחד שהוא יכול להרגיש בו נוח ויעיל – על מסלול מרוצים חלק. כהחלטה אסטרטגית דאז, החליטו בקאג'יבה למקד את דוקאטי בשוק העולמי, ולכן נדרשו לאופנוע שיכול לספק את הסחורה מול האיום היפני הארבעה-צילינדרי שכבש את אולמות התצוגה והמכירות.

בדוקאטי שכרו את שירותיו של מעצב צעיר בשם מאסימו טמבוריני – שהיה חלק ממקימי בימוטה ושמאז המשיך ועיצב את הדוקאטי 916 האייקוני ומשפחת ה-F4 של MV אוגוסטה – על-מנת להביא אותם למיינסטרים. בשנת 1985 הוצג בתערוכת מילאנו הפאזו (PASO), שנקרא כך לזכרו של רנזו 'פאזו' פאזוליני (Renzo Pasolini), שנהרג על מסלול מונזה בשנת 1973. טמבוריני השתמש במנוע ה-748 סמ"ק מקורר האוויר שהגיע מה-F1: תצורת L-טווין, וגל זיזים עילי יחיד המופעל על-ידי שסתומי דזמו. המנוע מוקם בתוך שלדה מפלדה כרומולי ושלדת זנב מאלומיניום. צמד הצילינדרים סיפקו 72 כ"ס ב-7,900 סל"ד, שהספיקו ל-210 קמ"ש, וחוברו לתיבה בת חמישה הילוכים. המאפיין הבולט בפאזו היה העיצוב כמובן, שכלל פיירינג מלא ואטום (רק ההונדה CBR600 שיצא באותה השנה הציע את אותו הקונספט) שכיסה את כל האופנוע – מאתגר, לאור מנוע קירור האוויר שדורש זרימת אוויר ישירה לצלעות הקירור. מאפיינים נוספים היו המשקף הקדמי האטום בצבע האופנוע ויחידת המראות והמאותתים האינטגרלית. הפאזו יצא באותה השנה רק בצבע אדום. לאחר מכן הוצע גם בצבע כחול ובצבע לבן. משקלו היבש עמד על 195 ק"ג.

הדוקאטי פאזו 750 נמכר בשנתיים הראשונות שלו ב-4,863 יחידות. בארצות הברית, שוק היעד המקורי שלו, נמכרו 700 יחידות. הפאזו התקבל ברגשות מעורבים. רוכבי דוקאטי האדוקים לא ראו בו כאופנוע איטלקי טהור – הוא היה יפני מדי בשבילם באופיו. לשאר העולם הפריע תג המחיר הגבוה שלו – גבוה משמעותית מהסוזוקי GSX-R750 שנמכר במקביל. בנוסף, הביצועים שבסך-הכל היו פושרים ובעיות האמינות – בראשם בעיות חשמל אופייניות וסתימות קרבורטור הוובר (Weber-Marelli), שככל הנראה לא התאים למנוע בנפח כזה. בולמי המרזוקי, בלמי הברמבו וגלגלי ה-16″ סיפקו התנהגות טובה, אך לא ספורטיבית-חדה ובטח לא למסלול.

בשנת 1989 הוצג דגם הפאזו 906 (בתמונה הראש הידיעה), כאן עם מנוע גדול בנפח 904 סמ"ק, 88 כ"ס, 220 קמ"ש ושישה הילוכים. המנוע עבר להיות מקורר נוזל אמנם, אך בעיות הקרבורטור לא נעלמו. ה-906 נמכר ב-1,802 יחידות בלבד. שירת הברבור של הדגם הופיעה בשנת 1991, כבר ללא השם פאזו אלא כ-907i.e, ששיפר את נקודת התורפה העיקרית והחליף את קרבורטור מבית וובר בהזרקת דלק אלקטרונית מבית אותו היצרן. ההספק עלה ל-90 כ"ס שהספיקו ל-230 קמ"ש, והחישוקים גדלו ל-17″ לטובת יציבות מוגברת. רק 2,303 יחידות נמכרו וסגרו את הגולל על הדגם.

הפאזו אולי לא נחשב בזמנו לדוקאטי קלאסי בעיני הדוקאטיסטים האדוקים, אך אם נסתכל 34 שנים אחורנית נבין שהוא גם היה מרכיב פרסונלי חשוב בהתפתחותו של מאסימו טמבוריני כמעצב-על, וגם סימן את תחילת העת החדשה והמוצלחת של דוקאטי שהתחילה עם הפאזו ופרחה עם המונסטר שהוצג ב-1992. הפאזו נמכר אמנם בישראל, ולמרות שאין לנו נתונים מדויקים נוכל לנחש שלא נמכרו הרבה ממנו ובטח בודדים שרדו מאז. בכל מקרה, לדוקאטי פאזו יש מקום של כבוד בכל גראז' אספנות בימינו.

דוקאטי פאזו 750, מקורי לחלוטין ובמצב מושלם, שהגיע ארצה החודש בייבוא אישי:

בשנות ה-90, כשאופנועי אנדורו עדיין לא היו פה ואופנועי שטח היו מפלצות גדולות נפח, הגיע אלינו הימאהה TT600, שהתפתח ל-TT600 בלגרדה וסיים את הקדנציה אצלנו כ-TT600R – שלושה דגמים דומים-אבל-שונים שהשאירו מספיק געגועים נוסטלגיים. 

ימאהה TT600

בשנות ה-70 של המאה הקודמת ימאהה הציעה שני דגמים רלוונטיים לשטח המדברי והאורבני: TT500 אנדורו ו-XT500 דו-שימושי. שניהם עם מנועי 500 סמ"ק 4 פעימות ומקוררי אוויר – פשוטים ומוצלחים. ה-TT600, הדגם המקורי שזכינו לראות אותו בישראל לקראת סוף חייו, הוצג בשנת 1983 כמחליף של אותו TT500.

מנוע הסינגל החדש היה בנפח 595 סמ"ק, מקורר אוויר, בעל גל-זיזים עילי יחיד וארבעה שסתומים. המנוע סיפק כ-40 כ"ס ב-6,500 סל"ד, כשתערובת האוויר ודלק הגיעה דרך קרבורטור, כנהוג אז. מידות הגלגלים היו כמובן 21″ מלפנים ו-18″ מאחור, עם בלם דיסק צנוע מלפנים ותוף מאחור. מערכת המתלים, שנשאה 132 ק"ג יבשים של האופנוע, הורכבה ממזלג טלסקופי (לא הפוך) מלפנים ובולם יחיד מאחור. אל ישראל הגיע הדגם בשנת 1993, שהייתה שנתו האחרונה בצורה הזאת. במונחים של אז הוא נחשב לאופנוע אנדורו קרבי, בטח כשעמד מול הסוזוקי DR650R או מול אחיו למשפחה, ה-XT600.

ה-TT600 של 1993 הפגין ביצועים מכובדים בשטח ובמרוצי האנדורו המקומיים, אך במבט לאחור ברור שעיקר היכולת שלו הייתה בתוואי שטח קל יחסית ובטח לא בשטח צפוף וטכני או אנדורו מודרני של ימינו. ההילה שלו נבעה מכך שבאותה התקופה היינו דלים בהיצע אופנועי השטח האמיתיים, ורוב אופנועי השטח היו על-בסיס הסוזוקי DR350 ברמות שיפור כאלו ואחרות.

ימאהה TT600 בלגרדה (1997-1994)

הדגם הזה כבר היה שונה לחלוטין מקודמו. הרעיון הגיע מהמפיצים באיטליה, שרצו להכניס קצת קלאס לאופנועי הדו"ש דאז. המנוע היה אבולוציה של קודמו והוסיף עוד שני כוחות סוס להספק המרבי. מערכת המתלים כבר שודרגה לגמרי לנזלג קאיאבה הפוך מלפנים ובולם אוהלינס יחיד מאחור, מערכת בלמים נאותה של ברמבו וזרוע אחורית מאלומיניום שנלקחה מה-YZ – דגם המוטוקרוס של ימאהה. האיטלקים השקיעו בעיצוב ויצרו את אחד מהאופנועים היותר יפים שהיו דאז. מיכל הדלק שינה תרכובת לפלסטיק על-מנת לחסוך במשקל, אבל עם כל זה הוא עדיין שקל יותר מקודמו ושם את המאזניים על 145 ק"ג. כבר לא בעולם האנדורו כמו קודמו, אלא דו-שימושי קרבי. המתנע הרגלי (כמו קודמו) חסך את משקל המצבר, זאת עד שהוצג דגם ה-TT600E בלגרדה, שסיפק מתנע חשמלי, משקל גבוה יותר וגם מתלים מונמכים – דגם דו-שימושי מובהק שהגיע גם לישראל.

בישראל הבלגרדה התמודד מול הק.ט.מ 620EGS (ואחיו מהיחידה המובחרת, ה-620SC), הקוואסאקי KLX650R וההונדה XR600. מולם הוא פחות התבלט בשטח, כשהמנוע היה פחות חזק מהצפוי בסל"ד הגבוה, אך סיפק אופי של טרקטור שיכול למשוך יפה מסל"ד נמוך. המנוע הורכב עם נטייה לפנים, כלומר העמיס יותר משקל על הגלגל הקדמי, והקשה על הרמות גלגל מחד, אך סיפק יציבות מעולה מנגד. בישראל נמכרו כמה עשרות יחידות, אך ההארד-קור של הרוכבים הלך עם המתחרים.

ימאהה TT600R

הדגם האחרון של משפחת ה-TT שנמכר בישראל. הוא יוצר בשנים 2002-1998 (והוחלף ל-TT600RE שיוצר עד לשנת 2007, אז ימאהה הורידו אותו מפס הייצור). העיצוב חזר לדסק היפני של ימאהה, אך שאר המכלולים לא שונו בצורה מהותית. למעשה, ה-TT600 הפך להיות גרסת השטח של ה-XT600, וזה בעיקר בגלל משקל נמוך במעט ויחסי העברה של חמשת ההילוכים קצרים יותר. המנוע המשיך להיות אותם 595 סמ"ק מקוררי אוויר ומוזני קרבורטור בשיטת YDIS של ימאהה. המזלג הפך להיות טלסקופי של פאיולי עם אפשרויות לכוונון, ומאחור נותר בולם של אוהלינס.

ה-TT600R לא זכה להצלחה גדולה. מי שרצה ימאהה לשטח בחר ב-WR400F המהפכני שהוצג ב-1998, ומי ששאף לדו-שימושי אמיתי הלך לצד של ה-XT600 הפשוט יותר או גרסאות הטנרה. כאמור, בימאהה עוד ניסו להשאיר את הדגם בחיים עם גרסת ה-TT600RE, שקיבלה מתנע חשמלי ומתלים קצרי מהלך ובלי יכולת כיוון, אך גם ממנה נמכרו מעט מאוד יחידות ברחבי העולם.

בהיסטוריה הדו-גלגלית בישראל יש לימאהה TT600 מקום מכובד, שכן מבחינתנו הוא היה אופנוע שטח מקצועי שנמכר באותם שנות ה-90 התמימות. בסטנדרטים של היום לא היינו מוצאים לו מקום, משום שהוא לא ירגיש בנוח בכביש או בשטח, למעט טיולים כאלו ואחרים – בעיקר בסביבה מדברית. עדיין, אנחנו נשמח להישאר עם הזיכרונות הטובים ממנו.

כתב: צפריר TZ; צילום: איריס שדמי

לפני כשנתיים, במסגרת פעילותי בקבוצת הפייסבוק של רוכבי האנדורו 'מתחילים בשטח', החלטנו מנהלי הקבוצה ואני לשלב בקבוצה תרומה לקהילה – ורצוי כזו המשלבת רכיבת אנדורו. דני שני ואנוכי יצרנו קשר עם אנשי ארגון 'השומר החדש', קיימנו מספר פגישות במטרה לנסח את אופן שיתוף הפעולה כך שייטיב עם שני הצדדים, ויצאנו לדרך במפגש ראשוני שהתקיים בקיבוץ עינת עם מספר לא קטן של מתעניינים.

השומר החדש הוא ארגון חברתי חינוכי וציוני, שהוקם בשנת 2007 על-ידי קבוצת מתנדבים אוהבי הארץ בכדי לשמור על אדמות המדינה תוך סיוע והעצמת החקלאים וגורמי האכיפה, לצד חיבור אזרחים וצעירים לאדמה, לאהבת הארץ ולזהות ציונית. לארגון, המורכב רובו ככולו ממתנדבים, פעילויות רבות ברחבי הארץ. כך למשל, השומרים המתנדבים יוצרים נוכחות בשטחי חוות ומשקים חקלאיים, ומהווים גורם הרתעה משמעותי.

יחידת האופנוענים בשומר החדש הוקמה על-מנת להרחיב את השטחים הנשמרים באמצעות סיורים רכובים, וכן על-מנת להגביר את יכולת הניידות והמהירות בשטחים.

המתנדבים מסיירים על-פי צי"ח (ציון ידיעות חשובות; מודיעין) באופן עצמאי, על אופנועי השטח הפרטיים שלהם, והם סורקים ומאתרים ניסיונות גניבה או חבלות וגרימת נזקים ומדווחים לגורמי האכיפה האזוריים.

כיום מתמקדת השמירה הרכובה בשני אזורים: אזור הצפון בהנהלת ניר פלוטקין ואזור הדרום בהנהלת ישראל מועלם. שניהם כמובן בהתנדבות מלאה, בהרבה אהבה ורצון טוב.

השבוע הגענו למשמרת באזור לכיש אצל ישראל מועלם – ארבעה בחורים ואיריס אחת שייצגה את הצד הנשי. מאחר וזו הייתה ההתנדבות הראשונה, עברנו במקום הכשרה ממוקדת, חוקים ותקנות, מטרות ויעדים, ויצאנו לדרך בהובלת ישראל.

סיירנו במשך כחמש שעות באזורי המרעה, השטחים החקלאיים והנקודות החשובות ששולטות על האזור ונקודות תצפית. במושגים שלנו, רוכבי האנדורו, זה נחשב טיול שבילים קליל. היו מעט עצירות וכיסינו שטחים גדולים. כאמור, המטרה היא סיור מקיף והבלטת נוכחות בשטח. אגב, השטח מדהים ביופיו בעונה הזו של השנה, והרכיבה הזו, ששונה לחלוטין מרכיבת האנדורו הרגילה שלנו, מאפשרת לנו לראות את השטח וליהנות ממנו.

במשמרת שלנו בדקנו מספר רכבים שהסתובב בשטח בלי סיבה, בדקנו שלא נפרצו גדרות בקר לאורך קילומטרים, ואפילו נתנו הצצה לאתרים ארכיאולוגיים כדי לוודא שאינם נבזזים.

מדובר בחוויה חזקה ומעצימה – שילוב מוצלח של רכיבת אנדורו וציונות, תרומה התנדבותית לקהילה, כזו שכבר יש לה תוצאות מוכחות.

הפעילות בשומר החדש אינה קלה ואינה טיול. היא מחייבת להתנדב באופן קבוע ולאורך זמן, וזה עולה במשאבים אישיים. אבל התחושה של הנתינה וההתנדבות מרוממת וממלאת את הנפש, בטח ובטח כשזה משולב בדבר שאותו אנחנו כל כך אוהבים – רכיבת שטח. אנחנו עוד נחזור!