כתב: שרון בבלי
גוד מורנינג אמריקה – היום הראשון
אחרי טיסה מעייפת במיוחד הגענו ללוס אנג'לס בטיסת המשך מפולין. מישהו החליט לקרוא למטוס 'דרימליינר' אבל על השינה שלי זה לא עשה רושם וספרתי כל ק"מ עד ההגעה.
שכרנו רכב ליומיים הקרובים לקחנו GMC ארוכה שבשיטוט איתה בעיר אנחנו מרגישים כמו אנשי FBI. קבוצת ילדים ברכב סמוך נופפה לנו לשלום ואני החזרתי להם בנפנוף מלא חשיבות. התמקמנו במוטל שידע ימים טובים יותר. השיקול בבחירתו היה שהוא צמוד לסוכנות הארלי-דיווידסון שממנה אנחנו לוקחים את האופנועים. בערב יצאנו למסעדה מקסיקנית עם מנות מוגזמות בעליל, אפילו דוד עברון לא סיים את הצלחת, נפלנו למיטות קרועים לגזרים ממתינים שאדון ג'ט-לג יעיר אותנו באמצע הלילה, והוא אכן לא אכזב.
היום השני – יום התקלות הקטנות
לאחר ארוחת בוקר על שני בלוקים ברחוב בחברת מספר הומלסים, יצאנו עם הוואן לגלות מעט את העיר. מסתבר שהאופנועים יחכו לנו בשדה התעופה ולא במקום שנקבע (עניין פעוט של כשעה נסיעה), וכך מצאנו את עצמנו מודדים את האוטוסטרדות של LA הלוך ושוב. החזרנו את הרכב ולעת ערב הנחנו את עכוזינו על-גבי סוסי הברזל. קצת הסברים ואנחנו יוצאים לרחובות האפלים של LA. בקושי הספקנו להתפעל מאדיבות הנהגים המקומיים כשהם רואים 8 אופנועים יוצאי חלציהם, והופ… עוד תקלה. בעת רכיבה פקק השמן באופנוע שלי קפץ החוצה והשאיר אותי פעור פה ועם כתם שמן חם במכנסיים. לאחר מספר דקות הגיע עזרה, הכלים נפרסו, מסנן האוויר הוסר ונשם סורר נפתח. המשכנו בדרכנו למלון, סיימנו את היום שוב בארוחת ערב על שני בלוקים בחברת ההומלסים. מחר יוצאים למסע הגדול.
היום השלישי – 450 ק"מ של עונג
הג'ט-לג עדיין לא רוצה לעזוב. גררנו את עצמנו מהמיטות ויצאנו ליום הרכיבה הראשון. את הבוקר פתחנו בפקק עצום בגודלו שחימם את אשכינו לרמת שקשוקה חריפה, אבל באמצע היום נכנסנו לכביש 66 שנתן לנו תחושה שאנחנו מלכי העולם. השלטים בדרך טענו שהכביש משובש, אבל הכביש לא ממש הסכים עם השלטים חוץ מקטעים קצרים מאוד.
מזג האוויר השתנה מחם לקר ומקר לחם, הנוף מדברי מדהים, קטעים ממנו נראים ככביש אל האופק שאין לו סוף.
המשכנו דרך העיירה נידלס וחצינו למדינת נוואדה. סיימנו את היום בלאפלין, עיירה מיוחדת שיש בה יותר בתי קזינו מתושבים. ככה זה כשמותר להמר.
שילמנו מחיר מופקע של 27 דולר ללילה לחדר זוגי מעולה – העיקר שתהמר בתקווה שתפסיד. אני מהמר שאחרי ארוחת הערב כולנו נופלים למיטות עד שהג'ט-לג יטריף אותנו שוב.
היום הרביעי
אחרי לילה בעיר לפלין – עיר ההימורים לגיל השלישי ולמעוטי יכולת – יצאנו לדרכנו. חצינו את הגבול למדינת אריזונה והמשכנו על כביש 66. עצרנו בעיירה אוטמן, עיירת כורים שהפכה לעיירת חמורים, בתי עץ בסגנון מערבונים, חרשי עור, מסעדות וחנויות מזכרות בסגנון המערב הפרוע. מישהו החליט שהתיירים צריכים להאכיל את החמורים שלו שמסתובבים כאטרקציה תיירותית ולגמרי תופסים תחת – תרתי משמע.
המשכנו למוזיאון כביש 66 בקינגמאן. משהו במוזיאון גרם לירידה מסוכנת של רמות השומן בדם, אז נכנסנו לאכול צהריים, כמובן בורגר, ונרגענו. משם דרך כבישים שאינם נגמרים המשכנו במסע. מזג האוויר נפלא, 8 האופנועים דוהרים קדימה כרכבת, והלב מתמלא באושר שקשה לתאר. יד נאלמת ציירה לנו נוף שכאילו לקוח מהאגדות. בין לבין עצרנו בעיירות מיוחדות לאורך הכביש, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רכבים ישנים – הכל כאילו לקוח מסרט ואנחנו שחקנים ראשיים לרגע. את היום סגרנו בעיירה וויליאמס היפיפייה ובארוחה במסעדה תאילנדית מוצלחת.
היום החמישי – עדיין באריזונה
אחרי לילה שלם של שינה שהופרע רק מרכבת שחלפה בסמוך למלון, התעוררנו בוויליאמס הקרירה. ארוחת הבוקר כללה בעיקר דברים צהובים כמו ופל אמריקאי, חמאה, טוסטים, קורנפלקס, מיץ תפוזים לא טבעי ומיץ תפוחים מתוק להחריד.
קנינו כרטיס כניסה לגרנד קניון והערנו את סוסי הברזל. אחרי שלושה ימי רכיבה יש דעות לכאן ולכאן בקרב חברי הקבוצה לגבי האופנועים. על הסופטייל הריטג' שעליו אני רוכב יש לי בעיקר מחמאות. כמעט מושלם.
עזבנו את כביש 66 ועלינו לכביש שהוביל אותנו לשמורת הגרנד קניון. הגענו לתצפית מדהימה שהעתיקה את נשימתנו וסימרה את שיערותינו.
אחרי שהסדרנו נשימה והסתרקנו יצאנו מהשמורה ברכיבה לכיוון היער הלאומי קאיבב. באופק הרים מושלגים, מסביב הכול ירוק, שהופך לחום, ואחרי עוד זמן קצר הרים צחיחים ואדומים מעוטרים בסלעים חדים ולמרגלותיהם צריפים של אינדיאנים. בירכנו ובורכנו לשלום והמשכנו לכיוון Horse Shoe.
העמדנו את האופנועים וצעדנו בחול כקילומטר לכל כיוון לראות את אחד המראות המרתקים – נהר הקולורדו מתעקל ומסתובב סביב סלע עצום ועקשן שלא הצליח להכניע.
המשכנו לביקור קצר בסכר לייק פאוול המרשים, ועזבנו את אריזונה. ברוכים הבאים ליוטה. עצרנו במלון דרכים בעיירה נידחת בשם Big Water ללילה.
לרוב אנחנו רוכבים בכבישים לא עמוסים, אך אדיבות הנהגים האמריקאים בולטת וניכר עליהם שהם מעריכים קבוצות אופנועים, ולמשל נותנים זכות קדימה גם כשלא חייבים. תענוג.
אנחנו בנקודה הצפון מזרחית של המסלול שלנו, וממחר רוכבים מערבה.
היום השישי – 3 מדינות ביום אחד
אחרי לילה שקט במיוחד ב-Big Water – אורחן מבודד למי שלא מוצא מקום לינה בפייג' – ואחרי ארוחת בוקר צהובה כרגיל, יצאנו לכיוון פארק ציון (Zion). הדרך ירוקה משולבת עם הרים אדמדמים, ושוב חוצים את הגבול לאריזונה. הגענו לכניסה המזרחית של הפארק. הפתעה: דווקא הפארק עם השם הכי ציוני לא הקל עלינו, ובכניסה המזרחית שממנה התכוונו להיכנס ולנוע מערבה בתוך הפארק היו עבודות והפארק היה חסום למעבר מערבה. החלטנו שעל פארק ציון לא מוותרים אף על פי שלהיכנס מהכניסה המערבית האריך לנו את המסלול שהיה מלכתחילה הארוך ביותר ליום הרכיבה הנוכחי. נכנסנו לפארק ושוב חווינו אכזבה: אי אפשר לרכוב עם האופנועים מזרחה על הדרך הראשית, וניתן להשתמש אך ורק בשאטלים לכניסה לפארק. מה לחבורת גברים מסוקסים כמונו ולאוטובוס? מילא אוטובוס עם חלונות גדולים שמתאים למשימה, אבל לשאטל הזה היו חלונות עם יותר אלומיניום מזכוכית, מה שגרם לחוסר רצון להביט החוצה ובטח שלא להצליח לצלם משהו.
מאוכזבים משהו המשכנו ברכיבה ארוכה לכיוון לאס וגאס. חצינו את הגבול לנוואדה באור אחרון. חמישים ק"מ ויותר לפני לאס וגאס, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בהילה שמייצרת עיר החטאים וצובעת את השמיים באור כתמתם. ההילה הזו היא רק ההכנה למראה של העיר המופרעת והמוגזמת ביותר בארה"ב, שמתגלית כמעט במפתיע. השינוי בין רכיבה במדבר בלילה שעות ארוכות בחשיכה מוחלטת לבין מראה העיר המוארת שנפרס מקצה לקצה, גרם לי לפלוט צעקת אושר לתוך הקסדה. התמקמנו במלון פלאנט הוליווד על הסטריפ, וסיימנו יום ארוך ומתיש עם חיוך על השפתיים. בסך הכל רכבנו היום 660 ק"מ בתנאים לא אופטימליים, בחום, ברוחות צד ובחשיכה. בלאס וגאס נשהה שני לילות של חופשה מהחופשה.
היום השביעי – נוואדה, לאס וגאס
היום יום מנוחה וקניות. העברנו את היום בסוכנות הארלי-דיווידסון, סדנת בניית האופנועים קאוונטי קאסטומס שמייצרים ומקסטמים אופנועים ומכוניות, רכשנו אביזרים בסייקל גיר, ובעיקר נחנו לקראת המסע שממשיך מחר.
לאס וגאס מדהימה. מופרעת, חמה, מבעבעת – הכל ביחד. בחורות בלבוש מינימלי מסתובבות ברחובות, בתי קזינו עם שחקנים שלא ברור להם אם יום או לילה בחוץ, ערב רב של תיירים מכל העולם, ועל הכל מרחף ענן ריחני של מריחואנה. העיר הזאת דלוקה תמידית. סיימנו את היום במסעדת המבורגרים של השף גורדון ראמזי. היה שווה את הקלוריות.
היום השמיני
בוקר טוב ואגס. באופן אישי שמחתי לעזוב אותה. משהו בהמולה הבלתי נגמרת בעיר פשוט מתיש ומעייף גם אם לא עושים כלום. אחרי יומיים בוגאס שלא נגענו באופנועים, שמחנו לחזור אליהם.
יצאנו לרכיבה אחרי קפה ומאפה בסטארבקס מתחת למלון. מזג האוויר היה מצוין ולא רמז למה שהולך להיות בהמשך. חצינו לקליפורניה ורכבנו לשמורת הטבע Death Vally. מי שמבקש לרכוב במקום שנקרא 'עמק המוות' שייקח בחשבון שיהיה חום מהגיהינום: 42 מעלות מלמעלה והארלי רותח מלמטה – מתכון לבישול ארוך של האשכים. עמק המוות הוא המקום הנמוך ביותר באמריקות – 86 מטרים מתחת לפני הים. נוף יפה דומה לערבה, אך הרבה יותר פראי והרבה יותר גדול, כיאה לשמורה באמריקה. הבדלי הטמפרטורות היו של לפחות 10 מעלות בין החלקים הנמוכים לגבוהים.
בעיירה אולנצ'ה עשינו הפסקת קפה דלוח ופושר. המשכנו בדרך דרומה לעיירה רידג'קרסט. הדרך מיוחדת – מצד ימין הרים ירוקים ומצד שמאל הרים יבשים שמהווים את הגבול של עמק המוות. ברידג'קרסט מעבירים את הלילה. עיירה אמריקאית מנומנמת. נהדר אחרי וגאס.
היום התשיעי – קליפורניה
היום התחיל ברידג'קרסט בארוחת בוקר צהובה, כרגיל. היום בתפריט תפירה של 320 ק"מ מנהלתיים ללא אתרים מיוחדים. בכוונתנו היה להגיע לסקויה פארק, ולאחר מכן ללון בויסיליה.
היום משמעת הרכיבה התרופפה מעט, והעונש לא אחר להגיע: אף על פי שאנו רוכבים עם מוביל, מאסף מספרי ברזל במיקום קבוע עם קשר עין רצוף ונהלים ברורים – נוצר נתק בקבוצה.
לאחר כ-40 דקות הקבוצה אוחדה, הנהלים חודדו, הלקח נלמד והמשכנו בדרכנו.
לכל חברי הקבוצה נמאס מהאוכל הטיפוסי האמריקאי. כמה שמחנו שבדרכנו נקרתה מסעדה שכתוב עליה 'שניצל האוס'. מה רבה הייתה אכזבתנו שלא היה בנמצא אפילו שארית שניצל, ונפלנו שוב על המבורגר ונקניקיות בקטשופ וצ'יפס. עקב המרחק הרב שאנו רוכבים, מדי יום ארוחת הצהריים זוכה לזמן מוקצב יחסית קצר ואין לנו פנאי להשקיע בחיפוש.
בבקרספילד נכנסנו לסוכנות הארלי מרשימה. לא עצומה כמו בוגאס, אבל עדיין פי חמישה מגודל הסוכנות בחולון. בסוכנות מכבדים בקפה, שוקולד ומים.
המשכנו בדרכנו לכיוון העיירה ויסיליה למרגלות שמורת הסקויה. היום קיבלנו אפטר, ובהחלטה משותפת החלטנו לסיים את היום יחסית מוקדם אחר הצהריים ולעלות לשמורת סקויה מחר בבוקר. טבלנו בבריכת המלון שמימיה ירוקים, ואת הערב סיימנו במסעדה סינית שהגישה לנו קומבינציה של ארוחה מלאה, מרק, מנה ראשונה ועיקרית, וכל זה ב-10 דולר.
היום העשירי – קליפורניה
בבוקר, לאחר השכמה מוקדמת, קיבלנו ארוחת בוקר מצוינת במונחים אמריקאים במלון בסט ווסטרן בויסיליה.
לאחר שמילאנו את בטננו הוחלט בלב כבד שנוותר על שמורת הסקויה שתוכננה להיום עקב תחזית קרה במיוחד בשמורה עם סיכוי קל לגשם, שבשילוב עם טמפרטורות נמוכות מאוד סביב ה-0 מעלות עלול להפוך לקרח. וכידוע, קרח ודו-גלגלי לא מסתדרים טוב ביחד.
הפלגנו לכיוון כללי מערב לכיוון כביש 1 הנושק לאוקיינוס השקט. בדרך חלפנו בין שדות חיטה ותפוחי אדמה בישורת כמו שיש רק באמריקה. בהמשך הנוף השתנה לירוק משובץ בגפנים מכל כיוון וקור מקפיא עצמות.
עצרנו להוסיף שכבות לבוש. דוד (סנדלים) זוהה כשהוא לובש חליפת גשם שני חלקים ולרגליו נעלים סגורות – כל זאת בלי גשם. מחזה שאפשר לצפות בו פעם במיליון שנה ויירשם בדפי ההיסטוריה של המועדון.
עצרנו לטעימות יין לחימום הבטן, והמשכנו מערבה עד לחיבור עם כביש 1 והאוקיינוס השקט.
ביקרנו בהרסט קאסל והתרשמנו מעושרו של איל התקשורת והסרטים וויליאם רנדולף הרסט, שבנה לעצמו טירת מלכים.
סיימנו את היום במוטל על כביש 1 באזור הרסט סאן סימון, ולשם שינוי התפנקנו בארוחת ערב שכללה בשר אמיתי שלא הונדס ועובד.
עקב השינוי הבלתי צפוי רכבנו היום 220 ק"מ בלבד. מחר ממשיכים לנוע דרומה על כביש 1.
היום האחד-עשר – קליפורניה
התעוררנו לחופו של האוקיינוס השקט בסאן סימון, והצפנו מעט על כביש 1 לצפות במגדלור ובפילי הים. בעונה זו של השנה מגיעות הנקבות עם הצאצאים ללא הזכרים. הצאצאים נולדים במשקל של 35 ק"ג, ועולים 100 ק"ג בחודש הראשון. לאחר הסבר קצר במקום המשכנו דרומה על 1 ועצרנו במפרץ מורו להאכיל את השחפים. ארוחת צהריים אכלנו בסאן לואיס אוביספו. ביקרנו בסמטת המסטיקים, סמטה שמלאה במאות אלפי מסטיקים לעוסים מודבקים על קירות סמטה – ממש דיסקסטינג.
דרך כביש 1 וכביש 101 הגענו לעיירה סולבאנג, כ-200 ק"מ צפונית ללוס אנג'לס. זוהי עיירה מיוחדת בנוף האמריקאי – עיירת מהגרים שהגיעו מדנמרק ב-1909 וביקשו להקים לעצמם קהילה בקליפורניה. פירוש השם סולבאנג – שדה שטוף שמש. זוהי עיירה יפהפייה, סוג של קפיצה לאירופה של פעם. בסולבאנג נעביר את הלילה האחרון בחברת סוסי הברזל שלנו.
היום השנים-עשר והאחרון – קליפורניה
הקצנו כמעט יקיצה טבעית בסולבנג, ולאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה מקומית בסמוך למלון התנענו את סוסי הברזל לפס האחרון. המשכנו לנוע על כביש 101 עד לסנטה ברברה, והצטלמנו על הפיר המפורסם. אווירת סיום טירונות באוויר. המשכנו תנועה דרומה על כביש 1, חלפנו על פני בתי 'המסכנות' של מליבו וחצינו את טונה קניון פארק – אזור שנשרף לפני מספר חודשים, אבל האביב מעיר אותו לחיים והגבעות מוריקות משובצות בפרחי בר סגולים.
זהו, הגענו לנקודת ההחזרה של האופנועים בלוס אנג'לס.
איך מסכמים מסע של כמעט שבועיים?
קצת מספרים: 8 רוכבים, כ-3,500 ק"מ, ביחד רכבנו כ-28,000 ק"מ ללא תקלות וללא אירועים מיוחדים. רכבנו בנופים משתנים, בקור עז ובחום לוהט, בימים עמוסים יותר וגם פחות, עייפים יותר או פחות, וסיימנו כל יום עם חיוך מרוח וציפייה ליום המחר.
אנחנו מכירים שנים רבות אחד את השני, את הצדדים הטובים והטובים פחות, למדנו להכיר טוב יותר ולהוקיר אחד את השני. זכינו, וזו לא קלישאה.
14 ימים בלי מרווחי נשימה אחד מהשני, במסע שהוא לא תמיד רק כיף וטומן בחובו גם מאמץ לא קטן, יכול בקלות להיגרר לכעס ועצבים. כולנו ידענו איך לגרום למסע הזה להצליח וכולנו תרמנו לאווירה הטובה.
תודה מיוחדת מגיעה לאדם מיוחד מאוד, משלב הרעיון שבתחילה נשמע לנו מופרך, דרך שלב ההזמנות, התכנון והציפייה, ולבסוף גם ההובלה של הטיול. אורן, בשם כולנו – תודה רבה.
ומילה קטנה על המכונה המדהימה – במקרה שלנו הארלי-דיווידסון. היפנים מאמינים שלחפצים יש נשמה, בדומה לאנשים. אופנוע הוא בהחלט הוכחה לכך. ביד מאומנת בנוף מתאים ועם החבורה הנכונה, המכונה הזו הזיזה את הנשמה ולא רק את הגוף. היו לנו תחושות התעלות שזר לא יבין אותם. הספיק לנו להביט אחד בשני ולהבין כמה ברי מזל אנחנו שאנחנו מי שאנחנו.
עוד תודה מגיעה לבנות הזוג שלנו. אני טוען ש-90 אחוז מאושרו של אדם טמון בבן / בת הזוג. תודה על הפרגון שאינו מובן מאליו ועל הליווי הצמוד שלכן, המילים החמות והעידוד.
ובסופו של דבר גם תודה לאל ששמר עלינו.
