קטגוריה: מגזין

  • דעה: מדוע גם האופנוע הבא שלכם לא יהיה חשמלי

    דעה: מדוע גם האופנוע הבא שלכם לא יהיה חשמלי

    אופנועים חשמליים קיימים כבר כמה שנים טובות בעולם וגם בארץ. הנתונים שמציעים האופנועים החשמליים נשמעים על הנייר טוב, מבחני הדרכים מפרגנים בסל הכל, ועדיין, למרות שעבר יותר מעשור מאז החלו להימכר להמונים, זה עדיין מחזה לא שכיח לראות אופנוע חשמלי על הכביש. תופעה דומה מתרחשת כבר תקופה בעולם הרכב – החל מהפרויקט היומרני והכושל של בטר פלייס הישראלית, דרך מכוניות הרנו החשמליות הקטנות שניתן לשכור לפי שעה, ועד ניסיונות של יצרניות אחרות כמו ניסאן שיצרו רכבים יקרים, מסורבלים, וכאלה שיכולים להיות שימושיים רק לאנשים ספציפיים – וגם שם, כנראה רק כרכב שני בבית.

    ב-2019 היצרניות הגדולות כמו ב.מ.וו וניסאן הציגו ירידה במכירות של רכבים חשמליים, ואצל כולם קיימת התחושה שאנשים פשוט לא רוצים רכב חשמלי.

    החברה היחידה שמציגה תמונה שונה לחלוטין היא טסלה, שסיימה את שנת 2019 עם מכירה של מעל 360 אלף מכוניות – כולן חשמליות. טסלה מודל 3, הרכב החדש של החברה, נמצא בראש טבלת המכירות במדינות רבות ומהווה את המכונית החשמלית הכי נמכרת בעולם, ובפער רב מכל מכונית חשמלית אחרת. הביקורות משבחות את הרכב על הנוחות והשימושיות, דגם הקצה הספורטיבי מנצח מתחרים קלאסיים כמו ה-M3 של ב.מ.וו, ולפני מספר שבועות אדם המחזיק בטסלה מודל S הגיע למיליון קילומטר של נסועה. מה עושה החברה הזאת שגורם לאנשים לקנות דווקא את הרכב החשמלי שלה והאם ניתן לצפות מיצרניות האופנועים להגיע ליעדים האלה?

    BMW-CEvolution008

    לא משקיעה בפרסום

    בטסלה עושים הכל כדי להוריד עלויות ולספק לקונה את הרכב הזול ביותר שאפשר לבנות. מהסיבה הזאת החברה לא קונה פרסומות, לא מכניסה את עצמה לסרטים וסדרות ונסמכת רק על הפרסום מפה לאוזן ומשביעות הרצון של לקוחותיה, וכמובן נסמכת גם על הפרופיל הגבוה שיש למנכ"ל החברה, אילון מאסק. אם אתם לא מאמינים שזה חשוב – נסו להעלות בראשכם את שמו של מנכ"ל חברת אופנועים או רכב אחר.

    דווקא את השלב הזה יהיה קל מאוד לכל חברת אופנועים לאמץ – במיוחד בימינו בהם אתה לא צריך פרסום גבוה בטלוויזיה או על שלטי חוצות כדי שאנשים ידעו שאתה מוכר אופנוע חדש.

    לא עובדת עם יבואנים או סוכנויות רכב

    יבואנים וסוכנויות רכב לוקחים עמלה מכל מכירה, כשלפעמים העמלה עשויה להגיע גם ל-20% ויותר. זה אומר 20% שעבורם הלקוח לא מקבל ערך מוסף, וגם היצרן לא מקבל את ההכנסות האלה. בנוסף, יבואני רכב מרוויחים מהטיפול והאחזקה באופנועים והרכבים שהם מוכרים. למעשה, עבור מרבית היצרניות הוותיקות – הקונה הוא לא הלקוח אלא סוכנויות הרכב והיבואנים. אלו קונים כמויות של כלי רכב בהקפה ומשקיעים מאמצים למכור אותם בעצמם. לעומתם, טסלה מוכרת ישירות את הרכבים שלה, מחזיקה מספר מצומצם מאוד של חנויות בהן ניתן לבוא ולהתרשם מהרכבים, ומעדיפה שתקנו אותם באינטרנט.

    גם פה, יחסית קל יהיה ליצרנית אופנועים לעבור למודל בו היא מוכרת את האופנועים שלה בעצמה.

    הארלי-דיווידסון LiveWire
    הארלי-דיווידסון LiveWire

    אחראית על כל החוויה – כולל אחזקה והטענה

    פה נמצא אחד ההבדלים המשמעותיים בין טסלה לבין כל חברת רכב אחרת: כשאתם קונים אופנוע או מכונית, היצרנית לא מבטיחה לכם תחנת דלק במיקום נוח או מוסך קרוב. החשיבות של טעינה נוחה הוא קריטי מאוד, ולכן טסלה היא החברה היחידה בעולם שמתחזקת רשת 'סופרצ'רג'ר' משלה שמטעינה את רכביה במהירות. כמה מהר? טעינה של כעשרים דקות יכולה להוסיף טווח של כ-250 ק"מ. הרכב עצמו מבצע עבורך את כל החישובים, כך שאם נוסעים מקריית שמונה לאילת (ורשת טעינה כזו תהיה קיימת בישראל), הרכב עצמו יחשב את המסלול כך שיעבור דרך תחנות הטעינה, והוא גם יעדכן את הנהג כמה זמן צריך לטעון אותו כך שיהיה אפשר להגיע בבטחה לתחנה הבאה ומשם ליעד. נכון להיום יש כ-1,700 תחנות טעינה קבועות של טסלה, והמספר גדל בכל שנה. הפיצ'ר הזה הסיר את 'חשש הטווח' הקיים אצל כל רוכשי רכב חשמלי אחר, הנאלצים להסתמך על טעינה בבית או תחנות טעינה ציבוריות איטיות יותר.

    כאן, לצערי, אין אף חברת אופנועים שיכולה להשתלב בניהול תחנות טעינה לעצמה, מכיוון שזה לא המודל בהן הן עובדות, שכן זה ידרוש הון רב והשקעה בתשתיות שלא תהיינה משתלמת כלכלית. בטסלה, אגב, הציעו לחברות רכב אחרות להשתמש בתחנות הטעינה המהירות שלהם תמורת עמלה, אך נכון להיום אף חברה לא פנתה לבקש זאת.

    ב.מ.וו E-Power Roadster
    ב.מ.וו E-Power Roadster

    החדשנות

    בטסלה עושים את כל המאמצים להיות הכי חדשניים בתחומים שתחת השפעתם: מנועי החברה נחשבים ליעילים ביותר מסוגם, כשרכבי הקצה של החברה יורדים משלוש שניות בהאצה ל-100 קמ"ש. הסוללות של טסלה נחשבות ליעילות ביותר בתחומן. הפער הוא עצום, וכרגע נראה שהוא אינו ניתן לגישור. לדוגמה, הרכב החשמלי של אאודי – ה-E-TRON, מספק טווח סוללה דומה לזה שטסלה הציעה במודל S בשנת 2012. כלומר, אאודי נמצאת מאחורי טסלה בערך בשמונה שנים מבחינת יעילות הסוללה.

    לכל יצרניות הרכב אין ניסיון בבניית מנועים חשמליים ולא ניסיון בבניית סוללות יעילות, והמומחיות נמצאת אצל טסלה כרגע. גם חברות שמייצרות כלי רכב חשמליים עושות זאת על פסי ייצור המיועדים למכוניות עם מנועי בעירה. כמה זה לא יעיל? תארו לכם שאתם הבעלים של מסעדת בשרים, ויום אחד מגלים שכל השכונה הפכה לטבעונית ואף אחד לא רוצה לקנות סטייקים. מהיום כולם רוצים סלט. במקום לתכנן מחדש את המסעדה אתם מחליטים להשתמש במה שיש – את הירקות נאחסן במקרר בשרים, ואת ערבוב והכנת הסלט נעשה בקערה מעל המנגל, כי שם עשינו את ההכנה עד כה.

    לצערי, גם אצל מרבית חברות האופנועים אין את המומחיות או היכולת לייצר אופנועים חשמליים, סוללות יעילות או מנועים יעילים. דווקא מנוע יעיל יכול להיות המוצר הרלוונטי ביותר בתחום האופנועים – אם יהיה ניתן לייצר מנוע חזק וזעיר לאופנוע – יהיה אולי ניתן להתקין אותו ישירות על הגלגל האחורי ולוותר על שרשרת וכל מערכת העברת הכוח לגלגל. ואם זה אפשרי – אולי גם אופנוע שטח עם הנעה גם בגלגל הקדמי יהיה אפשרי. הבעיה הגדולה יותר נמצאת כמובן בסוללות, שנכון להיום הן בקיבול קטן מדי שלא מאפשר טווח רכיבה יעיל, ובנוסף זמני הטעינה ארוכים מדי.

    טסלה S
    טסלה S

    בינתיים, הניסיונות של היצרניות הוותיקות נראים לעתים כמו פרויקט גמר של תיכוניסט, למשל הב.מ.וו e-Power Roadster שלקח את הסוללות מסדרה 2 ואת המנוע החשמלי מסדרה 7. לא ככה בונים אופנוע. בתחום הזה יש תקווה רבה כי קיימות חברות אופנועים שבונות אופנועים חשמליים בלבד, למרות שתקציבי המחקר והפיתוח הם ככל הנראה צנועים יותר. זירו היא הדוגמה הטובה ביותר לכך.

    אגב, אם שאלתם את עצמכם מדוע שטסלה לא ייצרו אופנוע חשמלי בעצמם, ובכן – אילון מאסק עבר תאונה על אופנוע בצעירותו והוא אומר שאופנוע כביש זה מסוכן מדי וזה לא משהו שטסלה תעשה, אך הם בוחנים את האפשרות לייצר אופנוע שטח.

    זירו SR/F
    זירו SR/F

    לסיכום – טווח רכיבה וזמן טעינה

    רוכבי אופנוע רוצים לצאת לנסיעה ולדעת שהם יכולים לרכוב 200, 400 או 600 ק"מ בלי לחשוש שהם יידרשו לעצירה ארוכה מלבד תדלוק. נכון להיום אין חברת אופנועים שיכולה לספק את הצורך הזה – לא באמצעות טווח הסוללה ולא באמצעות טעינה מהירה. הטכנולוגיה מתקדמת עקב בצד אגודל, וקרוב לוודאי שבסופו של דבר נגיע לשם ויהיו אופנועים חשמליים בעלי טווח רכיבה מספק וזמני טעינה קצרים. עד שהיום הזה יגיע – כנראה שהאופנוע שלכם ימשיך להתבסס על בנזין.

  • נוסטלגיה: סוזוקי RGV250 – גרנד-פרי להמונים

    נוסטלגיה: סוזוקי RGV250 – גרנד-פרי להמונים

    סוזוקי הציגו בסוף שנות ה-80 את ה-RGV250 – מעין גרסת מיני ל-RGV500, אופנוע הגרנד-פרי הדו-פעימתי של סוזוקי והרוכב האגדי קווין שוונץ – ומכרו אותו עם רישוי כביש. בשנת 1993 אף הגיעו לארץ מספר יחידות של הפצצה הדו-פעימתית המגניבה הזו. 

    סוזוקי RGV250
    סוזוקי RGV250

    סוזוקי הציגו בשנת 1987 את המחליף של ה-RG250 גאמא, שהיה דו-פעימתי עם מנוע טווין מקבילי ושסיפק מעל 45 כ"ס רעבים למסלול, ברישוי כביש. ה-RGV250 הוצג בתצורת מנוע וי-טווין עם 90° בין הצילינדרים (שירדו ל-70° ביניהם בשנת היצור האחרונה ב-1997). הדגם נועד להביא אל הכביש הציבורי את טכנולוגיית אופנועי הגרנד-פרי (MotoGP של היום) – בעידן השתי פעימות – ולספק אופנוע מרוצים עם רישוי כביש. הדגם עבר מספר אבולוציות, שחיזקו את המנוע והכפילו את צינורות המפלט. אנו נתרכז בדגם שהוצג ב-1991 והגיע גם לישראל, בייבוא סדיר, בשנת 1993.

    המנוע מקורר הנוזל היה, כאמור, דו-פעימתי יורק עשן בנפח 249 סמ"ק. הוא סיפק 62 כ"ס (בשנתון הזה) שהגיעו לשיא רק ב-10,500 סל"ד. בכלל, ובטח עם מומנט של 4 קג"מ, ניתן היה לרכוב רק ברצועת סל"ד צרה מאוד בין 8,000 ל-11,000 סל"ד – מתחת לזה הוא קיבל בראש מפיאג'ו סי, אבל בטווח המתאים הוא היה טיל בליסטי. שדרוג הדגם ב-1991 הציג את מערכת ה-SAPC (ר"ת Suzuki Advanced Power Control) שסיפקה שסתום כוח ומערכת תזמון הצתה אלקטרונית ושיפרה באחוזים בודדים את רצועת הכוח היעיל. המנוע (שהגיע גם לדגם המקביל של אפריליה, ה-RS250) הביא את ה-RGV למהירות של 210 קמ"ש, ותאוצה של פחות מ-4 שניות ל-100 קמ"ש, אבל זאת לא הייתה הפואנטה של ה-RGV.

    ה-RGV250 נשא שלדת עריסה כפולה, מזלג הפוך בשרני בקוטר 41 מ"מ וזרוע אחורית בצורת בננה (בצד של המפלטים). המשקל המוצהר היה בין 128 ל-140 ק"ג (תלוי בשנתון), שסיפק את נקודת החוזק העיקרית של הדגם – ההתנהגות. ה-RGV250 אפשר שינויי כיוון קלילים וזריזים, שאפשרו לו לעמוד בקצב של אופנועי ספורט משולשי נפח ומעלה. הטריק, בעזרת חישוקי ה-17″, היה לשמור על הגז בפנייה, איפה שאופנועי הספורט הגדולים וחזקים היו מעלים את הרוכב להיי-סייד אם רק חשב על המצערת. מצחיק כיום להיזכר שההתנעה התבצעה בכלל עם רגלית התנעה ולא עם מתנע חשמלי.

    הסוזוקי RGV250 יובא לישראל בשנת 1993 וגרם גם לכמה רוכבים מתחילים לחשוב שנפח 250 סמ"ק פירושו 'אופנוע למתחילים'… לא נמכרו הרבה יחידות ממנו, וגם רוב אלו שהגיעו לא שרדו מאז, אבל כיום קיימות בישראל מספר יחידות שמורות היטב, שיוצאות מדי פעם להפיץ עשן של שמן דו-פעימתי שרוף מצמד קני המפלטים ולהשמיע צליל דו-פעימתי שגורם לך לחשוב שאתה מינימום קווין שוונץ ומצדיק כל שקל שהושקע ברפליקת מיני RGV500. שיטוט מהיר ב-eBay אנגליה ימצא מספר יחידות למכירה, במחירים שמתחילים ב-5,000 ליש"ט, וניתנים לייבוא אישי. תקראו לנו אם תבחרו להביא אחד כזה – אנחנו מבטיחים לבוא לצלם.

    unnamed

  • נוסטלגיה: הונדה NR750

    נוסטלגיה: הונדה NR750

    בשנת 1992 הציגו הונדה אופנוע סופרבייק שביטא את שיא היכולות הטכנולוגיות של הונדה בפרט ותעשיית האופנועים בכלל. אחד האופנועים היקרים והמיוחדים שייצרה הונדה – ה-NR750. 

    ההונדה NR750 (נקרא גם RC40) היווה את הדרך של הונדה להראות לעולם בדיוק מה היא מסוגלת לעשות. הדגם לא נועד למרוצים ולא להומולוגציה, אלא לתצוגת תכלית. המטרה של הונדה הייתה ליצור אופנוע-על, כזה שמגשים את כל הפנטזיות של מתכנניו, ללא שיקול כלכלי וללא פשרות. המנוע, בנפח 747.7 סמ"ק, נושא ברוב התהילה של הדגם, על-בסיס הדרך של הונדה לספק מנוע דמוי V8 בעזרת ארבעה צילינדרים.

    הונדה NR750
    הונדה NR750

    ה-NR750 מכיל מנוע V4 עם 90° בין הצילינדרים. הבוכנות, בכל צילינדר, אובאליות, ולכל אחת יש צמד טלטלים. לכל צילינדר יש 8 שסתומים, שמסכמים סך של 32 שסתומים למנוע. עיצוב המנוע הייחודי אפשר להעשיר את תערובת האוויר/דלק שמזינים את הצילינדרים ולהגביר את הקומפרסיה. מבחינת מספרים הוא לא הרשים כל כך, בטח לא במונחים של היום: 125 כ"ס ב-14,000 סל"ד ו-7 קג"מ ב-11,500 שנשאו משקל יבש של 222.5 ק"ג עשו את העבודה. אבל מלכתחילה זאת לא הייתה המטרה של הונדה. ל-NR750 הייתה הזרקת דלק מסוג PGM-FI, שהשתמשה בשבעה חיישנים לשלוט בשמונת המזרקים של המערכת ובסדר ותזמון ההצתה. בנוסף, הייתה שליטה חשמלית גם על כנפונים בתיבת האוויר, על-מנת למקסם את זרימת האוויר למנוע.

    ההונדה NR750 נושא מזלג הפוך בקוטר 45 מ"מ של אוהלינס, עם חישוק קדמי בקוטר 16″. מאחור יש זרוע חד-צדדית עם חישוק בקוטר 17″. העיצוב הוא אחד מהסממנים החזקים של ההונדה – גם כיום – עם שלדת האלומיניום, הרדיאטורים בצדדים, מערכת הפליטה המפותלת שמסתיימת בשתי יציאות מתחת למושב האחורי (וזה יצא לפני דוקאטי עם ה-916, שהציע את אותו סגנון מערכת הפליטה), שילוב של קרבון במעטפת הפיירינג ומשקף קדמי העשוי מטיטניום.

    הסיבה לשימוש בבוכנות אובאליות התחילה בגלל השתלטות מנוע השתי-פעימות במרוצי הגרנד פרי (MotoGP של פעם). בתקופה בה כולם עברו למנועי העשן והצרחות, בהונדה עדיין ניסו להישאר רלוונטיים עם מנועי ארבע-פעימות ונדרשו לכל יתרון טכנולוגי אפשרי. בשנת 1979 הציגו בהונדה את מנוע ה-NR500, שסיפק 130 כ"ס ב-20,000 סל"ד, אך הצלחה מועטה גרמה לו לפנות את המקום להונדה NS500 הדו-פעימתי. ל-NR750 יצאה גם גרסת מרוצים, שסחטה 150 כ"ס מהמנוע ושקלה 180 ק"ג בלבד. לוריס קפירוסי קבע עם גרסה זו כמה שיאים זניחים, שלא היו חשובים יותר מדי.

    בהונדה יצרו רק 300 יחידות מה-NR750 (אם כי יש מקורות שדיווחו על כמויות שנעו בין 200 ל-700 יחידות). מחירו בשנת 1992 התחיל ב-50,000$ בארה"ב, פי 5 מאשר ה-CBR900RR שיצא באותה השנה, מה שהגדיר אותו כאופנוע היקר ביותר. ההונדה NR750 לא נועד להימכר בכמויות או לגדיל את המאזנים של הונדה. הוא נועד אך ורק לדבר אחד – תצוגת תכלית. להראות מה הונדה יכולה לעשות כשהיא רוצה.

    צפו: אתר MCN רוכב על ההונדה NR750

  • נוסטלגיה: מוטוגוצי MGS-01 קורסה

    נוסטלגיה: מוטוגוצי MGS-01 קורסה

    בשנת 2002 חשפה מוטוגוצי את ה-MGS-01 – דגם אב-ייצור של אופנוע ספורט שנועד להיות התשובה לדוקאטי, ולייצג את החברה בעולם המרוצים ובשוק העולמי. בסופו של דבר נבנו רק 150 יחידות קורסה שנועדו למסלול בלבד, וכיום הן פריט אספנים נחשק. 

    מבחן הדרכים השבוע של המוטוגוצי V85 TT אדוונצ'ר, שמנסה להביא את החברה האיטלקית למיינסטרים של האדוונצ'רים הבינוניים, הזכיר לנו דגם מתחילת שנות ה-2000, אשר ניסה לעשות מעשה אחר: להכניס את מוטוגוצי לחברות קבע בעולם הספורט והאקזוטיקה, שם היו חברות השכנות מאיטליה – דוקאטי ובעלת הבית דאז, אפריליה.

    בשנת 2002 הציגו מוטוגוצי את ה-MGS-01. משמעות האותיות – מוטו גוצי ספורט 01. במוטוגוצי התכוונו לייצרו בשתי סדרות – סדרת הקורסה שנועדה למסלול בלבד וסדרת הסיריה (Serie) שנועדה להיות סדרת ההומולוגציה לשוק העולמי עם רישוי כביש ונפח מוקטן של 992 סמ"ק. הדגם הזכיר מאוד, ולא במקרה, את המוטוגוצי דייטונה 1000 שהוצג ב-1993 תחת פיתוחו של ד"ר ג'ון ויטנר. הדייטונה בזמנו היה עוף מוזר שנועד להכניס את מוטוגוצי לעולם הספורט ומרוצי הטווינס, אך עם 100 כ"ס וביקורות פושרות הוא לא קיבל סיכוי להצליח בעולם.

    בשנת 2004 הוצגה לבסוף רק סדרת הקורסה, ונבנו כ-150-130 יחידות (עוד נחזור לכך בהמשך). ל-MGS-01 היה מנוע וי-טווין אורכי עם 8 שסתומים, קירור אוויר ונפח של 1,225 סמ"ק. הצילינדרים צופו בציפוי קרמי והכילו בוכנות של קוזוורת' (Cosworth) ומסבי החלקה (Bushings) במקום מסבים כדוריים (Bearings). בצד המכלולים הורכב מזלג הפוך של אוהלינס, בולם אחורי אנכי של אוהלינס, חישוקי אלומיניום של OZ, מפלט 2 ל-1 של טרמיניוני וגל הינע. עקב האכילס של המוטוגוצי ספורט נבע מהנתונים הבאים: הספק סופי של 122 כ"ס ב-8,000 סל"ד, 11.5 קג"מ ב-6,500 סל"ד ומשקל יבש של 190 ק"ג. נתונים פושרים שלא מספיקים לאופנוע סופרספורט.

    חוות הדעת של הבוחנים היו חיוביות. הם ציינו את ההתנהגות החדה והטובה, יחד עם הרגש שסיפקה שלדת הפלדה. למרות ההספק הנמוך יחסית ניתן היה לרכוב על המומנט העבה, שבסופו של דבר סיפק ביצועים טובים מאוד. הבעיה העיקרית של הגוצי הייתה המשקל הגבוה (220 ק"ג רטוב), שהיווה את הביקורת העיקרית כלפי ה-MGS-01, מה שהפך אותו לאופנוע ייחודי לימי מסלול ולאו דווקא לאופנוע מרוצים.

    תהליך הפיתוח החל תחת בעלותה של אפריליה, שבאותם ימים גם נאבקה בקיצוצים וקשיים. בשנת 2004 מוטוגוצי נקנו על-ידי פיאג'ו, שלא נתנו צ'אנס לפרויקט המיוחד הזה וסגרו אותו ב-2005. מה שמסמל את האיטלקים של פעם הוא העובדה שאף אחד לא יודע כמה יחידות נבנו בדיוק. יש נתונים של 100, 130 ו-150 יחידות. השוק האמריקאי קיבל 50 יחידות בשנת 2004, ואלו נמכרו בזמנו סביב ה-25,000$ וברוב המקרים אף יותר. ה-MGS-01 יועד להיות כלי מפתח שמיועד להצעיד את מוטוגוצי המתקשה קדימה ולשרת את הד.נ.א של כל הדגמים הסדרתיים, אך נשאר בסוף רק כנקודת ציון נוספת בהיסטוריה הארוכה של האיטלקים.

    צפו: אתר MCN רוכב על המוטוגוצי MGS-01 קורסה:

  • בנלי – ההיסטוריה של המותג האיטלקי הוותיק ביותר

    בנלי – ההיסטוריה של המותג האיטלקי הוותיק ביותר

    הסיפור של חברת האופנועים האיטלקית בנלי מעניין למדי. החברה האיטלקית המפוארת והוותיקה (שייצרה גם כלי נשק תחת השם בנלי, אך במפעל אחר), שלזכותה גם היסטוריית מרוצים מרשימה, נוסדה כבר ב-1911. שנתון זה הופך אותה לחברה האיטלקית הוותיקה ביותר ובין הוותיקות בעולם.

    אבל בנלי נעו בעשורים האחרונים בין פשיטות רגל לבין ניסיונות להרים את האף מעל למים. בשנת 2005 המותג נרכש על-ידי קבוצת Qianjiang הסינית, והמשמעות המיידית הייתה הזרמת כספים רבים לשיקום החברה ולפיתוח דגמים חדשים. אוויר לנשימה – בדיוק מה שבנלי הייתה צריכה. עם הרכישה על-ידי הסינים והזרמת הכספים, החלו בבנלי בפיתוח של עשרות דגמים חדשים, כשרובם בנפחים קטנים ובינוניים. המחקר והפיתוח נשאר באיטליה ומתבצע על-ידי אנשי בנלי, אולם הייצור עצמו עבר לסין כדי להוזיל עלויות.

    המנוע הראשון שחובר לשלדת אופניים
    המנוע הראשון שחובר לשלדת אופניים

    ההתחלה

    בנלי נוסדה בעיירה פזארו שבאיטליה, בשנת 1911. לאחר ששכלה את בעלה, השקיעה אם המשפחה (טרזה בנלי) את כל ממונה במוסך משפחתי. מטרתה הייתה לספק תעסוקה יציבה לששת בניה. שניים מהם אף שלחה לשווייץ על-מנת שילמדו מכונאות, יחזרו ויפרו את העסק המשפחתי. בשנים הראשונות מוסך בנלי תיקן וטיפל בעיקר באופניים, וגם במעט כלים עם מנוע בעירה פנימית שהיו קיימים באותה התקופה. האחים בנלי צברו ניסיון בייצור עצמי של חלפים, שנעדרו באותה התקופה – ידע רב-ערך שהתחזק במלחמת העולם הראשונה, שם נדרשו לתקן ולייצר חלפים לכלים הצבאיים.

    עד סוף העשור האחים בנלי פיתחו את המנוע הראשון שלהם – מנוע צילינדר יחיד דו-פעימתי בנפח 75 סמ"ק – שחובר לשלדת אופניים. בשנת 1921 כבר הוצג האופנוע האמיתי הראשון – מבחינת מכלולים – עם אותו מנוע שצמח בינתיים לנפח של 98 סמ"ק. בשנתיים לאחר מכן צמחו המנועים עוד בנפח המנוע ואף הוצגה גרסת מרוצים שהשתתפה יחד עם טונינו – אחד האחים – באליפות איטליה. טונינו בנלי זכה בארבע אליפויות איטליה בסוף שנות ה-20 עם בנלי 175, שנשא מנוע ארבע פעימות עם גל זיזים עילי יחיד, וששודרג לגל זיזים עילי כפול ב-1931. הקריירה של טונינו הסתיימה בשנה אחר כך בגלל תאונת מרוצים, והוא עצמו נהרג בתאונת דרכים ב-1937.

    בנלי 500 סמ"ק משנת 1935
    בנלי 500 סמ"ק משנת 1935 By Yesterdays Antique Motorcycles. – http://www.motorarchive.com/images/Benelli_1935_Type%204%20TN_1.jpg, CC BY-SA 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=7929591

    רגע לפני מלחמת העולם השנייה הציגו בנלי אופנועי ארבע פעימות בנפח 250 סמ"ק ו-500 סמ"ק עם ארבעה צילינדרים, שסתומים צידיים, גל זיזים עילי כפול ומגדש טורבו. כמו כלל התעשייה, גם בנלי גויסו למאמץ הייצור המלחמתי ונדרשו לעסוק אך ורק בכך. מפעל החברה אף היה קורבן להפצצות ונהרס לגמרי. בנלי עוד הצליחו להחזיק את הראש מעל המים כשהסבו אופנועים מהעודפים הצבאיים לשימוש אזרחי. לאחר מכן, חילוקי דעות בין האחים גרמו לג'וזפה, אחד האחים, לעזוב ולהקים את מוטובי (Motobi).

    ההמשך לאחר המלחמה

    בתחילת שנות ה-50 הציעו בנלי מנעד אופנועי 2 ו-4 פעימות בנפחים של 500-98 סמ"ק, כשהאופנועים היו פשוטים יחסית על-מנת להתאים לתקופת השפל של אחרי המלחמה. הדגמים הנמכרים ביותר היו הלאונצ'ינו (שגרסת הסקרמבלר המודרנית עם השם הזהה נבחנה אצלנו) ו-Lion Cub. לצד ההצלחות במרוצים נקלעה כלל תעשיית האופנועים לשפל בתחילת שנות ה-60, מה שהוביל לאיחוד בין האחים כשבנלי רכשו את מוטובי. בנלי באותה התקופה העסיקה כ-600 עובדים וייצרו 300 אופנועים ביום. האיטלקים הציגו את הטורנדו, טווין בנפח 650 סמ"ק עם 57 כ"ס ו-220 ק"ג, שנועד בעיקר לשוק האמריקאי.

    הבנלי Sei עם 6 צילינדרים ו-750 סמ"ק - 1975
    הבנלי Sei עם 6 צילינדרים ו-750 סמ"ק – 1975

    קשיים בענף כולו הובילו את מכירת בנלי לידי דה-טומסו בשנת 1972, שהובילו לקפיצה טכנולוגית עם דגמי 350 GTS ו-500 קוואטרו. בקצה הוצג ה-Sei עם שישה צילינדרים ו-750 סמ"ק (שצמחו ל-906 סמ"ק), אשר נחשב למוביל טכנולוגית על מתחריו היפנים ואף תומחר הרבה מעליהם. בשנת 1988 שוב בוצעו שינויי בעלים כשמוטוגוצי רכשה את בנלי, והקבוצה הפכה ל-Guzzi Benelli Moto S.p.A. בנלי ניסו להיכנס גם לתחום הקטנועים, אך ההצלחה לא הגיעה.

    בשנת 1995 בנלי נרכשה שוב, הפעם על-ידי קבוצת מרלוני (Merloni) מאיטליה, שהציגה כמה אבי-טיפוס מעניינים ומספר דגמים שהראו את הפוטנציאל במותג הזה. בנלי הציגו את הטורנדו טריפל 900, סופרבייק עם 133 כ"ס, ואת ה-TnT 1130, היפר-נייקד שמבוסס על מנוע הטריפל של הטורנדו, עם נפח גדול יותר. האיטלקים אף הציגו גרסת מרוצים שניסתה את מזלה באליפות הסופרבייק העולמית. בנלי שמה את גאוותה על פיתוח וייצור איטלקי טהור, אך גם זה לא החזיק ובעיות אמינות וחשמל פגעו במכירות.

    TnT 1300 By Piero, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1762481
    TnT 1300
    By Piero, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1762481

    ההווה

    בשנת 2005 נרכשה בנלי על-ידי קבוצת Qianjiang הסינית, שייצרה באותה השנה 1.2 מיליון אופנועים ו-2 מיליון מנועים. בנלי התרכזו בעיקר בסגמנט האופנועים הבינוניים עם אופנועים בנפחים 600-125 סמ"ק. בשנה האחרונה נחשפו דגמים בנפחים של הגדולים – כדוגמת דגם נייקד בנפח 750 סמ"ק – 752S. בעתיד הקרוב נראה סופרספורט בנפח 600 סמ"ק, אדוונצ'ר בנפח 800 סמ"ק, שני דגמי לאוצ'ינו 800 ואף אופנוע תיור עם מנוע טריפל בנפח 1,200 סמ"ק. בנלי מרכזים את עיקר המאמץ בשווקים האמריקאים, האירופאים ובמזרח – בעיקר בהודו. בנלי אף הכריזו על מיזם משותף עם הארלי-דיווידסון, שמטרתה לייצר בייבי הארלי בנפח 338 סמ"ק ובפלטפורמה משותפת – נייקד קטן בעל מנוע טווין מקבילי. נכון להיום בנלי נמצאים במצב היציב ביותר אי-פעם – עם בעלי הבית מסין שמשקיעים, כאמור, הרבה בעתיד של האיטלקים-סינים.

    בשנת 2016 אופנועי בנלי החלו שוב את מסעם בישראל תחת ג'ט סטאר ישראל, שנאלצו להילחם בשם הרע שהשאיר הבנלי 654 בשנות ה-80 עם מנוע מקורר אוויר בנפח 604 סמ"ק, שספק אם תמצאו מישהו שיש לו מילה טובה לומר עליו. בשנת 2019 עלו לכביש 369 כלים, ולדעתנו יש לאופנועים הקיימים פוטנציאל מכירות גדול אף יותר בישראל, עם ליין דגמים מצוין בראשות ה-TRK502.

    בנלי לאונצ'ינו 500: מוצר איטלקי עם כסף סיני
    בנלי לאונצ'ינו 500: מוצר איטלקי עם כסף סיני (צילום: בני דויטש)
  • פוקוס לעבר: וספה PX המיתולוגית

    פוקוס לעבר: וספה PX המיתולוגית

    בשנות ה-80 ו-90 וספה הייתה שם גנרי לקטנועים, וגם הייתה ה-כלי של השליחים והמשטרה; בואו ניזכר בקטנוע הנפוץ והאמין של פעם.

    הווספה (צרעה באיטלקית) התחילה כקטנוע של פיאג'ו אי-שם בשנת 1946, ומאז עברה גלגולים רבים. אנו נתרכז הפעם בווספות המקוריות – שהיו עם מנוע דו-פעימתי מעשן, עם 4 הילוכים וקלאץ' ביד שמאל, ועם ארגז תנובה יעיל מאחור. בגלגול המודרני של הווספה – ה-GTS – מדובר בכלי מודרני לחלוטין הכולל מנוע 4 פעימות נקי, תמסורת וריאטור ועיצוב מודרני, שאמנם נשען על קווי המתאר של הווספה המיתולוגית, אבל עושה את זה בהמון חן וסטייל עדכניים, ובעיקר שומר על ערכי הליבה של וספה, בעיקר בנראות. אבל, כאמור, נתרכז בישן נושן – בקטנוע הישראלי המיתולוגי.

    וספה PX - כלי מיתולוגי ישראלי
    וספה PX – כלי מיתולוגי ישראלי

    מה שמאפיין את הווספה זה שלדה אחודה ועיצוב היוצר מגן על רגלי הרוכב, מנוע מכוסה הצמוד לגלגל האחורי, העברת הילוכים דרך ידית הכידון וגלגל רזרבי המתחבא מתחת לכנף האחורית. הרבה מעל ל-16 מיליון יחידות וספה נמכרו מאז הוצג הדגם, שהפכו אותו לאחד מדגמי הדו-גלגלי הנמכרים ביותר אי-פעם.

    לווספה היסטוריית ויקיפדיה שהולכת אחורה למלחמת העולם השנייה, אבל אנחנו כאמור נתרכז בשחזור החוויה של רכיבה על דגמי ה-PX הנפוצים והמוכרים שיוצרו בשנים 2007-1977. במשך השנים בוצעו שינויים מעטים, ביניהם מעבר לבלם דיסק קדמי בשנת 2000. בשנת 1985 הוצג דגם ה-E עם מתנע חשמלי. אגב, בשנים 2000-1998 שווקה הקוזה, שהייתה הגלגול המודרני של ה-PX עם שיפורי שלדה ומתלים, מערכת בלימה משולבת וערבוב שמן אוטומטי, אולם הקוזה לא נחלה הצלחה מרובה.

    לארץ הגיעו דגמי ה-PX150 וה-PX200. שניהם נעו סביב ה-108 ק"ג, כשההבדל במנוע החד-צילינדרי דו-פעימתי היה בנפח כמובן ובהספק המוצהר – 12 כ"ס לגרסת ה-200, לעומת 9 כ"ס לגרסת ה-150. המהירות המרבית נעה סביב 100-90 קמ"ש.

    במוזיאון פיאג'ו בפונטדרה
    במוזיאון פיאג'ו בפונטדרה

    אז איך היה לרכוב על הוספה PX?

    לפני כן נתאר או נזכיר את התפעול של הווספה. העברת ההילוכים התבצעה בעזרת ידית שמאל. לחיצה על מנוף הקלאץ' וסיבוב כל יחידת הידית כלפי מעלה הביא אותנו להילוך הראשון ושיפר את גמישות מפרק היד. סיבוב למטה העביר לשלושת ההילוכים הנותרים. הניוטרל, כרגיל, התחבא בין ההילוך הראשון לשני, כשמילת המפתח היא מתחבא – היה קשה למצוא אותו. הבלימה התבצעה בעזרת מנוף קדמי כרגיל, כשאת הבלם האחורי מפעילים בעזרת דוושה שנמצאת באמבטיה בה נמצאים רגלי הרוכב. מבנה הקטנוע העמיס (הרבה) יותר משקל על חלקה האחורי של הוספה, מה שיצר תחושת ניהוג מעורפלת מאוד, ולכך לא עזרו חישוקי 10″ שהורכבו מקדימה ומאחור.

    בלמי התוף של הווספה היו חלשים מאוד. בבלימה חזקה היה אפשר להגיע עם מנוף ימין כמעט לידית עצמה, והצורך להפעיל את שרירי הארבע-ראשי ברגליים גרם לכך שהרבה בלימות עם רגל ימין – שכאמור מפעילה את הבלם האחורי – גרמו לנעילה של הגלגל האחורי.

    Vespa-PX-003

    המנוע היה חלש בשתי הגרסאות, אבל מספק, ועם מומנט סביר. צליל השתי פעימות הייחודי יחד עם העשן הבלתי נמנע יצרו תחושה של מנוע נמרץ, אבל האמת שהמהירות המרבית הייתה נמוכה יחסית, ומכלול התחושות בקצה הסקאלה לא השרה ביטחון. מה שכן, היה מאוד קל לעלות לווילי עם הוספה – תשאלו כל שליח. לא שפנצ'רים היו נפוצים, אבל תמיד ניחמה העובדה שיש גלגל רזרבי שמתחבא מתחת לכנף הפח מאחור או בין רגלי הרוכב בדגמים ישנים יותר.

    בעבר, ואף היום בקרב מבוגרים, וספה הייתה שם גנרי לכל קטנוע, כמו שג'יפ מתאר כל כלי רכב שיכול להיכנס לשטח. בשנות ה-90 הקטנועים מהמזרח, שהובלו על-ידי סאן-יאנג, הביאו את הבשורה השקטה והאוטומטית וגרמו לקרנה של הווספה לרדת במהירות. הקטנוע – שהיה פריט חובה בכל חברת שליחויות, במשטרה ובצבא – כבר לא החזיק מים. הווספה, שנשמתה קיימת עד היום בכל מחליפיה המודרניים, לרבות הדגם החשמלי, היא חתיכת היסטוריה ישראלית. עד היום קיים בארץ מועדון וספה פעיל שנהנה מתמיכת היבואן והיצרן, ומקיים מפגשים ותצוגות של כלים משופצים מספר פעמים בשנה. בעולם מתקיימים מרוצי אנדורו ומוטוקרוס המתבססים על אותן וספות שתי פעימות אגדיות – כמו הוספה-אנדורו של טיראן יצחקי בסרטון המצורף.

    אייקון עולמי, ולא פחות מזה – גם ישראלי.

  • אנג'לו רוכב אנדורו בישראל – הסרטונים

    אנג'לו רוכב אנדורו בישראל – הסרטונים

    צילום ועריכה: Angelo Gambino

    אנג'לו גמבינו, או בשמו המקצועי אנדורו-בלוגר, הוא עיתונאי אופנועים איטלקי הכותב במגזין Endurista. את אנג'לו אנחנו מכירים מאירועים בין-לאומיים כאלה ואחרים, ולא פעם הצענו לו לבוא ארצה, להתארח אצלנו ולרכוב אנדורו במשך כמה ימים. בחורף שעבר הוא החליט לבוא, ואירחנו אותו במשך שבוע שבמהלכו יצאנו לרכוב אנדורו ב-4 אזורים שונים בארץ, כך שהוא יכול היה לטעום ממיטב אזורי האנדורו שיש לישראל להציע. ביום נוסף טיילנו בירושלים העתיקה ובעיר דוד, ואפילו פתחו עבורנו את דרך הולכי הרגל שעדיין לא פתוחה לציבור, בזכות חברים יקרים. 

    אחרי כמעט שבוע של אנדורו בישראל, אנג'לו הבין עד כמה ישראל היא גן עדן לרכיבת אנדורו, והוא חזר עם הבשורה הזו לאיטליה, שם פרסם את המאמר במגזין אנדוריסטה – ישראל – הארץ המובטחת של האנדורו.

    אבל פרט לכתבה, אנג'לו גם צילם וידאו, והמון, ולאחרונה הוא סיים לערוך ולהעלות לרשת את ארבעת הסרטונים הקצרים מארבעת ימי הרכיבה. אתם מוזמנים לצפות בארבעת הסרטונים, וגם לפרגן לאנג'לו על העבודה המצוינת שעשה.

    פרק 1: ירושלים ומדבר יהודה

    פרק 2: גליל עליון ויער חניתה

    פרק 3: אזור מודיעין

    פרק 4: נחל כמריר

  • שוק האנדורו הישראלי – יציבות מרשימה

    שוק האנדורו הישראלי – יציבות מרשימה

    זו השנה הרביעית ברציפות שאנחנו עוקבים צמוד אחרי שוק האנדורו הישראלי, וזאת מפני שהשוק הזה מרתק, והוא חווה גדילה עצומה בעשור האחרון – גדילה שבאה לידי ביטוי בהתפוצצות של רוכבי אנדורו שרוכבים כחלק מתרבות פנאי וכתחביב.

    כבר כתבנו את זה בעבר וחשוב לחזור על זה שוב: אם ב-2005 נמכרו בישראל כ-80 אופנועי אנדורו מקצועיים – רובם ככולם למתחרים באליפות ישראל באנדורו – הרי שב-2017 נמכרו בישראל כ-1,300 אופנועי אנדורו מקצועיים וב-2018 נמכרו 1,326 כלים – רובם המכריע לרוכבי פנאי של סוף שבוע בגילים שמתחילים ב-20 ומגיעים ליותר מ-60. על הסיבות לגידול הדרמטי הזה כבר כתבנו בעבר בטור 'השטח פורח', והטור הזה אקטואלי מתמיד גם בשנת 2019 אל תוך 2020.

    ק.ט.מ 250EXC - האופנוע הנמכר בישראל, שוב
    ק.ט.מ 250EXC – האופנוע הנמכר בישראל, שוב

    בשנת 2019 נמכרו בישראל 1,231 אופנועי אנדורו (וטריאל) מקצועיים – ירידה של כ-7% ביחס ל-2018, ומספר דומה מאוד לזה של 2017. בסך הכל אפשר לומר ששוק האנדורו הישראלי התייצב, והוא מציג מספרים דומים כבר 3 שנים ברציפות. חשוב לציין שמדובר באופנועי אנדורו ברישוי צהוב בלבד. אופנועי מוטוקרוס, וכן אופנועי אנדורו ברישוי אפור לספורט מוטורי, לא נכללים בדו"ח הזה.

    עוד חשוב להבין שכל הכלים האלו הם אופנועי פנאי המשמשים לתחביב בלבד, כשרובם המכריע עומד במהלך השבוע, ויוצא לשטח – לרוב על נגרר – בסופי שבוע בלבד. יוצא אפוא ש-7% משוק האופנועים והקטנועים הישראלי הם אופנועי אנדורו מקצועיים. היחס הזה הוא עצום, ולמיטב ידיעתנו לא קיים בשום שוק בעולם. גם במספרים האבסולוטיים – כאמור כ-1,250 כלים בשנה – ישראל היא מעצמת אנדורו. זה לא מפליא בהתחשב באקלים הישראלי, במגוון העצום של שטחי האנדורו, באפשרות לרכוב כמעט בכל מקום שרוצים, וגם במצב הכלכלי בישראל שהולך ומשתפר, ומאפשר ליותר ויותר אנשים להחזיק אופנוע יקר כתחביב ולפנאי בלבד. אצל חברינו האירופאים זה לחלוטין לא כך.

    מתוך 1,231 אופנועי האנדורו שנמכרו השנה, 520 כלים, שהם 42.2%, הם של ק.ט.מ (ירידה מכ-600 כלים ב-2018). 313 כלים נוספים, שהם 25.4%, הם של הוסקוורנה (281 ב-2018), וכך יוצא ש-833 מתוך 1,231 כלים מקצועיים – שהם כמעט 68% – מגיעים ממפעלי ק.ט.מ במטיגהופן, אוסטריה. בטא עם 190 כלים (לעומת 218 ב-2018), שהם 15.4%. ראוי לציין את שרקו, שממשיכים את מגמת הגדילה ומטפסים מ-65 כלים ב-2018 ל-75 כלים ב-2019, וכן את הונדה, שגדלים מ-25 כלים ב-2018 ל-43 כלים ב-2019 – כאמור רק כלים צהובים, בלי אופנועי רישוי אפור. עוד חשוב לציין את TM רייסינג – מותג בוטיק איטלקי אשר בשנתיים האחרונות כמעט ולא הביא כלים ארצה בשל אי-עמידה בתקנות, ואילו בשבועות האחרונים החל בשיווק דגמי 2020 הטכנולוגיים (מבחנים בקרוב). להערכתנו 2020 תהיה שנת הפריצה של TM בישראל.

    הוסקוורנה TE150i - כ-70% מהשוק הם כלים דו-פעימתיים
    הוסקוורנה TE150i – כ-70% מהשוק הם כלים דו-פעימתיים

    בחלוקה בין דו-פעימתיים לבין מרובעי פעימות, 856 אופנועים – שהם כמעט 70% – הם אופנועים בעלי מנוע דו-פעימתי. מגמת ההתחזקות של הדו-פעימתיים בשוק הישראלי ממשיכה, כשבשנה שעברה חלקם מסך אופנועי האנדורו היה כ-64%, ולפני שנתיים היה מדובר על כ-50%. נציין כמשל את בטא, שבה 167 מתוך 190 האופנועים, כלומר 88%, הם בעלי מנוע דו-פעימתי. בק.ט.מ מדובר על 392 כלים מתוך 520 בסך-הכל (75%), ובהוסקוורנה היחס דומה ועומד על 70% דו-פעימתיים – 220 מתוך 313 כלים.

    אופנוע האנדורו הנמכר ביותר בישראל הוא שוב – כמו בכל השנים האחרונות – הק.ט.מ 250EXC, שממנו נמכרו השנה 227 יחידות, מספר דומה ל-2018. ראוי ואף מכובד לציין שהק.ט.מ 250EXC הוא לא רק אופנוע האנדורו הנמכר בישראל, אלא האופנוע הנמכר בישראל גם אם מחשיבים את אופנועי הכביש, שכן ההונדה CB500X מכר השנה 209 יחידות. במקום השני לדגם בודד, האח הדו-פעימתי הגדול – הק.ט.מ 300EXC, שממנו נמכרו השנה 150 יחידות. במקומות השלישי והרביעי צמד האחים הדו-פעימתיים ממותג הוסקוורנה – ה-TE250i וה-TE300i, שמהם נמכרו 106 ו-89 יחידות בהתאמה. מכל הארבעה יחד נמכרו השנה 572 יחידות, ואם מוסיפים 15 יחידות של ק.ט.מ 150EXC TPI ו-12 יחידות של הוסקוורנה TE150i, יוצא ש-599 אופנועי אנדורו שנמכרו בישראל ב-2019 – כלומר כמעט 50% מהשוק – הם בעלי מנוע דו-פעימתי של ק.ט.מ בעל מערכת הזרקת דלק TPI. נתון מדהים בעינינו.

    טבלת מכירות מלאה אופנועי אנדורו לשנת 2019 – לפי דגם

    [table id=155 /]

    *ק.ט.מ 350EXC-F ו-450EXC-F נרשמים תחת אותו קוד דגם

  • האופנועים והקטנועים הנמכרים בישראל ב-2019

    האופנועים והקטנועים הנמכרים בישראל ב-2019

    בשנת 2019 עלו על כבישי ישראל 17,476 אופנועים וקטנועים חדשים (מספר לא סופי שצפוי להתעדכן כלפי מעלה בכמה מאות בודדות בשבועות הקרובים) – כך עולה מדו"ח התוצרים של איגוד לשכות המסחר המסכם את שנת 2019. זוהי אמנם ירידה של כ-3% ביחס ל-2018 – אז נמכרו 18,017 כלים – אולם אם מחשיבים כמות גדולה של כמה מאות קטנועי דיאלים שנרשמו בשנת 2018 על-שם היבואנית, הרי שהמספרים דומים למדי בשנתיים האחרונות והשוק הדו-גלגל שומר על יציבות במספרי המכירות. זוהי השנה השנייה שבה השוק הדו-גלגלי הישראלי נשאר יציב, וזאת אחרי 4 שנות עלייה רצופות שהחלו ב-2014.

    הכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר בישראל בשנת 2019 הוא הסאן-יאנג ג'וירייד 125, זאת לאחר שנים שבהן הקימקו מובי 125 עמד בראש המצעד. זה האחרון לא נמכר כאן בתחילת השנה והגיע רק בחודש מאי, ומאז נמכרו ממנו 717 יחידות, לעומת הג'וירייד במקום הראשון עם 916 יחידות. במקום השלישי קימקו דאונטאון 350 עם 632 יחידות.

    סאן-יאנג ג'וירייד 125 - הנמכר ביותר בישראל (צילום: עמרי גוטמן)
    סאן-יאנג ג'וירייד 125 – הנמכר ביותר בישראל (צילום: עמרי גוטמן)

    באופנועים, הק.ט.מ 250EXC שומר על מעמדו כאופנוע הנמכר בישראל, כשנמכרים ממנו 242 יחידות ב-2019. נזכיר כי מדובר באופנוע אנדורו מקצועי – לשטח בלבד. ההונדה CB500X שומר גם הוא על מעמדו כאופנוע הכביש הנמכר ביותר בישראל, עם 209 יחידות ב-2019.אחריו הקוואסאקי Z900, שממנו נמכרו השנה 195 יחידות, ובמקום השלישי ימאהה MT-07 עם 173 יחידות ב-2019. את הטבלאות המלאות תמצאו בהמשך הכתבה.

    מבחינת מותגים, סאן-יאנג גדלה ב-11% מ-4,054 כלים ב-2918 ל-4,492 כלים ב-2019, הונדה גדלה בכ-10% מ-1,496 ל-1,662 כלים, קוואסאקי עם גדילה מטאורית של כ-52% מ-736 אופנועים ב-2018 ל-1,122 כלים ב-2019, ב.מ.וו גדלה בכ-10% מ-363 ל-404 כלים, הוסקוורנה גדלה בכ-13% מ-349 ל-393 כלים, ודוקאטי עם עלייה יפה של כ-16% מ-110 ל-128 כלים. מאידך, פיאג'ו יורדים מ-916 ל-616 כלים, ק.ט.מ מ-1,027 ל-870 כלים, וסוזוקי יורדים מ-651 כלים ב-2018 ל-535 כלים ב-2019.

    מכירות דו-גלגלי בישראל בשנת 2019 לפי מותגים

    בסוגריים – מכירות ב-2018

    • סאן-יאנג 4,492 (4,054)
    • קימקו – 2,901 (2,989)
    • ימאהה – 2,825 (3,007)
    • הונדה – 1,662 (1,496)
    • קוואסאקי – 1,122 (736)
    • ק.ט.מ – 870 (1,027)
    • פיאג'ו – 616 (916)
    • סוזוקי – 535 (651)
    • ב.מ.וו – 404 (363)
    • הוסקוורנה – 393 (349)
    • בנלי / קיוואי – 369 (433)
    • הארלי-דיווידסון – 255 (306)
    • בטא – 209 (220)
    • דוקאטי – 128 (110)
    • קאיוין (חשמלי) – 90 (208)
    • שרקו – 75 (65)
    • בליץ (חשמלי) – 72 (119)
    • אינדיאן – 58 (66)
    • נאנגינג (חשמלי) – 53 (60)
    • זאפ – 41
    • רויאל אנפילד – 40 (24)
    • קואדרו – 39
    • גאס גאס – 22 (55)
    • סי אף מוטו – 35
    • מונדיאל – 21
    • דיאלים – 19 (518)
    • מוטוגוצי – 11 (20)
    • אפריליה – 11 (26)
    • SWM – יחידות 10
    • MV אגוסטה – 9
    • TM רייסינג – 5 (21)
    • זירו – 5 (28)
    • יוסאנג – 2 (17)
    • סקורפא – 3
    • פיג'ו – 2
    • אחר

    האופנועים הנמכרים בישראל ב-2019 (בלי אופנועי אנדורו)

    [table id=153 /]

    הקטנועים הנמכרים בישראל ב-2019

    [table id=154 /]

  • הונדה: משפחת ה-XR המיתולוגית

    הונדה: משפחת ה-XR המיתולוגית

    משפחת דגמי ה-XR הדו-שימושיים של הונדה היא משפחה מפוארת הכוללת בתוכה כמה אופנועים אייקוניים. חלק מדגמי ה-XR החלו להגיע לישראל בתחילת שנות ה-90 – עם תחילת הייבוא של הונדה לישראל. המשפחה מכילה מנעד נפחים גדול שנע בין 50 סמ"ק ועד 650 סמ"ק – כולם על טהרת ה-4 פעימות – ובהם דגמי ה-L הדו-שימושיים עם רישוי לכביש ודגמי ה-R הטהורים לשטח. 

    משפחת ה-XR מכילה כאמור דגמי ילדים ופליי בייק שמתחילים מ-50 סמ"ק (XR50) ו-100 סמ"ק (XR100R). אנו מכירים בישראל את ה-XR125L הפשוט שהגיע ארצה בעשור הקודם, ובעולם אף מוצעים דגמי 200 בתצורת L עם רישוי כביש ו-R לשטח בלבד. אנחנו נתרכז בדגמים הפופלריים שהיו בישראל – דגמי ה-250, 400, 600 ו-650.

    הונדה XL250S
    הונדה XL250S

    אבל לפני כן, לא נפסח על הדגם שהקדים את המשפחה: ה-XL. ה-XL250 הוצג בשנת 1972 כאופנוע אנדורו עם מנוע סינגל ארבע פעימות ו-4 שסתומים. המנוע הצנוע הפיק 24 כ"ס, אך עם משקל רטוב של כ-140 ק"ג וגלגל קדמי בקוטר 23″ (שבהמשך קטן לקוטר המקובל כיום של 21″) לא התקבלו ביצועי אנדורו כפי שנהוג לקבל כמובן מאליו כיום. הדגם היה פשוט ועם רישוי כביש, אך שם גם היה סוד הקסם והסיבה להצלחה.

    בשנת 1979 הוצג ה-XL500S, עם מנוע צילינדר יחיד בנפח 497 סמ"ק, קירור אוויר, 32 כ"ס, בולם אחורי כפול, בלמי תוף, גלגל קדמי 23″ ומשקל יבש של 135 ק"ג. בוחני האופנועים והלקוחות אהבו את היכולת הדו-שימושית, כל עוד ידעו להכניס אותו לשטח מתאים. אופנוע אמין, פשוט ומוצלח. הונדה.

    הונדה XL500S
    הונדה XL500S

    XR500 / XR500R

    בשנת 1979 הוצג דגם ה-XR הראשון, שנועד להחליף את דגמי ה-XL המוזכרים לעיל. הנציג הראשון היה עם מנוע בנפח 497 סמ"ק, מקורר אוויר, עם 36 כ"ס. בהונדה קראו למנוע בשם Pentroof עם ארבעת השסתומים (בניגוד ל-2 שהיו מקובלים אז) לנשימה טובה יותר ומומנט מסל"ד נמוך. מידות הגלגלים המשיכו להיות לא שגרתיות עם 18″ מאחור ו-23″ מלפנים – לספיגה טובה יותר על-פי הונדה – וספגו את מרבית הביקורת, בטח לאור היצע הצמיגים הנמוך במידה הקדמית.

    בשנת 1981 שודרג הדגם בקרבורטור והומר לבולם יחיד מאחור עם מערכת לינקים Pro-Link. בנוסף, היו שינויי שלדה ומידות גלגלים ל-21″ מקדימה אך 17″ מאחור.

    הונדה XR500R
    הונדה XR500R

    שנת 1983 הציגה דגם חדש שהוסיף את ה-R לשם (XR500R) וחשפה אופנוע כמעט חדש לגמרי. המנוע סיפק 41 כ"ס ונשם דרך שני קרבורטורים – אחד לסל"ד נמוך והשני שנכנס לפעולה אחרי רבע סיבוב של המצערת. בנוסף, ארבעת השסתומים סודרו בצורה רדיאלית – RFVC כפי שהונדה קראו לזה – והתצורה רצה עם הונדה בכל דגמי ה-XR העתידיים. שלדה חדשה, מזלג קדמי בקוטר 43 מ"מ עם כוונון אוויר, ובלמים משופרים. הדגם שרד שנה נוספת עד שהוחלף על-ידי גרסת ה-600R.

    XR250L 

    הדגם הוצג בשנת 1991 ומשך עד 2007. עם מנוע מקורר אוויר בנפח 249 סמ"ק שהפיק 30 כ"ס, משקל יבש של 118 ק"ג, מערכת בולמים פשוטה אך יעילה של שוואה והנעה רגלית, התקבל דגם מתחילים בסיסי אך עם יכולת דו-שימושית ראויה לשטח ולכביש.

    הונדה XR250R מהדגמים הראשונים - על בסיסו נבנה ה-250L
    הונדה XR250R מהדגמים הראשונים – על בסיסו נבנה ה-250L

    XR250R 

    דגם ה-R הקרבי, כאמור ללא רישוי כביש, כבר חסך 18 ק"ג מהמשקל, הציע קרבורטור קרבי יותר ומערכת פליטה משוחררת. בהונדה גם הוציאו לתקופה את גרסת הבאחה, שהקשיחה מתלים, הגדילה את מיכל הדלק ל-14 ליטר ובעיקר העניקה זוג פנסים ענקיים מקדימה. ללוחמי המדבר. ה-XR250R היה אופנוע שטח / פליי בייק עם יכולות גבוהות ומשקל נמוך.

    הונדה XR250R דור 2
    הונדה XR250R דור 2

    XR400R

    הדגם יוצר בין השנים 1996 ל-2004. על פניו הוא היה גרסה מוגדלת של ה-XR250R, אך עם בסיס גלגלים ארוך יותר ומהלך מתלים ארוך יותר הוא היה פלטפורמה מעולה לשיפורים ולמרוצים. המנוע מקורר האוויר, שהיה טוב בבסיסו עם 34 כ"ס, יכול היה לירוק אש עם השיפורים המתאימים, והוא סחב במרוצי מדבר מהירים ובאנדורו קלאסי צפוף. הדגם לא נמכר בישראל בגלל היעדר רישוי כביש, אך כמובן מספר יחידות מצאו את דרכם לארץ בדרכים לא דרכים, ואחת מהן – מדגם 98 – שימשה את עורך פול גז למשך 5 שנים תמימות.

    הונדה XR400R - כאן בצביעה האדומה של שנת 2000
    הונדה XR400R – כאן בצביעה האדומה של שנת 2000

    XR600R

    הדגם גדול הנפח של הונדה, וגם החשוב ביותר במשפחה, יוצר בין השנים 1985 ל-2000. עדיין עם מנוע מקורר אוויר אמין ועמיד, קרבורטור של 39 מ"מ ועוקה יבשה, התנעה רגלית ו-5 הילוכים. מערכת בולמים טובה ופשוטה, בלם אחורי תוף בתחילה שבהמשך הפך לדיסק. מדהים לחשוב איך עם הנתונים האלה, כשהוא הגיע לישראל הוא נחשב לדגם מקצועי. אבל בישראל גילו את מה שהעולם ידע ממזמן – זהו אופנוע שעושה הכל, ועם השיפורים המתאימים הוא מפגין יכולות שטח מרשימות בהחלט.

    ה-XR600R של שנת 1985
    ה-XR600R של שנת 1985

    ה-XR600R כיכב עם חמישה ניצחונות בבאחה 1000, וזכה לניצחונות במרוצי מדבר נוספים עם ג'וני קמפבל (Johnny Campbell), אבל לא רק. מי שעקב אחר סצינת המירוצים בארה"ב בשנות ה-90 לא יכול היה שלא להיתקל בסקוט סאמרס (Scott Summers), שהיה כותש את המתחרים במרוצי האנדורו (GNCC) עם לא פחות מאשר ה-XR600R.

    כאן גרסת 1988
    כאן גרסת 1988

    יבואני הונדה לישראל השכילו לייבא לישראל בשנים 1997 ו-1998 את הדגם האוסטרלי, שהכיל את כל מה שצריך לעבור תקינה – כולל רגליות מורכב מאולתרות, שאותן כל הרוכשים הסירו מיידית. סיפור מעניין לגבי הדגם וישראל: במבצע תפיסת האונייה 'קארין A' בשנת 2002 נתפסו גם שבע יחידות של XR600R שהיו מיועדות לרשות הפלסטינית והיו מצוידות במתקנים לנשיאת נשק. המדינה השמישה את האופנועים לאחר מספר שנים, ומכרה אותם במכרז (אחד מהם עמד למכירה לא מזמן – כאן).

    וכאן 1991
    וכאן 1991

    XR650L

    בשנת 1993 הציגו הונדה לעולם את גרסת הדו"ש ל-XR600R – ה-XR650L. המנוע הוגדל ל-644 סמ"ק ונשאר מקורר אוויר, התווספה התנעה חשמלית, אביזרי כביש גדולים יותר, מיכל דלק מפלדה (פלסטיק ב-600), והמשקל הרטוב טיפס ל-157 ק"ג. הדגם, שנמכר בישראל משנת 1994, זכה להצלחה גדולה – ובצדק. יכולות כביש מרשימות, נוחות גבוהה יחסית לדו"ש, מנוע אמין ופשוט, וכמובן היכולת להסתדר בשטח בצורה מרשימה. האופנוע היווה כר נרחב לשיפורים, ואף הסבות לסופרמוטו, והעורך של פול גז מספר שגם XR650 היה ברפרטואר הדגמים שלו – 3 שנים בתור דו-שימושי לשטח ועוד 3 שנים בתור סופרמוטו בתחרויות אליפות ישראל. אגב, ה-XR650L נמכר עד היום, כמו שהוא, בארה"ב. מחירו עומד על 7,000$ בלבד.

    ה-XR650L גרסת 2020 כפי שנמכר כיום בארה"ב
    ה-XR650L גרסת 2020 כפי שנמכר כיום בארה"ב

    XR650R

    דגם ה-R מקבל התייחסות נפרדת משום שכאן לא רק חיזקו מתלים וחיזקו מספרים, אלא הציגו מנוע חדש לגמרי ומקורר נוזל – לראשונה בסדרת ה-XR-ים. הדגם הוצג בשנת 2000 כמחליפו של ה-XR600R, והמשיך את שרשרת ההצלחות במרוצים בארה"ב עם הרייסרים שהזכרנו מקודם. המנוע הפיק 61 כ"ס (לעומת 41 כ"ס בדגם ה-L) וסחב 133 ק"ג בלבד, שהושגו בין היתר על-ידי ויתור על המתנע החשמלי של דגם הדו"ש. הייצור הופסק בשנת 2008, והדגם – בגלל ייעוד השטח בלבד והיעדר תקינת הכביש – מעולם לא הגיע לישראל. אבל כמו עם כל דגם שלא הגיע ארצה – כמה יחידות של XR650R מצאו את דרכן לישראל.

    הונדה XR650R
    הונדה XR650R

    משפחת ה-XR – איזו משפחה מפוארת!