קטגוריה: מגזין

  • עם קבוצת סוזוקי בפאדוק של ה-MotoGP

    עם קבוצת סוזוקי בפאדוק של ה-MotoGP

    צילום: עמרי גוטמן

    בסוף השבוע תיפתח עונת 2018 של ה-MotoGP, וכולנו בהתרגשות גדולה. הרוכבים הטובים בעולם, הגלדיאטורים האנושיים הללו, יעלו שוב על המסלולים הטובים בעולם ויילחמו ראש בראש על נקודות באליפות הגדולה, החשובה והיוקרתית בעולם. מאות כלי תקשורת יסקרו את המרוצים ואת מה שקורה מאחורי הקלעים, טובי הפרשנים יסבירו לנו מהלכים, תהליכים והלך רוח, ואנחנו – האוהדים – נשב מרותקים מול המסכים, נצפה מהופנטים ומשולהבים במרוצים, ובין לבין נדבר ונתווכח על הקצה – על הרוכבים המובילים ועל הסיכויים שלהם לזכות בתואר הנכסף.

    מאחורי כל גלדיאטור כזה עומדת הפקה בסדרי גודל עצומים. ידוע שמאחורי כל רוכב עומדת אופרציה גדולה, אבל ה-MotoGP עבר בעשורים האחרונים מטמורפוזה אדירה והפך למערכת אדירה של הפקה בינלאומית, עם אינספור זרועות, כללים, תקנות, ובעיקר כסף. הרבה מאוד כסף. גם כסף שיוצא, אבל בעיקר כסף שנכנס. דורנה, החברה המפיקה את מרוצי ה-GP, התאימה את ה-MotoGP לרוח התקופה והפכה אותו למקצועי, צבעוני, סקסי, נחשק, וכן – גם יקר. מאוד יקר.

    כדי להבין עד כמה מסובכת ויקרה ההפקה הזו, או לפחות לקבל הצצה חטופה לאיך עובד ארגון בסדר גודל כזה, התארחנו בסוף שבוע אחד של מרוצים בקבוצת סוזוקי ב-MotoGP. ביקרנו בחדר האירוח המפואר של הקבוצה, בבוקס (המוסך) של הקבוצה, שוחחנו עם מנהלי הקבוצה, עם הרוכבים ועם אנשי הצוות, ואחרי 3 ימים אינטנסיביים ומרתקים קיבלנו תמונה כללית על מה זה אומר להריץ קבוצה בגרנד-פרי העולמי.

    הפקה!
    הפקה!

    המרוץ אחר עשיריות שנייה

    שלוש הקבוצות המובילות ב-MotoGP – הונדה, ימאהה ודוקאטי – נמצאות באליפות שנים רבות. חלקן עשרות שנים ברציפות. הניסיון הרב שצברו במהלך השנים, הטכנולוגיה שפיתחו עם הזמן, הכמויות האינסופיות של נתונים שנאגרו, וכמובן הכסף הגדול שנשפך לאורך השנים – כל אלו שמים את הקבוצות במקום גבוה ותחרותי מאוד.

    עכשיו קחו יצרנית שבוחרת להיכנס ל-MotoGP, לקטגוריה הבכירה, לחוד החנית של מרוצי האופנועים בעולם. גם אם השתתפה בעבר באליפות ונעלמה לשנים ספורות, הפער שעליה לסגור כדי שהאופנועים שלה יהיו תחרותיים הוא פער עצום, הפיתוח אינסופי, וכל זה עולה כסף. הרבה מאוד כסף.

    ידוע לכל חובב מרוצים שככל שמתקדמים בפיתוח, כך עולה יותר כסף לקזז פחות זמן. ברמות הגבוהות, קיזוז של עשיריות ומאיות של שניות עולה מיליונים רבים של יורו. עכשיו קחו קבוצה חדשה באליפות היוקרתית ביותר, זרקו אותה למים העמוקים, ותתחילו להבין כמה מזומנים צריכים להישפך, וביחס ישר שעות פיתוח, כדי שהאופנועים שלה יתחילו לדגדג את הרמה התחרותית הגבוהה.

    ואז נשאלת השאלה – למה? מה גורם ליצרנית כזו או אחרת להשקיע כל כך הרבה כסף במרוצים? אילו יתרונות היא מקבלת מההשקעה העצומה הזו? והאם הכסף מחזיר את עצמו? ובכן, התשובה הפשוטה לשאלה האחרונה היא לא מוחלט. אבל התשובה המקיפה הרבה יותר מורכבת, שכן השתתפות במרוצי GP, מעבר ליחסי ציבור ליצרנית, מאפשרת ליצרניות לפתח טכנולוגיות שחלקן תגענה בסופו של דבר גם לאופנועים הסדרתיים של החברה. ואם כבר דיברנו על סוזוקי, אז דוגמה מהתקופה האחרונה תהיה תזמון השסתומים המשתנה שהגיע ממנוע ה-MotoGP ישירות אל הסוזוקי GSX-R1000 מהדור האחרון.

    הכניסה לפאדוק; מימין - חדר התדריכים של דורנה
    הכניסה לפאדוק; מימין – חדר התדריכים של דורנה

    חגיגה בפאדוק

    מסלול אסן שבהולנד – 'מקדש המהירות' כפי שנקרא – הוא אחד המסלולים הוותיקים שבסדרה וגם אחד המלהיבים שבהם. יש לו היסטוריה ארוכה מאוד של מרוצים, החל ממרוצי TT ברחובות ועד לתצורה העכשווית של מסלול סגור עם הלייאאוט המוכר.

    אחד המאפיינים של אסן הוא הפאדוק הקטן יחסית למסלולים מודרניים יותר. בפרספקטיבה של רוכב ישראלי שנכנס בפעם הראשונה לפאדוק של גרנד-פרי, מתחם הפאדוק הוא ענק, אבל מי שביקר בפאדוק במסלול אחד או שניים רואה מיד עד כמה צפוף פה, ועד כמה כל מטר רבוע מחושב ומהונדס כך שיכיל את אולמות האירוח והמוסכים של כל הקבוצות משלוש הקטגוריות.

    בכניסה לפאדוק נתקלים מיד בחדר התדריכים של דורנה. המתחם הזה סגור הרמטית, ורק רוכבים, מנהלי קבוצות ועיתונאים נבחרים ומוזמנים רשאים להיכנס אליו. מחוץ לאולם עומדים עשרות מעריצים, מחכים למושאי ההערצה שלהם שיגיעו לתדריך היומי ולמסיבת העיתונאים. אולי יספיקו לצלם איזה סלפי עם האליל שלהם.

    הכניסה לחדר האירוח של קבוצת סוזוקי
    הכניסה לחדר האירוח של קבוצת סוזוקי

    מיד אחרי האולם של דורנה מסודרים בצפיפות ובשורה אחת ארוכה אולמות האירוח של הקבוצות השונות בקטגוריה הבכירה. כל אולם ממותג היטב, מצויד היטב, ובאולמות של הקבוצות הבכירות יש איש צוות בכניסה שדורש לראות אישור כניסה למתחם. ככה זה כשבקבוצה שלך יש סופרסטאר ברמה העולמית, כזה שאלפי מעריצים רוצים לפגוש ולשנורר צילום משותף או לפחות חתימה.

    אנחנו נכנסים לאולם של סוזוקי, שבו נתארח במהלך סוף השבוע. את פנינו מקבל פדריקו, מנהל יחסי הציבור של הקבוצה. פדריקו הוא איטלקי, והוא מתחבר מיד למזג הים-תיכוני של קבוצת העיתונאים הישראלים שנכנסה לו למתחם. ככה זה – ישראלים ואיטלקים תמיד ימצאו שפה משותפת.

    פדריקו עורך לנו סיור בחדר האירוח המפואר. האולם הזה מורכב מ-3 משאיות עם טריילרים ענקיים, וצוות עובדים מיומן משנע את המתחם הענק הזה ממסלול למסלול ברחבי אירופה, מרכיב אותו לקראת המרוץ, מפרק מיד בסיומו, וממשיך אל המסלול הבא. החבר'ה האלה נמצאים שבועות ארוכים מחוץ לבית, בדרכים ובמסלולים. למעשה, במהלך עונת המרוצים, הזמן היחיד שבו הם שוהים בביתם הוא הזמן שבו האליפות עוברת לאמריקה או למדינות המזרח. שם, אגב, מחכות מכולות עם אולם אירוח קטן יותר, והן משונעות עם אוניות ממסלול למסלול. סדרת מכולות אחת כזו נמצאת באמריקה, והשנייה ביפן.

    יותר מ-25 עובדים מריצים את האופרציה הזו. החל מנהגים ואנשי צוות מנהלתי, דרך מכונאים ואנשי צוות טכני, מנהלי הקבוצה ובעלי התפקידים הבכירים, וגם כמובן הרוכבים עצמם. יש אפילו טבח צמוד במשאית שכל-כולה מטבח, ויש שני ברמנים שאחראים במהלך כל היום להכין קפה איטלקי משובח ולהגיש שתייה קלה ובירה מהחבית. ככה זה כשאתה נמצא בטופ של התעשייה – גם למזון יש חשיבות גדולה, לא רק לספורטאים אלא גם לשאר אנשי הצוות, וכמובן – למתארחים.

    הקטנועים בחוץ - הרוכבים בפנים
    הקטנועים בחוץ – הרוכבים בפנים

    אנחנו פוגשים את דוידה, מנהל הקבוצה של סוזוקי. הוא ותיק מאוד בעסקי הגרנד-פרי – כ-30 שנה במקצוע, והוא ראה כבר הכל. העיניים שלו והבעת הפנים השלווה מעידים יותר מכל על כך. דוידה מזמין אותנו לשבת, ואומר שבתוך כמה דקות נוכל לדבר עם אנדראה יאנונה ואלכס רינס – צמד רוכבי קבוצת סוזוקי. היום זה אפשרי מפני שזהו יום שישי – היום הראשון מבין שלושת ימי הסבב ההולנדי, יום האימונים שבו הרוכבים נמצאים פחות תחת לחץ המרוץ.

    כמה דקות לאחר מכן נכנס לאולם אנדראה יאנונה, הרוכב הבכיר בקבוצה. דוידה אומר לו שיש קבוצת עיתונאים ישראליים שרוצים לראיין אותו, ויאנונה בתגובה מופתע וממלמל "ראיון?!".

    יאנונה מצטרף לשולחן, דוידה ופדריקו לידו, ואנחנו מתחילים בליטוף – מספרים לו כמה שהאוהדים הישראליים אוהבים אותו ואת המזג האיטלקי החם שלו. "אנחנו גם כאלה, אז זה מדבר אלינו", אנחנו אומרים לו, אבל הוא בשלו – חסר נינוחות. העיניים שלו מתרוצצות בחלל החדר, ומורגש שהוא רוצה לסיים את הראיון כמה שיותר מהר.

    דוידה - מנהל קבוצת סוזוקי
    דוידה – מנהל קבוצת סוזוקי

    זה לא כל כך מפתיע אותנו, שכן יאנונה רכב בעונה הקודמת בקבוצת המפעל של דוקאטי, ובמרוצים רבים הוא נלחם על ההובלה. "נלחם" תרתי משמע, שכן המזג החם שלו גרם לו לעשות כמה מהלכים שנויים במחלוקת. בעונת 2017 – העונה השנייה של סוזוקי באליפות והראשונה של יאנונה במדי הקבוצה – פחות הולך לו, והוא מתוסכל ולחוץ. עכשיו תוסיפו על זה את הטמפרמנט חם המזג האיטלקי, ותבינו למה הוא חסר מנוחה.

    יאנונה מספר בלקוניות שהאופנוע של סוזוקי עדיין לא בשל, ושהבעיה העיקרית שבגינה הוא מאבד זמן היא התנהגות האופנוע בבלימות ובכניסות לפניות, אבל עובדים על זה חזק. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו הוא אומר לנו "טוב, תודה רבה", מסיים את הראיון ונעלם לשלו.

    "אל תקחו קשה", אומר לנו דוידה. "יאנונה לא בתקופה טובה, אבל יהיה בסדר. אנחנו עובדים חזק ולבסוף הוא יתחבר לאופנוע". דוידה צדק. במבחני טרום עונת 2018 יאנונה כבר השיג תוצאות טובות, ונראה שבעונה הקרובה הוא יהיה תחרותי הרבה יותר על הסוזוקי של קבוצת המפעל.

    משוחחים עם אנדראה יאנונה
    משוחחים עם אנדראה יאנונה

    מיד אחרי יאנונה נכנס לאולם הרוכב הצעיר של קבוצת סוזוקי, אלכס רינס הספרדי. רינס הצעיר נמצא בעונתו הראשונה בקטגוריה הבכירה, ולרוע מזלו הוא נפצע כבר בתחילתה. כעת הוא חוזר לאט-לאט לעניינים. רינס מקבל את פנינו בחיוך ענו, והוא אפילו מתרגש.

    הוא מדבר על החזרה מהפציעה ומספר לנו שאמא שלו כבר השתגעה ממנו בזמן שישב בבית. "ראיתי את החברים בטלוויזיה וכל כך רציתי לחזור. אני שמח שסוף סוף זה קורה". כזה חמוד.

    השיחה עם רינס הייתה ידידותית הרבה יותר, וכולנו נשבינו בקסמו של עלם החמודות, אולי התקווה הספרדית הבאה אחרי מרקז. לרינס יש עוד הרבה עבודה כדי להיות תחרותי אחרי שעלה מה-Moto2, אבל הוא עושה את זה מהר ומתקדם יחד עם הקבוצה. שוב, מבחני טרום עונת 2018 הראו שגם לרינס יש מה להציג בעונה הקרובה.

    אלכס רינס - עלם חמודות
    אלכס רינס – עלם חמודות

    במהלך היום אנחנו צפויים להיכנס לבוקס של קבוצת סוזוקי – קודש הקודשים של הקבוצה שבו נמצאים האופנועים, הרוכבים, אנשי הצוות המקצועי, ובעיקר כל הסודות. עד שזה יקרה אנחנו מנצלים את הזמן כדי להסתובב בפאדוק ולהתרשם מהמתקנים של שאר הקבוצות.

    הפער בין הקטגוריות מורגש מאוד. בעוד לקבוצות של הקטגוריה הבכירה יש אולמות אירוח מפוארים, הקבוצות הקטנות של ה-Moto3 מקבלות אוהל בד ארוך שמחולק לחדרים קטנים. הצצה אל תוך האוהלים מגלה שבתוכם מצטופפים אנשי הצוות הטכני מסביב לליפט, כשמסביב מפוזרים חלקי אופנוע רבים ומחשבים ניידים שמציגים נתונים. מרתק לראות כמה טכנולוגיה יוצאת מאוהל כל כך קטן, אבל יותר מרתק לראות את הפער שבין הקבוצות הגדולות והעשירות לבין אלו הקטנות והצנועות.

    קודש הקודשים

    השעה היעודה הגיעה, ופדריקו לוקח אותנו לסיור בבוקס של סוזוקי. אנחנו עוברים דרך צמד המשאיות של הקבוצה שמשמשות כחדרי המגורים של הרוכבים וגם כמחסן החלפים וחדר העבודה על הבולמים. אני מציץ פנימה ורואה עשרות בולמי זעזועים, חלקם שלמים וחלקם מפורקים ברמה כזו או אחרת, וחושב לעצמי שכל בולם שכזה עולה יותר מכל האופנועים שלי ביחד.

    משאית החלפים והבולמים של סוזוקי
    משאית החלפים והבולמים של סוזוקי

    בכניסה האחורית אל הבוקס פדריקו נותן לנו תדריך. "תישארו כקבוצה, אל תגעו בכלום, אל תדברו עם אנשי הצוות מפני שהם עסוקים בנתונים ובטיפול באופנועים, ובבקשה לא לצלם כלום למעט מה שאני אומר שמותר כי יש פה הרבה נתונים סודיים שאסור לאיש לראות".

    ההתרגשות בשיאה. כניסה לבוקס של קבוצת מפעל ב-MotoGP זו פריבילגיה ששמורה למתי מעט, וזו הפעם הראשונה של כולנו במעמד המיוחד הזה.

    אנחנו נכנסים לבוקס דרך מבוך הדלתות, והמחזה שנגלה לעינינו עוצר נשימה: הבוקס כחול כולו, ממותג בצבעים ובסמלים של סוזוקי, והוא מסודר להפליא. הוא מחולק לשני חלקים עם מחיצה ביניהם – אחד לכל רוכב וצוותו, ובמרכז כל חדר עמודים צמד האופנועים שישמשו את הרוכב במהלך סוף השבוע.

    בבוקס של סוזוקי
    בבוקס של סוזוקי

    אחד מהאופנועים של רינס עומד על סטנד, עם קלאץ' פתוח, וצמד מכונאים עומדים ליד שולחן העבודה, מודדים את החלקים ומחליפים את חלקם. אפשר לראות מתחת לפיירינג את כיסוי האלומיניום של גיר הקסטה באופנוע האבטיפוס הזה. והכל נקי, הכל מדויק, הכל איכותי והכל ברמה הגבוהה ביותר שיש לתעשייה להציע. מדהים, לא פחות.

    זהו הזמן שבין המקצים, אז הרוכבים נמצאים בחדרים, הצוותים עובדים ומכינים את האופנועים למקצה הבא, ובחוץ מאות אוהדים משולהבים וברי מזל – כאלה שהשיגו כרטיס כניסה אל המסלול עצמו – עומדים מחוץ לפיטס ומצטלמים עם אופנועי התצוגה ועם נערות המטרייה היפהפיות.

    אחרי דקות ספורות של שכרון חושים, פדריקו קורא לנו ואומר שהגיע הזמן לצאת. בדרכנו החוצה מהבוקס אנחנו רואים שני טכנאים יושבים אל מול מסכי מחשב, כשעל הצגים גרפים שונים. אני מתעכב כדי לראות באילו נתונים מדובר, אבל פדריקו מזרז אותי באלגנטיות. "אסור לך לראות את זה. תתקדם", תוך כדי שהוא מחייך וקורץ. הוא עשוי מהחומר הנכון, הפדריקו הזה. מצד אחד עושה את עבודתו במקצועיות ועל הצד הטוב ביותר, אבל מצד שני הוא אופנוען, והוא מבין את רחשי הלב וההתלהבות של כולנו אז משחרר קצת, אבל ממש קצת. הזמנו אותו לבקר בישראל והבטחנו אירוח מלא עלינו. אמנם לא ברמה של MotoGP, אבל הכי טוב שאנחנו יכולים.

    בוחנים את אופנוע ה-MotoGP של אלכס רינס
    בוחנים את אופנוע ה-MotoGP של אלכס רינס

    תעשייה שלמה בתוך מתחם כל כך קטן

    אני ממשיך להסתובב בפאדוק ועובר ליד סככת הצמיגים של מישלין. "סככה" נשמע פשוט, אבל האולם הארעי הזה הוא ענק, והוא מכיל עשרות מכונות להחלפה צמיגים ולאיזון. לכל טכנאי עמדה עם מכונות משלו, בצד יש ערימות של צמיגי MotoGP, ובכל רגע נתון יש טכנאים של קבוצות מרוצים שמגיעים עם עגלות של גלגלים שעליהם צמיגים משומשים, ויוצאים כעבור כמה דקות כשעל הגלגלים צמיגים חדשים.

    הנה הטכנאי של פדרוסה. אני יודע לא כי אני מזהה אותו, אלא כי העגלה שלו ממותגת בלוגו של פדרוסה עם המספר 26. והנה של לורנזו, ושל רוסי, וגם של יאנונה ושל רינס. כולם באים להחליף צמיגים, ובצד, בערימת הצמיגים המשומשים, אפשר לראות של איזה רוכב היה כל צמיג. פשוט כי כותבים על הצמיג עם גיר לבן את מספר הרוכב אחרי שמורידים אותו מהחישוק. מרתק.

    בהמשך היום הסתובבתי בכל מתחם (לפחות באלו שאליהם יכולתי להיכנס), שוחחתי עם בעלי תפקידים שונים, התרשמתי מהרמה הגבוהה – של ההפקה, של הקבוצות, של האירוע כולו, וצברתי שפע של חוויות בלתי נשכחות שקצרה היריעה מלתאר אותן.

    כמה צמיגים!
    כמה צמיגים!

    האירוח של קבוצת סוזוקי בפאדוק ובבוקס אפשר לי להבין טוב יותר ולראות במו עיניי עד כמה הקרקס הזה, ההפקה העצומה שנקראת MotoGP, היא הפקה בסדרי גודל אחרים מכל מה שאני מכיר, וכמה משאבים הקבוצות השונות, ובעיקר קבוצות המפעל, צריכות להשקיע על מנת להיות תחרותיות בפרט ולהיות חלק מהמשחק היוקרתי הזה בכלל.

    התרשמתי במיוחד מהמקצועיות והמחויבות שיש לבעלי התפקידים בקרקס הנודד הזה, שלא רואים את הבית ואת המשפחה למשך שבועות ארוכים, ועדיין עושים את עבודתם במחויבות מלאה ובמקצועיות שאין כדוגמתה.

    את סוף השבוע הזה באסן, מחצית עונת 2017, סיימו אנדראה יאנונה ואלכס רינס במקומות ה-9 וה-17 בהתאמה. רינס כאמור חזר מפציעה, ואילו יאנונה עדיין ניסה להתחבר למכונה. בהמשך העונה מצבם השתפר, ולקראת העונה הקרובה שניהם כבר נראים הרבה יותר טוב. כנראה שההשקעה האסטרונומית של קבוצת סוזוקי להיות תחרותית מתחילה להניב פירות, שאותם נראה בעונה השלישית של היצרנית בקטגוריה הבכירה.

    רגע השיא של סוף השבוע הזה היה לראות את ולנטינו רוסי מנצח את הניצחון היחיד שלו בעונת 2017. לראות את זה מתוך המסלול, מרחק נגיעה מהרוכבים, כשהסאונד המטורף של אופנועי MotoGP מחריש את האוזניים ממרחק 5 מטרים, זה דבר שנצרב עמוק בלב ובתודעה. עם התחושה הזו חזרתי הביתה, לישראל, ועם ידיעה ברורה שבקרוב אגיע להתארח שוב במרוץ גרנד-פרי.

    הפינאלה של סוף השבוע - רוסי מנצח באסן (צילום: אביעד אברהמי)
    הפינאלה של סוף השבוע – רוסי מנצח באסן (צילום: אביעד אברהמי)

    גילוי נאות: הכותב היה אורח של קבוצת סוזוקי במרוץ ה-MotoGP באסן.

  • אייפקס – תופעה של יזמות ורכיבת מסלול

    אייפקס – תופעה של יזמות ורכיבת מסלול

    זו אחת התופעות המעניינות והייחודיות בנוף הדו-גלגלי הישראלי, ורק כשנחשפנו לפעילות ולאנשים הבנו עד כמה. עמותת אייפקס – עמותה רשומה אשר שמה לה למטרה לקדם את תרבות רכיבת מסלולי האספלט בישראל.

    הפעילות החלה לפני שנתיים כמעט במקרה, כשליאור בר עמי, מייסד העמותה, חיפש מקום להתאמן בבטחה על אופנוע הספורט שלו – מקום שיהווה תחליף ראוי לכביש הציבורי המסוכן. הוא אסף סביבו מספר חברים, והם החלו לקיים אימוני מגרש במגרשים שונים – בתחילה על המסלול הישן באשדוד ולאחר מכן במגרש של אצטדיון הכדורגל של נס ציונה.

    עם הזמן הצטרפו רוכבים נוספים, שחיפשו גם הם מקום לקיים בו אימונים בטוחים, ובמקביל החלה גם תכנית הדרכה לרוכבים מתחילים – תכנית שהלכה והתפתחה.

    ליאור בר עמי - מקים עמותת אייפקס
    ליאור בר עמי – מקים עמותת אייפקס

    התפנית הגדולה הייתה בחודש יולי 2017 – אז נפתח מסלול האספלט בפצאל שבבעלותו של מיקי יוחאי וחברת קרוס קאנטרי. החיבור בין שני הגורמים היה מיידי, והעמותה העבירה את כל הפעילות למסלול החדש שבבקעה. בשלב הזה רמת ההפקה קפצה בכמה רמות, וימי המסלול החלו להיות ממוסדים, מאורגנים, מסודרים, וגם מקצועיים הרבה יותר.

    כך למשל, יום מסלול של עמותת אייפקס במסלול פצאל כולל רישום מראש – כולל מילוי טפסים, חלוקה ל-3 קבוצות שונות לפי רמות רכיבה וייעוד הרוכב, הכנת המסלול לרכיבה – כולל סימון בקונוסים של נקודות כניסה לפניות ואפקסים, וסדר מופתי במהלך כל יום הרכיבה עם עמידה מדויקת בזמנים ועם אפס בלגן. לחלוטין לא ברור מאליו כשמדברים על חבורת אופנוענים ישראליים.

    כאן חשוב לדבר על האנשים שמרכיבים את העמותה. מסביב לליאור התקבצה חבורה נדירה של אנשים, אשר מחויבים באופן מוחלט לעמותה ופעילותה, מכינים את ימי האימון מראש, מקימים את המתקנים השונים כמו סככות ההדרכה והרישום, עמדות המרשלים, סימון המסלול בקונוסים והדרכת רוכבים מתחילים. כולם עובדים קשה במהלך יום האימון כדי שהסדר והמקצועיות יישמרו, ולבסוף מקפלים את היום – והכל בהתנדבות מלאה. רוח התנדבות כזו יכולה להתקיים פעמים בודדות, אולם במקרה של אייפקס – כשהרוח הזו לא רק שאינה דועכת אלא דווקא הולכת ותופסת תאוצה – זו העדות הטובה ביותר על האווירה בקבוצה ועל עד כמה חדורי מטרה חבריה.

    לראות את כולם מתזזים על המסלול ומסביבו כמו נמלים, כשכל מתנדב יודע את תפקידו, לראות את הסדר המופתי שנשמר במהלך כל יום האימון, להרגיש את האווירה המצוינת במהלך כל היום ואת כמות החיוכים האינסופית מכל עבר – כל זה מחזה מרשים ביותר, ובעיקר נדיר כשנזכרים שכל הפעילות הזו נעשית בהתנדבות (למעט מרשלים וחלק מהצלמים שמקבלים תשלום סמלי על עבודתם).

    אימון מסלול של אייפקס בפצאל

    עד עתה קיימה עמותת אייפקס 18 ימי אימון במסלול פצאל, כשעברו 7 חודשים בלבד מאז נפתח המסלול. סוף שבוע של אימונים מתקיים בממוצע אחת ל-3 שבועות – לרוב יומיים נפרדים בשישי ובשבת, כשגם זה לא ממש ברור מאליו בהתחשב בלחץ שיש על מסלול פצאל בסופי שבוע. עדות נוספת לשיתוף הפעולה המצוין בין המסלול לבין העמותה. חלק מהאימונים הם אימונים פתוחים לחלוטין, כלומר ימי מסלול לכל דבר ועניין, אולם ישנה גם הדרכה קבוצתית והדרכה אישית ('אחד על אחד') מצולמת.

    ואם כבר מספרים ונתונים, אז עד עכשיו השתתפו בפעילויות של עמותת אייפקס כ-550 רוכבים, שעברו יחד כ-95 אלף ק"מ על המסלול. באימון משתתפים כ-50 עד 60 רוכבים, שמחולקים כאמור ל-3 קבוצות רכיבה. כל מקצה נמשך 15 דקות, לאחריו 30 דקות הפסקה, וכך במשך 4 שעות אינטנסיביות.

    פעילותה של עמותת אייפקס איננה מסתכמת רק בימי מסלול, אלא מתפתחת ומתקדמת קדימה. בעתיד הקרוב מתכננת העמותה הקמת אליפות מרוצים משלה שלא במסגרת התאחדות הספורט המוטורי, אולם עם כל האישורים מרשויות המדינה במסגרת חוק הספורט המוטורי, וכמובן עם ביטוח מלא המקביל לזה של ההתאחדות. על פי אנשי אייפקס, האליפות החדשה תכלול נותני חסות גדולים, כולל חברת צמיגים איכותית ומוכרת, ותהיינה בה כל הקטגוריות המקובלות בעולם מרוצי האספלט.

    אחרי שהשתתפנו באימון מסלול של העמותה והתרשמנו – מהארגון, מהאנשים, מהרוכבים, מהאווירה, ובעיקר מהמקצועיות – אין לנו ספק שהכיוון הוא חיובי ביותר, שעמותת אייפקס היא עוף שונה וחיובי בנוף הספורט המוטורי בישראל, וכי בדרך הזו צפויה לעמותה הזו הצלחות רבות.

    גילוי נאות: נמרוד ארמן, חבר מערכת פול גז, הוא מתנדב בעמותת אייפקס.

  • אופנועים ואופניים – אחים לתחביב

    אופנועים ואופניים – אחים לתחביב

    כתבו: גיא חלמיש (BIKEPANEL) ואביעד אברהמי 

    "איפה אפשר לכתוב הודעה לרוכבי הכביש בישראל?", שאל אותי לא מזמן אביעד אברהמי (הוא העורך של מגזין האופנועים FullgaZ ואני, גיא חלמיש, העורך של מגזין האופניים BIKEPANEL). "בקבוצת רוכבי הכביש של ישראל בפייסבוק", עניתי. "למה? שוב הייתה היתקלות בין רוכבים לאופנוענים?…". "ברור…", הוא ענה לי. "מבאסים. מבאסים כולם, גם אצלכם וגם אצלנו, שלא יודעים להסתדר כמו בני אדם אחד עם השני", עניתי. "לגמרי". הוא ענה.

    מנסים להבין ולפרק את האיבה

    כדי להבין את מקורות האיבה ואולי לנסות לפרק אותה למרכיבים ולפתור את הבעיה הזו, נפגשנו לנו לשיחה כזו. שנינו באים ממקום של אמפתיה ואהדה 'לצד השני'. לגיא ('גיאחה') יש רישיון לאופנוע גדול והוא התנייד על קטנועים מגיל 16 ועד 30. אביעד גם הוא עם רקע ספורטיבי – אמנם לא באופניים, אבל בריצה – יש לו ברגליים 2:46 ש' בריצת מרתון!

    שנינו מבינים את הקרבה בין הענפים והמשותף ביניהם – למשל ששניהם 'החוליות החלשות' בג'ונגל התעבורתי שנקרא גם 'הכביש הציבורי'. גם אופנוענים וגם רוכבי אופניים לא רק חולקים את הדו-גלגליות, אלא  גם סובלים מדה-לגיטימציה בציבור הרחב, ולא מעט היו רוצים לראותם מחוץ לכבישים. אז איך זה שהדה-לגיטימציה הזו מגיעה מקבוצה אחת אל השנייה, ולא גורמת בדיוק לדבר ההפוך – להזדהות וקרבה?

    צפו בכתבת הווידאו – "כי גלגלים אחים אנחנו":

    מה מפריע לרוכבי האופנועים?

    אביעד: לרוכבי אופנועי הכביש, ובעצם גם לשאר משתמשי הכביש, יש שתי בעיות עיקריות עם רוכבי אופני הכביש.

    הראשונה היא רכב הליווי. אנחנו מבינים לחלוטין את הצורך ברכב ליווי ש'יסגור' על הרוכבים מאחור ויגן עליהם. בכבישים עם שני נתיבים לכל כיוון או בכבישים בעלי שול ימני רחב דיו אין עם זה שום בעיה מפני שניתן לעקוף בזהירות ובבטחה. הבעיה נוצרת כאשר רכב הליווי נוסע מאחורי רוכבי האופניים בכבישים צרים – עם נתיב בודד לכל כיוון וללא שול ימני – תופס את כל הנתיב, ומאלץ את כלי הרכב שמאחוריו לנסוע במהירות איטית להחריד, לעתים גם 8 ו-10 קמ"ש אם מדובר בעלייה, או לחלופין מאלץ את הנהגים שמאחור לבצע עבירת תנועה חמורה ולעקוף בקו הפרדה רצוף. כמובן שמעבר לסכנה הבטיחותית שבעקיפה כזו יש גם את העניין התעבורתי – דו"ח של 500 ש"ח ו-6 נקודות חובה. תפיסת הנתיב זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, ואת זה יש להוקיע. אחזור ואגיד שאני מבין לחלוטין את הצורך ברכב ליווי שיגן על הרוכבים בגופם, אבל לא בכל מקום ולא בכל שעה. יש כבישים שבשעות מסוימות הדבר בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין.

    העניין השני נוגע לרכיבה במקביל. לא מעט רוכבי אופני כביש נוהגים לרכב במקביל – אחד ליד השני – ועל-ידי כך מסכנים את עצמם ואת שאר משתמשי הדרך. אני לא מצליח להבין כיצד רוכבים נותנים את האחריות והשליטה על חייהם למשתמשי הדרך האחרים – במיוחד כשרוכבי האופניים הם החוליה החלשה ביותר על הכביש וצריכים להגן על עצמם. מעבר למטרד לשאר משתמשי הדרך, זוהי פעולה שנוגדת את כל כללי אסטרטגיית הרכיבה.

    איך לפתור את הבעיות האלה?

    גיא: רכבי ליווי לא אמורים לחסום את התנועה, בטח שלא לאורך זמן רב. אחת לכמה דקות, אם הצטבר פקק מאחורי הדבוקה, יש לאפשר שחרור שלו באמצעות עקיפה זהירה של דבוקת הרוכבים, ואז חזרה של רכב הליווי אל מאחוריהם (לדוגמה: רכב הליווי לא אמור לחסום את כל העלייה לצור הדסה במשך 20 דקות של 10 קמ"ש ולמנוע מהתנועה שמגיעה מאחור לעקוף).

    רכיבת רוכבי כביש במקביל – אנחנו מפרידים פה בין היבטים חוקיים לבין היבטים מעשיים. החוק קובע שרוכב האופניים ירכוב באמצע הנתיב ככל רכב, וכל עקיפה שלו תתבצע בצורה מלאה כמו עקיפת רכב. במציאות, רוכבי האופניים אינם רוכבים כך, גם  כדי להתחשב בסביבה וגם מתוך חשש לבטיחותם. הדרך הנכונה לרכיבה במקביל (לרוב בכבישים נידחים ובשעות מוקדמות) היא שאחד הרוכבים נמצא על השול ואחד צמוד לקו הצהוב של השול. בצורה כזו נתיב התנועה אינו נחסם. אם אין אפשרות רכיבה על השול או אין שול – עוברים לרכיבה בטור יחיד, בוודאי אם מגיע רכב או אופנוע.

    2

    "אל תהיו פה"

    גיא: בתוך התלונות על רוכבי האופניים בכביש, יש גם דרישות שאינן לגיטימיות: הכביש אינו בבעלותה של קבוצה אחת כלשהי – כשם שלא ראוי שנהגי רכבים יטענו שאופנועים לא לגיטימיים על הכביש, כך גם אופנוענים לא יכולים לטעון כנגד זכותם של רוכבי האופניים להשתמש בו. זו זכות מוקנה לכל אזרח, ולא משנה עוצמת או מהירות הכלי בו הוא בחר להשתמש בדרך הציבורית (אלא אם יש שילוט האוסר על כלי איטי, כמו בכבישים מהירים). זה חלק מחופש התנועה, והשוויון הבסיסי שמסגרת חיים משותפת מקנה לכל חבריה, השונים זה מזה. נדרשת סובלנות.

    גם הטענה שנשמעת מאופנוענים שלגיטימי לרכוב עם אופני כביש ורכבי ליווי בשעות הבוקר המוקדמות בלבד אינה לגיטימית – הכביש של כולם לאורך כל שעות היום. כשאני יוצא לרכיבה של 120 ק"מ, זה לוקח לי בד"כ סביב החמש שעות. גם אם יצאתי באור ראשון אגיע חזרה לרכב סביב 11-12 בצהריים. זאת ועוד- אופניים הם גם כלי תחבורה לאזרחים שאין להם רכב. זכותו של כל אזרח, כולל בעלי כלי ניידות איטיים כמו אופניים, להשתמש בהם בכל שעה שירצו לאורך היום. ההדרה על בסיס שעות אינה לגיטימית בדיוק כמו עצם הניסיון לשלול את הזכות לרכוב – על אופניים או על אופנועים. הטענה הזו היא חרב פיפיות של האופנוענים כנגד עצמם שכן היא יכולה באותה קלות דעת להישמע כנגדם מדיירי התנועה האחרים.

    מה מפריע לרוכבי האופניים אצל האופנוענים?

    גיא: חוץ מעישון לידינו בתחנות הדלק?… וברצינות – יש שני דברים עיקריים בהם האופנוענים מפריעים.

    בתחום השטח – אופנוענים נכנסים לתשתיות שנבנו עבור אופניים (סינגלים) והורסים אותן – לעתים למרות השלטים שאוסרים על כניסת דו-גלגלי ממונע לסינגל. יש לא מעט סינגלים לרוכבי שטח שנבנו על-ידי קק"ל, ובהם הושקעו מאות אלפים ומיליונים של שקלים לטובת רוכבי אופני השטח. רכיבת אופנועי שטח על הסינגלים הללו הורסת אותם, והדבר נכון עשרות מונים בעונת הקיץ שבה השביל נטחן עד דק. כולנו מכירים את הקרקע הישראלית בקיץ.

    בכביש – אופנוע עוצמתי שעוקף בצמוד רוכב כביש יכול להבהיל אותו ומסכן אותו. אני חושב שזוהי התנהגות לא מתחשבת ולא הולמת, ומעבר לסכנה הברורה – שכן אופני כביש הם כלים לא יציבים שנוסעים על גלגלים צרים במיוחד, מה שאומר שכל פעולה גסה של הרוכב עלולה להפיל אותם – יש כאן גם היבט חברתי ומוסרי. פשוט לא עושים דברים כאלה.

    vlcsnap-2018-02-26-06h42m55s968

    איך לפתור את הבעיות האלה?

    אביעד: בוא נתחיל עם הסינגלים של רוכבי האופניים. הרקע לתסכול של האופנוענים הוא שחלק מהתשתיות האלה הגיעו לאוויר העולם על-ידי אופנוענים – כלומר הסינגלים נפתחו על-ידי רוכבי אופנועי אנדורו – ורק אז הפכו לתשתיות רוכבי אופניים, כשקק"ל וגופים אחרים 'התלבשו' עליהם, ניכסו אותם לעצמם ומנעו כניסת רוכבי אופנוע.. כיום ישנה מגמה של רוכבי האנדורו לכיוון יותר אקסטרימי, ולכן למרות הגידול העצום בתחום רכיבת האנדורו, דווקא יש פחות ופחות שימוש בסינגלים של האופניים. בנוסף, נפתחים יותר ויותר סינגלים חדשים המתאימים יותר לרכיבת אנדורו מודרני, ואליהם רוכבי האופנועים מגיעים. בכל אופן, אני מסכים שרוכבי אופנוע צריכים לכבד את רוכבי האופניים ואת התשתיות שנבנו בהשקעה גדולה, ולהשתדל להימנע מכניסה לסינגלים כאלה – במיוחד כשהקרקע יבשה 8 חודשים בשנה. אני חושב גם שיש הרבה כבוד הדדי בין רוכבי שטח – אופנועים ואופניים. מעבר לעובדה שחלק בלתי מבוטל של רוכבי האנדורו הם גם רוכבי אופניים, אני רואה במקרים רבים בשטח כבוד מצד הצדדים. למשל – רוכבי אנדורו שמפנים את הדרך לרוכבי אופניים ומאפשרים להם 'לזרום' על הסינגל ללא הצורך לעצור. בשטח המצב טוב למדי.

    בתחום הכביש – אופנוען מהיר, כשהוא רואה רוכב אופניים, הולך רגל או כלי תחבורה כזה או אחר – חייב להוריד מהירות ולעקוף בבטחה ובמרחק סביר. זה לא רק לשון החוק אלא גם התנהגות חברתית ראויה.

    כי גלגלים אחים אנחנו

    שני הענפים האלה – אופניים ואופנועים – הם חלק מצמיחה נפלאה של תרבות הפנאי, של הספורט ושל איכות החיים שלנו, ושניהם התעצמו מאוד בעשור האחרון.

    אנחנו כישראלים מרשים לעצמנו לפעמים יותר מדי, יותר ממה שמקובל, גם אם זה חדירה למרחב של האחר, ומנגד רותחים ומתעצבנים מהר מדי כשעושים לנו את אותו הדבר. הקיום של כולנו במרחב הציבורי – במיוחד רוכבי אופניים ורוכבי אופנועים – מחייב אותנו להיות אדיבים זה לזה, להבין ולחוש את הכאבים אחד של השני, ולנסות להתחשב בהם ככל שניתן. למצוא את נקודות המפגש וההתחשבות.

    אחרי הכל, התחביבים שלנו כוללים לא מעט קווים מקבילים ואפילו משותפים.

  • MotoGP: המיליונים יוצאים, וזה יקר!

    MotoGP: המיליונים יוצאים, וזה יקר!

    ספורט מוטורי זה עניין יקר – את זה כולם יודעים – וככל שעולים בסולם החשיבות של המרוצים, כך נוסקות העלויות. בשני גלגלים הטופ הוא כמובן ה-MotoGP, ושם העלויות מטורפות, לא פחות. העלויות האמיתיות של כל יצרן וכל קבוצה הן כמובן סוד כמוס, אבל יש כמה נתונים ידועים, או שלפחות ניתן להעריכם. ולנטינו רוסי, למשל, עוד בימין בהונדה, ניפץ לגורמים את ה RCV211V במקצה אימון בדונינגטון פארק. האירוע היחידני הזה עלה ל-HRC לא פחות מ-750,000 פאונד. ערימה של מזומנים. אבל גם ללא אירועים יוצאי דופן שכאלה, העלויות מצטברות למיליונים רבים של יורואים ודולרים.

    עד לפני עשור הכל ב-MotoGP היה תפור לפי מידה. אפילו הצמיגים. ובצמיגים החל השינוי שאותו אנו רואים ביתר שאת בשנים האחרונות. מישלין היו נוהגים לאפות צמיגים במיוחד עבור הרוכבים המובילים שלהם במרוצים באירופה. רוסי היה מסיים את מקצי האימון בשישי עם רשימת דגשים לצמיגים שלו, בשישי בערב היו טורחים במפעל מישלין בצרפת על אפיית צמיגים לפי דרישותיו, ורוסי היה מחייך כל הדרך אל דגל השחמט ומנצח כ-10 מרוצים בעונה. רוכבי ברידג'סטון היו נטחנים עד דק עם צמיגים שבושלו הרבה בטרם המרוץ. לא שברידג'סטון לא רצו לספק צמיגים תפורים במיוחד – הם רצו ועוד איך – רק שהמפעל שלהם נמצא ביפן.

    הכנפונים המפורסמים של עונת 2016
    הכנפונים המפורסמים של עונת 2016

    ואז נאסר בישול צמיגים במיוחד למרוץ, דבר שמחק את היתרון של צמיגי מישלין, איזן ביניהם לבין ברידג'סטון וחסך כסף רב ליצרני הצמיגים ולקבוצות.

    אז זהו, שלא. אז הגיעה תקופת ה-800 סמ"ק, ובלי אלקטרוניקה זה לא עבד. אלקטרוניקה תפורה לפי מידת הרוכב הייתה השיגעון החדש ב-MotoGP. הדרך לאליפות השישית של רוסי עברה גם דרך שכירת ה'גיקים' שעבדו על האלקטרוניקה של סטונר ב-2007. ואם כבר באלקטרוניקה עסקינן, מאז עברה האליפות ב-2016 לאלקטרוניקה אחידה, דוקאטי יצאו מורווחים במיוחד מפני שהם עובדים כבר שנים עם מנייטי-מרלי – יצרנית האלקטרוניקה של ה-MotoGP. בתגובה, בהונדה הגדולה שכרו חלק מהמהנדסים שפיתחו את תוכנת הניהול עבור מנייטי-מרלי.

    בדומה לתהליך בין מישלין לברידג'סטון, דורנה רצו לאזן את השדה בין היצרנים השונים, להקל בעלויות ולעודד תחרותיות וכניסת יצרנים נוספים. לשם כך גזרו בדורנה איסורים רבים: ספק צמיגים יחיד; איסור פיתוח צמיגים במהלך העונה; ספק אלקטרוניקה יחיד – כשהדגש באלקטרוניקה האחידה הוא על בטיחות ולא על מהירות; איסור פיתוח אלקרוניקה; ימי מבחן מוגבלים;  איסור פיתוח מנועים; כמות מוגבלת של מנועים לעונה; מגבלת דלק למרוץ ועוד.

    בעונת 2017 הכנפונים עברו אל תוך הפיירינג
    בעונת 2017 הכנפונים עברו אל תוך הפיירינג

    המהלכים וההגבלות הללו החזירו יצרנים כמו סוזוקי ואפריליה, והביאו את ק.ט.מ לאליפות, אבל האליפות עדיין מוכרעת בין הונדה לימאהה, כשפעם בכמה זמן גם דוקאטי מאיימים על האליפות.

    נו, אז בשקל תשעים אפשר להגדיל את הסיכוי לאליפות, לא? זהו, שגם זה לא. כשהמרוץ כל כך צמוד, כל יצרן מחפש פירצה שתאפשר לרוכביו לקזז חצי עשירית שם וכמה אלפיות כאן. עם מומנט בריא ואין סוף סוסים במנוע, כל פתיחת גז רוצה לשגר את אופנועי ה-MotoGP לווילי. זה נכון שווילי זה דבילי באופן כללי, אבל ברזולוציה גבוהה יותר הוא גורם לאופנוע להקיף את המסלול לאט יותר ומכריח את הרוכב לעמול קשה יותר. באלקטרוניקה שהייתה תפורה לפי מידה, בקרת הווילי הייתה מצוינת ותוכננה על מנת לעזור לרוכב לשפר את זמני ההקפה שלו. באלקטרוניקה האחידה, בקרת הווילי היא בסיסית בלבד.

    או, מעולה. שוב היצרנים והקבוצות יכולים לשפוך מיליונים – הפעם על פיירינגים. זה התחיל עם כנפונים ב-2016. הכנפונים הבולטים נאסרו ל-2017, ואז הגיעו פיירינגים שמכילים את הכנפונים בתוכם. ואז נזכרתי באאודי 100 עם הפרסומת למקדם גרר של 0.32. אופס, הכותב נולד אי-שם בשנות השישים של המאה הקודמת.

    אווירודינמיקה רבותי...
    אווירודינמיקה רבותי…

    אווירודינמיקה רבותיי. מנהרות רוח גבירותיי. זה השיגעון החדש שעליו שופכים היצרנים ערימות של כסף. אם רוסי אמר שכל העסק הזה עם כנפונים מכוער, מי אני שאתווכח. אז במקום להוציא כסף על הנדסת חשמל מוציאים כסף על הנדסת אווירודינמית – הכל כדי לקצץ עוד כמה מאיות שנייה להקפה.

    המיליונים יוצאים. נקודה.

  • לחצות את המדינה בשטח על קטנוע 125 סמ"ק

    לחצות את המדינה בשטח על קטנוע 125 סמ"ק

    "הדס, שבוע הבא אתה ברגילה", אמר לי המפקד. אני מצדי התחלתי לחשוב מה אני הולך לעשות ברגילה הזו שהצליחה שהפתיעה אותי.

    תמיד חלמתי לחצות את המדינה דרך השטח על קטנוע 50 סמ"ק, אבל אף פעם לא מצאתי זמן או מספיק אומץ כדי לעשות את זה. עכשיו כאילו זה נחת עלי משמיים – שבוע שלם של חופשה ריקה מתכניות, כאילו הכול נדחק למקום שאין ברירה אלא לבצע את החלום הקטן הזה.

    תמיד חלמתי לחצות את המדינה על קטנוע...
    תמיד חלמתי לחצות את המדינה על קטנוע…

    תכניות לחוד, מציאות לחוד

    כל אחד שעשה טיול כזה יודע שטיול מהסוג הזה לא עושים לבד.

    מסוכן להסתובב לבד, ובטוח יותר לצאת למסעות יחד עם שותף שבמקרים בהם חלילה נפצעת, נפלת או נקלעת למקום ללא קליטה, יש לכם אחד את השני או חפ"ק מאסף הנמצאים איתך בקשר ויכולים לסייע.

    אבל אצלי המצב היה שונה. כל החברים נמצאים בצבא ואני לבד בבית, לי לא יהיה חפ"ק מאסף ואפילו לא חבר אחד שיעשה את הטיול לצדי. הבנתי שאני צריך לשנות תכניות כדי שהטיול יצא לדרך ויסתיים בשלום.

    בראש ובראשונה אני צריך כלי יותר חזק מקטנוע 50 סמ"ק, שכן הטיול תוכנן להתחיל מקיבוץ דן שצפון עמק החולה, ואת הדרך הארוכה לנקודת ההתחלה והדרך חזרה מנקודת הסיום אצטרך לעשות על גבי הקטנוע.

    הדרישות היו ברורות: קטנוע 125 סמ"ק פשוט, זול ואמין. נכנסתי ללוחות האינטרנטיים כדי לחפש קטנוע שיעשה את העבודה תמורת כמה שפחות כסף, ומצאתי סאן-יאנג דיוק 125 עם 46 אלף קילומטר במצב סביר וטסט קרוב, אבל במחיר טוב.

    דיבור זריז עם המוכר ונסיעה למרכז בשביל לבחון את הכלי מקרוב הביאה לבדיקה קצרה והבנה שהכלי הזה יעשה את העבודה. סגרנו על סכום, לחצנו ידיים וביצענו העברת בעלות.

    הגענו לבית וישר לעבודה: טיפול מקיף שכלל ניקוי קרבורטור, החלפת מסנן אוויר, פלאג, רצועת וריאטור, משולשים ובדיקה כללית שהכול תקין על מנת לשרוד ארבעה ימים בשטח.

    הכלי הנבחר - סאן-יאנג דיוק 125; הכי זול שיש
    הכלי הנבחר – סאן-יאנג דיוק 125; הכי זול שיש

    הכנות, הכנות ועוד הכנות

    בשביל טיול כזה אתה צריך הרבה ידע על השטח, מפות ומסלול שבנוי היטב. לשמחתי, חברים מבית ספר שדה כפר עציון עזרו בכל מה שקשור לסיפור הדרך ולבחירת מסלול טובה. בחרנו מסלול שנצמד לשביל ישראל כמעט בכל הדרך, למעט מקומות שבהם הקטנוע לא יכול לעבור. באלו בחרנו שבילים צדדיים שעליהם הקטנוע יתגלגל בלי יותר מדי בעיות, כולל מסלולים חלופיים במידה ואתקל בבעיות על שביל כזה או אחר.

    את המסע אני הולך לעשות לבד. זה אומר שכל הציוד צריך להיות קשור לקטנוע, כולל ציוד חילוץ במידה ואתקע בשטח.

    הכנתי רשימת ציוד שחולקה לשני תיקים – גדול וקטן. התיק הגדול כלל פק"ל קפה, שק שינה, סט כלים רחב יחסית, שלושה ליטר מים, מכנסיים ארוכים, נוזל לתיקון פאנצ'רים, פירות יבשים וכמה קופסאות שימורים. הקטן כלל שקית שתייה, 17 מפות שמסודרות לכל יום, חבילת מסטיקים ומצלמה.

    "כל השאר מותרות", חשבתי לעצמי, והעמסתי את הקטנוע לפני שאני מתחיל להזדחל צפונה.

    יוצאים לדרך!
    יוצאים לדרך!

    עולים צפונה

    כבר בנסיעה צפונה הבנתי שמסע לא קל עומד לקראתי. המשקל הרב שעל הקטנוע ותנוחת הרכיבה הכמעט בלתי אפשרית שמצופפת אותי על השפיץ של המושב, ההזדחלות על 70-80 קמ"ש. קשוח.

    התכנית הייתה שבכל יום אכסה סביב ה-250 קילומטר, וקבעתי 3 נקודות עגינה לשינה. אם אעמוד בלוח הזמנים אני אמור לסיים את הטיול הזה בארבעה ימי רכיבה.

    יאללה לדרך!

    יום ראשון, השעה 05:30 לפנות בוקר ואני יוצא לדרך. נרגש, מפוחד, מאושר, סקרן, וגם עוד כמה רגשות. לא ממש ידעתי למה לצפות. אמנם אני רוכב כבר כמה שנים על אופנועים וקטנועים, אבל לקחת לטיול שטח רציני כלי עם גלגלי "10 קטנטנים ומרווח גחון של עגלת קניות, זה כבר משהו מיוחד. נכון, אני לא פורץ דרך, וגדולים וחזקים ממני עשו את הטיול הזה ועוד עם קטנועי 50 סמ"ק, אבל אני לא מכיר מישהו שעשה טיול כזה לבד. ההתמודדות שלי שונה, הייתי לבד – רק אני והקטנוע, וכבר אחרי כמה עשרות קילומטרים אני מבין שהטיול הזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. ההיגוי כבד ולא נוח, וכל אבן קטנה מרגישים היטב בזרועות שאוחזות את הכידון.

    התיק שיושב מאחור יוצר תנוחת רכיבה לא נוחה בעליל
    התיק שיושב מאחור יוצר תנוחת רכיבה לא נוחה בעליל

    צרות בצרורות

    הברווזן המכוער שלי, הלא הוא הסאן-יאנג דיוק 125 שידוע כסוס עבודה, או 'שים דלק וסע' כלשון העם, עבד בהתחלה היטב כמו שציפיתי, עד שהתחילו להגיע הצרות.

    בדרכי לטפס את הכרמל עצרתי בתחנת דלק לתדלוק ונשנוש לקראת היום הארוך. מבט חטוף מגלה שלולית שמן קטנטנה מתחת לבורג הריקון של שמן הגיר. מהר מאוד הבנתי שבנסיעה בשטח הברווזון שלי חטף מכה בגחון, ועכשיו נוזל לו שמן מהגיר.

    הפתרון: שמן גיר חדש, טבעת אטימה חדשה ולוקטייט. הבעיה נפתרה לבינתיים.

    באזור שער הגיא אני מתחיל לטפס לכיוון ירושלים בשביל יפהפה צפונית לכביש מספר 1, ואחרי כמה קילומטרים הקטנוע מתחיל לגמגם. כמה שניות לאחר מכן המנוע מדומם ואנחנו נעצרים בצד השביל.

    אוקי, אני חושב לעצמי, אולי חסר דלק? אבל מיד נזכר שלפני כמה דקות תדלקתי בתחנת דלק בשער הגיא.

    טוב, תקלות זה חלק מהמשחק. את הציוד אני פורק ומתחיל לפרק את הקטנוע כמו שאני יודע ומתחיל בבדיקות.

    ניצוץ יש, אז אני עובר לקרבורטור. אבל רגע, גם אם יש בעיה בקרבורטור, אין לי תרסיס לניקוי קרבורטור, דלק יש רק במיכל הדלק, ואין לי אפילו מברשת לנקות את החלקים של הקרבורטור במידה ואמצא משהו.

    פה כבר חייבים לאלתר. אני שולף את מברשת השיניים שלי ומחליט לנקות איתה. נותרו לי רק יומיים למסע, אז לא נורא אם לא אצחצח שיניים (אמא, אפילו שאת שיננית – קבלי בהבנה).

    שולף את צינור היניקה ממיכל הדלק, ובעזרת הפה שואב קצת דלק. פותח את הקרבורטור, מנקה, סוגר הכל ומחבר את הקרבורטור בחזרה למקומו. אני פותח סוויץ', ממלמל תפילה קטנה לאלוהי האופנועים ולוחץ כפתור ההתנעה.

    "She's Alive!", אני צועק בקולי קולות, מאושר עד הגג. מעמיס את הציוד בחזרה על האוכף וממשיך דרומה.

    עובד על הקרבורטור; נשארו יומיים אז אפשר לא לצחצח שיניים...
    עובד על הקרבורטור; נשארו יומיים אז אפשר לא לצחצח שיניים…

    סוף טוב הכל טוב

    אחרי קצת יותר מאלף קילומטר בארבעה ימי רכיבה כמעט בלתי פוסקת וחציה של כל המדינה מקיבוץ דן עד אילת, אני יכול להגיד בלב שלם שזאת הייתה חוויה מדהימה. רגעי אושר, פחד, איתנות ורצון עז ליוו אותי לאורך כל הדרך, וגם רגעי המשבר ותחושת חוסר האונים שבהם נתקלתי לא פעם במהלך המסע נראים בסופו כבדיחה ואין להם משקל ממשי אלא בעיקר חלק מחוויות, וכמובן תחושת סיפוק אדירה בסיום.

    במהלך הטיול פגשתי המון אנשים מכל סוגי האוכלוסייה ישראלית וזכיתי להכיר אנשים נפלאים לאורך הדרך. רובם, אגב, חשבו שאני משוגע ושאין סיכוי שאסיים את הטיול בשלום, אבל אני הוכחתי אחרת, בעיקר לעצמי. לא תמיד אנשים יאמינו בך ויתמכו בך לאורך הדרך, אבל אתה חייב להמשיך בדרך שלך לעבר המטרה שהצבת לעצמך.

    נכון, לא תמיד הכל יעבוד לפי התכנון וצריך להיות יצירתיים או לשנות קצת את המסלול, ובטוח שיהיו גם רגעי משבר ותקלות. אז מה? זה חלק מהעניין וההתמודדות במסע כזה, ובעצם בכל מסע.

    אני רק יכול להמליץ לכם – יש לכם חלום? תגשימו אותו. אל תפחדו מהלא נודע. שימו קסדה ועלו על האופנוע שלכם כי הוא יודע הכי טוב לגרום לכם לאושר.

  • גלריה: מועדון דוקאטי במסלול פצאל

    גלריה: מועדון דוקאטי במסלול פצאל

    צילום: ניר גמליאל, עופר לינביץ

    בשבת השנייה של חודש ינואר התקיים במסלול פצאל שבבקעה יום מסלול סגור של עמותת 'Apex' לחברי מועדון דוקאטי ישראל ובו השתתפו קרוב ל-40 רוכבים, חברי המועדון, שצבעו את המסלול בצבעי אדום דוקאטי.

    הרוכבים שהגיעו בשעות הבוקר המוקדמות לקבלת תדריך בטיחות טרם העלייה למסלול התכבדו בפינת ההרשמה בכיבוד קל ובשתייה, ולאחר מכן נחלקו ל-3 קבוצות שמתוכן 2 קבוצות מודרכות. מזג האוויר באותה השבת היה מצוין לרכיבת מסלול, ומי שעלה לרכוב נהנה מאספלט נקי בעל אחיזה מעולה.

    צבעו את בקעת הירדן הבהירה באדום
    צבעו את בקעת הירדן הבהירה באדום

    באירוע עצמו נכחו גם נציגי 'ליגל', יבואנית דוקאטי לישראל, שבאו לתמוך בפעילות המועדון והקימו עמדות צל נוספות לרווחת הרוכבים, בנוסף על אלו הקיימות. כמו כן במהלך האירוע התקיימה הגרלה נושאת פרסים – כולם מתנת היבואנית – בה זכו 3 רוכבים ברי מזל בזיכויים יקרי ערך לשימוש בסוכנות היבואנית.

    מועדון דוקאטי ישראל, שמונה כיום כ-130 חברים, הוקם בשנת 2015, ובראשו עומד כיום דניאל 'מיצו' פטרי. פעילות המועדון כוללת אירועים לרוכבי המותג חברי המועדון, ובכלל זה טיול מועדון אחת לחודש, טיול באירופה עם האופנועים הפרטיים של הרוכבים אחת לשנה – כך למשל השנה יצטרפו הרוכבים ל-World Ducati Week שיתקיים בחודש יולי במיזאנו, וכעת גם ימי מסלול מאורגנים. כמו כן, המועדון מקיים לרווחת החברים אחת לחודשיים הרצאות אורח וסדנאות בנושאים שונים מעולם הדו-גלגלי.

    בנוסף, החברות במועדון מקנה הנחה נאה למשתתפים בקורסי DRE (ר"תDucati Riding Experience) השונים. בתמורה לעלות שנתית של 200 ש"ח מקבלים הנרשמים זיכוי באותו הגובה לשימוש בסוכנות המרכזית של היבואן 'ליגל' לכל מטרה (ציוד, טיפולים וכו'). תנאי הרשמה למועדון הוא כמובן – בעלות על אופנוע של דוקאטי.

    דוקאטים מרגישים בבית על מסלול
    דוקאטים מרגישים בבית על מסלול

    עמותת Apex היא עמותה ללא כוונת רווח הפועלת מזה כחצי שנה ומקיימת ימי מסלול בפצאל לכלל ציבור הרוכבים, כשהיא שמה לה למטרה להנגיש את הרכיבה במסלול לכמה שיותר רוכבים – חדשים כוותיקים – מתוך כוונה ורצון לאפשר להם להיחשף לקיומו של הספורט המוטורי, תוך הקניית הידע והכלים הנחוצים לשם כך.

    להנאתכם, מצורפת גלריית מיום המסלול בפצאל.

    *הכותב היה אורח של מועדון דוקאטי ישראל באירוע.

  • אקסטרים-אנדורו עם ג'וני ווקר

    אקסטרים-אנדורו עם ג'וני ווקר

    זה כבר הפך להרגל, וכמעט שהתרגלנו – אחת לכמה חודשים מגיע ארצה רוכב-על כזה או אחר, בעיקר מתחום האנדורו והאקסטרים-אנדורו. הפעם זה ג'וני ווקר, אחד משלושת הרוכבים המובילים באקסטרים-אנדורו העולמי.

    ג'וני ווקר אמנם צעיר למדי – יחגוג 27 השבוע – אבל באמתחתו לא מעט תארים וניצחונות במרוצי אקסטרים-אנדורו. הוא ניצח בארצברג-רודאו, ברומניאקס, בהל'ס גייט, בטאף-וואן, בסי-טו-סקיי, ב-111 מגהוואט, ועוד. זה לא מפתיע, שכן הוא התחיל לרכב טריאל בגיל צעיר מאוד – כשהיה בן 4, ועשה זאת ברציפות עד גיל 16. בשנים שלאחר מכן הוא התחרה במרוצי מוטוקרוס ובמרוצי אנדורו קלאסי, כולל השתתפות בסיקס דייז – אולימפיאדת האנדורו, אבל מהר מאוד גילה את התחום שמדבר אליו יותר מכל – אקסטרים-אנדורו, והפך במהרה לאחד הרוכבים הבולטים – והצעירים – בסצנה. כאמור, הוא נמצא בטופ 3 העולמי ובאמתחתו ניצחונות רבים.

    ג'וני ווקר - אלוף עולם ביער אשתאול
    ג'וני ווקר – אלוף עולם ביער אשתאול

    היוזמה להבאת ג'וני ווקר ארצה חתומה על איתמר ציפורי וחבורת Riders for Riders – קבוצת רוכבי אנדורו שמקיימת פעילויות למען קהילת רוכבי האנדורו הענקית. גורמים נוספים כמו מוסך FRT והתאחדות הספורט המוטורי לקחו חסות, וגם יבואנית ק.ט.מ, ד.ל.ב מוטוספורט, לקחה חסות על סדרת האירועים ועזרה בלוגיסטיקה ובכוח אדם לתמיכה. בכל זאת, לא בכל יום מגיע רוכב בסדר גודל כזה ארצה, אלא רק אחת לכמה חודשים…

    הצטרפנו לג'וני ווקר ול-R4R ליום הדרכת אקסטרים-אנדורו ביער אשתאול, כדי לחוות קצת מאלוף בסדר גודל כזה, להעז קצת יותר בביצועי האנדורו שלנו, ואולי גם ללמוד קצת טכניקות רכיבה שאותן נוכל ליישם בעתיד.

    כשג'וני מטפס. ולא, אין קשר לוויסקי
    כשג'וני מטפס. ולא, אין קשר לוויסקי

    אירופה בישראל

    רצה הגורל, והביקור של ג'וני ווקר בישראל נפל על כמה ימים חורפיים במיוחד ונדירים למדי אצלנו. ביום שלפני ההדרכה שבה השתתפנו ירד גשם כמעט ללא הפסקה, ואנחנו – שישבנו בבית מול המחשב – לא הפסקנו לחשוב ולרחם על המשתתפים בקורס. במהלך הלילה ירד גם כן גשם ללא הפסקה, וכשהגענו בבוקר ליער אשתאול בסמוך למושב תעוז ותוואי השטח נגלה לפנינו במלוא תפארת החורף – הבנו מהר מאוד שזכינו לתנאי אקסטרים-אנדורו מהטובים שיכולנו לבקש, ושגם החבר'ה של אתמול לא ממש מסכנים אלא להפך – זכו לחווית אקסטרים-אנדורו אירופאית וחורפית כאילו בהזמנה. תענוג!

    יום הרכיבה התחיל בסיבוב סינגלים אקסטרימיים ביער אשתאול, עם עליות בוציות ומסולעות וירידות מחליקות כמו מרגרינה. אנחנו מכירים את המסלולים האלה היטב מעשרות רכיבות אנדורו שעשינו בהם, אבל הפעם זה היה שונה. צריך ג'וני ווקר אחד שיוציא אותנו מהבית בתנאי קיצון שכאלה ויראה לנו כמה אנחנו אוהבים אנדורו, וככל שיותר קשה – יותר כיף.

    על צלע הר אחד, עם ירידה חלקה ואקסטרימית אחת ואחריה עלייה בוצית ומסולעת, ווקר לימד אותנו שאפשר לשכוח ממה שידענו עד עכשיו – שעדיף שהרגליים יהיו על הרגליות, ורצוי לוחצות – ואפשר ורצוי להוריד את הרגליים לקרקע כדי לייצב את האופנוע תוך כדי התקדמות. חוקים אחרים יש לאקסטרים-אנדורו, והאתלט הזה – ששורף אלפי קלוריות ביום באימונים ואוכל 5 ארוחות מלאות ביממה – שולט בהם באופן מוחלט.

    באקסטרים-אנדורו עוזרים אחד לשני - גם אם קוראים לך ג'וני ווקר ואתה אלוף עולם
    באקסטרים-אנדורו עוזרים אחד לשני – גם אם קוראים לך ג'וני ווקר ואתה אלוף עולם

    אחרי שהזענו במלחמת ההתקדמות של האופנועים על בוץ בתוך היער, ווקר לקח אותנו לשחרר את חזיר הגז שבתוכנו בסדרת עליות ארוכות ובוציות של גז. אין כמו מצערות פתוחות לרווחה של מנועי 2 פעימות וקצת התעופפויות באוויר כדי להעלות חיוך על פני המשתתפים בהדרכה. ווקר מצדו התגלה כחייכן לא קטן וכבחור סימפטי וחברותי למדי. הוא התלהב מישראל, מהרוכבים, מסצנת האנדורו שלנו, משטחי הרכיבה שיש לנו פה, ואפילו אמר שאפשר לארגן פה מרוץ אקסטרים-אנדורו עולמי. אנחנו מצדנו הסמקנו למשמע מחמאות שכאלה.

    עכשיו הזמן לעבור לחלק הטכני יותר של ההדרכה. על טרסה פשוטה למדי ולא גבוהה במיוחד ווקר חידד למשתתפים טכניקת טיפוס פשוטה. אבל ידוע שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ועל מדרגת הסלע הזאת עבדנו כמעט שעה. היו גם נפילות כמובן. אחרי המדרגה – מתקדמים לרצף של 4 טרסות שבהן חשוב לתת לאופנוע להתאושש לפני תקיפת המכשול הבא. ג'וני ווקר התרשם למדי מהכישרון של הרוכבים הישראליים, ובעיקר מאומץ הלב שלהם לתקוף מכשולים. בכל זאת, עשינו שירות קרבי בצבא ורק אנחנו מבינים מה זה 'יאללה, ברבאק!'.

    ברבאק!
    ברבאק!

    רוכבי אקסטרים-אנדורו הם לא פרימדונות מפונקים עם גינונים ומניירות, אלא אנשי עבודה אמיתיים שבאו מהשטח ומתנהגים בהתאם. אנחנו יודעים את זה מרוכבים אחרים מהסצנה שפגשנו, וקיבלנו הוכחה לכך גם מג'וני ווקר. רוכב מהטופ העולמי שמושך אופנועים, דוחף מאחור, מסדר סלעים ו'קיקרים' שהתבלגנו ברכיבה, ועוזר לכל רוכב שצריך עזרה. זאת אחת הסיבות שאנחנו אוהבים מאוד את התחום הזה.

    תוך כדי העבודה, ככה סתם בלי התראה מוקדמת, ווקר לקח ק.ט.מ 300EXC, נתן גז, וטיפס באלגנטיות סלע ענק בקצה עלייה שאף אחד מהמשתתפים לא חלם בכלל שניתן לטפס. התגובה המידית הייתה "וואו!" אחד ענק שהדהד בכל היער ולאחריו כפיים. זה היה האות למלחמת תעוזה שבה חלק מהרוכבים בקורס החליטו שגם הם מטפסים את הסלע הזה, ויהי מה, ומסתבר שרמת האקסטרים-אנדורו בארץ טובה למדי. אוקי, אנחנו לא ברמה של ווקר, ג'רוויס וגומז, אבל לגמרי אין לנו במה להתבייש. חלק מהרוכבים הצליחו לטפס את הסלע האימתני אחרי כמה ניסיונות וקצת עזרה מהרוכבים שחיכו למעלה, חלק לא הצליחו, ובכל מקרה – הצופים נהנו מסדרת התפוצצויות, התרסקויות וגלגולי אופנועים במורד הירידה, לקול צעקות המשתתפים ולמול עדשות הסמארטפונים שצילמו בווידאו. ההיילייט של יום הרכיבה, והחוויה החזקה ביותר בהדרכה. תענוג!

    את יום הרכיבה המיוחד הזה סיימנו במסיבה ב'סדנת האלופים' – סוכנות ק.ט.מ בפרדס חנה, שם יכולנו לשוחח עם ווקר בצורה א-פורמלית על בירה, נקניקייה וחברה טובה.

    מטפס את הסלע ללא התראה מוקדמת
    אתה ממשיך בלי להודיע…

    מעצמת אקסטרים-אנדורו

    זה לא מפתיע שתוך זמן קצר ישראל הפכה למעצמת אנדורו ואקסטרים-אנדורו, כנגד כל הסיכויים האובייקטיביים. יש לנו שפע של אזורי רכיבת אנדורו – בכל רמה ובמרחקים קצרים מאוד אחד מהשני, אנחנו יכולים לרכב כמעט איפה שאנחנו רוצים בניגוד למדינות מערביות, שם שטחי הרכיבה הולכים ונסגרים, תרבות הפנאי מתעצמת ואיתה שוק אופנועי האנדורו ששובר שיאים משנה לשנה, ורוכבים רבים – גם מהכביש – מגלים את היתרונות שברכיבת אנדורו ואת גן העדן לרכיבת אנדורו שבו אנחנו נמצאים. תוסיפו לזה את הטוטאליות הישראלית שלוקחת כל דבר לקצה, ותקבלו הסבר הגיוני למדי לכך שאנחנו מתקדמים בקצב גבוה מאוד לטופ של האנדורו העולמי (אם כי יש לנו עוד מרחק רב עד לשם…).

    עם הגידול העצום בסצנת הילדים באנדורו ובמוטוקרוס, זה רק עניין של זמן עד שגם מישראל יצא ג'וני ווקר אחד, שביום מן הימים ייסע לבריטניה לסדרת הדרכות לרוכבי אנדורו מקומיים. אנחנו על זה.

  • שוק אופנועי האנדורו ממשיך לשבור שיאים

    שוק אופנועי האנדורו ממשיך לשבור שיאים

    שוק אופנועי האנדורו המקצועיים ממשיך להתפתח ולשבור שיאים. בשנת 2017 נמכרו בישראל 1,255 אופנועי אנדורו מקצועיים, ברישוי צהוב בלבד – בלי רישוי אפור שמוסיף עוד כמה עשרות אופנועי אנדורו וכמה מאות אופנועי מוטוקרוס.

    הגידול בשנת 2017 התמתן משמעותית משנים קודמות, אולם זהו עדיין גידול יפה של 14.4%, בזמן ששוק האופנועים כולו גדל ב-7.6%. במספרים מדובר על 1,255 אופנועי אנדורו שנמכרו השנה בישראל. זהו המשך המגמה של גידול בשוק האנדורו – מגמה שהחלה לפני עשור והביאה את תחום האנדורו לגבהים חסרי תקדים. נזכיר שבשנת 2005 נמכרו בישראל כ-80 אופנועי אנדורו בסך הכל, רובם ככולם למתחרים באליפות ישראל באנדורו, ואילו כיום רוב רובם של אופנועי האנדורו החדשים – כאמור 1,255 כלים – נרכשים על ידי רוכבי תחביב של סופי שבוע, והיערות מלאים בהם.

    ק.ט.מ 250EXC - אופנוע האנדורו הנמכר בישראל
    ק.ט.מ 250EXC – אופנוע האנדורו הנמכר בישראל

    577 מאותם 1,255 כלים הם של ק.ט.מ, כלומר 46% מסך המכירות הם כלים קטומים. תוסיפו לזה עוד 238 כלים של המותג הנוסף של ק.ט.מ – הוסקוורנה, ותקבלו שהחברה ממטיגהופן מחזיקה בכ-65% משוק אופנועי האנדורו בישראל. כלומר 2 מתוך 3 אופנועי אנדורו שנמכרים בישראל מגיעים מהחברה האוסטרית. הנתון הזה מקביל פחות או יותר, אגב, גם למה שקורה בשאר העולם.

    בטא עושה קאמבק יפה לשוק הישראלי, עם 109 אופנועי אנדורו (ועוד 2 אופנועי טריאל), וגם ימאהה מחזיקה בנתח יפה של יותר מ-10% עם צמד ה-WR250F וה-WR450F – בסך הכל 133 כלים ב-2017.

    נתון מעניין נוסף: 596 כלים שנמכרו השנה הם בעלי מנוע דו-פעימתי, כלומר 47.5% מכלל המכירות. מתוכם 352 בנפח 250 סמ"ק, 217 כלים בנפח 300 סמ"ק, והשאר 125 סמ"ק. זהו המשך המגמה של מעבר מ-300 סמ"ק ל-250 סמ"ק, ובנוסף אפשר לראות בבירור שמאז שק.ט.מ / הוסקוורנה הפסיקה לייצר את ה-TE125 / 125EXC ברישוי כביש – מכירות ה-125 נמצאות בצלילה חופשית, למרות שנמכר פה כבר כמה שנים ה-TM EN125 ולאחרונה נכנס גם השרקו SE-R125.

    הוסקוורנה - במקום השני במכירות
    הוסקוורנה – במקום השני במכירות

    אופנוע האנדורו הנמכר בישראל ב-2017 הוא הק.ט.מ 250EXC הדו-פעימתי (גרסת הקרבורטור של 2017 וגרסת ההזרקה של 2018) – שממנו נמכרו לא פחות מ-212 יחידות. המספר הזה, אגב, מציב אותו כאופנוע השני הנמכר ביותר בישראל, מיד אחרי ההונדה CB500X. במקום השני ק.ט.מ 250EXC-F מרובע הפעימות עם 107 יחידות, כשמספר דומה מכר ה-350EXC-F (אין נתון מדויק ל-350EXC-F, שכן הוא נרשם תחת אותו קוד דגם של ה-450EXC-F, ומשניהם יחד נמכרו השנה 150 כלים). במקום הרביעי ימאהה עם ה-WR250F שממנו נמכרו 78 כלים, ובחמישי הוסקוורנה עם ה-TE250 הדו-פעימתי.

    טבלת מכירות מלאה אופנועי אנדורו לשנת 2017 – לפי דגם

    [table id=113 /]

    להשוואה לנתוני 2016 – לחצו על הקישור.

  • האופנועים הנמכרים בישראל ב-2017

    האופנועים הנמכרים בישראל ב-2017

    18,423 אופנועים וקטנועים נמכרו בישראל בשנת 2017 – עלייה של 7.6% ביחס לשנת 2016, הממשיכה את מגמת העלייה במכירות בשוק הדו-גלגלי החל משנת 2014, כשב-2013 – שנת השפל – נמכרו כ-14,100 כלים.

    העלייה במכירות דו-גלגלי השנה מציגה מגמה מפתיעה, שכן רוב הגידול נמצא דווקא בפריפריה ופחות במטרופולין גוש דן הצפוף, בעיקר משום שלנהגים רבים נמאס לעמוד בפקקים האינסופיים בדרכם לערי המרכז. מגמה מעניינת נוספת היא שכ-35% מאותם 18,423 כלים הם אופנועים עם קלאץ', לעומת 65% קטנועים אוטומטיים. זהו שיא חדש ביחס שבין אופנועים לקטנועים, כשחלק לא קטן מאותם 35% הם אופנועים בדרגת רישוי A1.

    את הגידול במכירות אופנועים על חשבון קטנועים אפשר לראות במספרי המכירות של המותגים. כך למשל, סאן- יאנג וקימקו, שמוכרות קטנועים בלבד, מכרו פחות כלים השנה (3,950 ו-3,030 כלים ב-2017 לעומת 4,083 ו-3,379 כלים ב-2016, בהתאמה), ואילו ימאהה גדלה מ-2,045 כלים ב-2016 ל-3,211 השנה, הונדה גדלה מ-1,006 כלים ב-2016 ל-1,400 כלים השנה, ק.ט.מ גדלה מ-964 כלים ב-2016 ל-1,116 כלים השנה (כלים ברישוי צהוב בלבד, בלי רישוי אפור), קוואסאקי גדלה מ-811 כלים ב-2016 ל-1,090 כלים השנה, ב.מ.וו גדלה מ-263 כלים בשנה שעברה ל-370 כלים השנה, הארלי-דיווידסון גדלה מ-171 ל-208 כלים, ודוקאטי גדלה מ-95 ל-108 כלים. וזה עוד לפני שדיברנו על העלייה בשוק אופנועי האנדורו ברישוי צהוב, שאותה נסכם בכתבה נפרדת.

    הכלי הדו-גלגלי הנמכר בישראל ב-2017 הוא הקימקו מובי XL, שממנו נמכרו 1,438 יחידות השנה, והוא שומר על מעמדו ככלי הנמכר ביותר. יחד עם זאת, היות והמובי אינו עומד בתקנות יורו 4, ייתכן מאוד שזוהי שנתו האחרונה של כלי השליחים הפופולרי. גם הסאן-יאנג ג'וירייד 125 שומר על מעמדו בבכלי השני הנמכר ביותר, עם 1,020 יחידות ב-2017. הג'וימקס 250 במקום השלישי, כמו בשנה שעברה, עם 865 כלים.

    באופנועים – מהפכה. ההונדה CB500X מדיח את הדיוק 390 של ק.ט.מ כשיאן מהכירות לדגם בודד, עם 230 כלים. במקום השני הדו-שימושי של ימאהה, ה-WR250R, עם 170 כלים. הדיוק 390 הפופולרי, שזכה השנה לדגם חדש, מוכר השנה 167 כלים. הטרייסר 700 של ימאהה גם כן ממוקם גבוה עם 162 יחידות, וה-MT-09 סוגר את החמישייה הפותחת עם 140 כלים. אם מוסיפים את אופנועי האנדורו ברישוי צהוב, אז הק.ט.מ 250EXC הדו-פעימתי הוא הכלי הנמכר ביותר בסגמנט עם 212 יחידות, אולם כאמור, על סיכום מכירות אופנועי האנדורו נפרסם כתבה נפרדת.

    הונדה CB500X - האופנוע הנמכר בישראל ב-2017 (צילום: רונן טופלברג)
    הונדה CB500X – האופנוע הנמכר בישראל ב-2017 (צילום: רונן טופלברג)

    מכירות דו-גלגלי בשנת 2017 בישראל לפי מותגים

    • סאן-יאנג – 3,950 כלים
    • ימאהה – 3,211 כלים
    • קימקו – 3,030 כלים
    • הונדה – 1,400 כלים
    • ק.ט.מ – 1,116 כלים
    • קוואסאקי – 1,090 כלים
    • פיאג'ו – 1,046 כלים
    • דיאלים – 826 כלים
    • סוזוקי – 536 כלים
    • ב.מ.וו – 370 כלים
    • קיוואי / בנלי – 260 כלים
    • הארלי דיווידסון – 208 כלים
    • הוסקוורנה – 265 כלים
    • בטא – 111 כלים
    • דוקאטי – 108 כלים
    • שרקו – 60 כלים
    • סקאי-טים – 43 כלים
    • TM רייסינג – 36 כלים
    • אפריליה – 31 כלים
    • רויאל אנפילד – 25 כלים
    • זירו (חשמלי) – 25 כלים
    • יוסאנג – 24 כלים
    • פנטיק – 23 כלים
    • SWM – סך הכל 22 כלים
    • אינדיאן – 19 כלים
    • מוטוגוצי – 14 כלים
    • MV אגוסטה – 11 כלים
    • רייחו – 9 כלים
    • סקורפה – 6 כלים
    • בולטקו – 6 כלים

    להשוואה לנתוני 2016 – לחצו על הקישור

    קטנועים חשמליים

    • קאייוין – 170 כלים
    • נאנגינג – 47 כלים
    • ג'אניו – 43 כלים
    • קינגדיי – 14 כלים

    האופנועים הנמכרים בישראל ב-2017

    [table id=111 /]

    הקטנועים הנמכרים בישראל ב-2017

    [table id=112 /]

    רוצים לדעת כמה כלים נמכרו מדגם כזה או אחר? כתבו לנו כאן בתגובות.

  • הכתבות הנצפות ביותר בפול גז ב-2017

    הכתבות הנצפות ביותר בפול גז ב-2017

    אילו כתבות הכי אהבתם לקרוא בפול גז בשנת 2017? פתחנו את נתוני האתר, בחנו את הנתונים, וריכזנו את הכתבות הנצפות ביותר בפול גז בשנת 2017 – לפי מספר הגולשים שצפו בהן. בלי הרבה חפירות, בואו ניגש לרשימה.

    1. אופנועי A1 – כל מה שהשוק מציע

    מסתבר שאהבתם מאוד את הכתבה שמרכזת את כל אופנועי ה-A1 שמגיעים לישראל, ובעיקר חיפשתם אותה בגוגל. 62,048 גולשים צפו בכתבה הזו בשנת 2017 – יותר מכל כתבה אחרת. אנחנו כמובן ממשיכים לעדכן אותה בכל פעם שמגיע אופנוע A1 חדש או שאחר יורד.

    16YM CBR500R, CB500X and CB500F

    2. יש לכם אזעקה באופנוע? מעכשיו היא שווה כלא!

    מגזין פול גז היה גוף התקשורת הראשון שיצא עם האייטם הזה, שאחריו עקבנו חודשים ארוכים. אחרינו היו כמה וכמה גופי תקשורת – כולל ארציים וגדולים – שעשו פולו-אפ. 40,642 גולשים צפו בכתבה, ששותפה מאות פעמים ברשתות חברתיות.

    Israel Police

    3. רכיבה ראשונה: קימקו AK550

    פחות מחודשיים נמצא באוויר המבחן הראשון לקימקו AK550 שפרסמנו לראשונה, והוא כבר שובר שיאי צפיות. כמעט 35 אלף איש קראו את המבחן הזה, והמספר הולך וגדל בכל יום שעובר. זה לא מפליא, שכן ה-AK550 הוא המתחרה הישיר לימאהה טימקס, ואת הטימקס הקהל הישראלי מאוד אוהב: הוא זכה בשנה שעברה במקום הראשון בכמות הצפיות, והנה הוא מגיע ממש עכשיו שוב, בסעיף הבא…

    Kymco-AK550-Launch-020

    4. 3 גרסאות לטימקס החדש של 2017

    מיד אחרי שהטימקס של 2017 נחשף בתערוכת מילאנו 2016, היינו גוף התקשורת הראשון בעולם שפרסם פרטים ותמונות עליו, ובשעה הראשונה שלאחר הפרסום נתקע לנו האתר מרוב העומס המטורף. האייטם הזה גרף בחודשיים כ-60 אלף צפיות, וב-2017 הוא צבר 26 אלף צפיות נוספות. אמרנו כבר שהישראלים אוהבים טימקס, כן?

    tmax-2017-005

    5. רכיבה ראשונה: ימאהה טימקס 530 דור 4

    ומיד אחרי החשיפה – מגיע המבחן. 26 אלף גולשים קראו את המבחן שכתבנו לטימקס מההשקה העולמית בדרום אפריקה. טירוף הטימקס.

    TMAX-2017-launch-023

    6. גב סלע המנצח בראלי אקו אפריקה

    גב סלע, בן 18 בלבד, ניצח בחודש ינואר ראלי בינלאומי – ראלי אפריקה – הישג חסר תקדים לרוכב ישראלי. אנחנו התלהבנו מזה, וגם אתם, ושיתפתם את הכתבה מאות פעמים ברשתות החברתיות. כתוצאה מכך האייטם על סלע הצעיר זכה ל-26 אלף צפיות. האמת, מגיע לו.

    Sella

    7. השוואתי נייקדים בינוניים וזולים

    צמוד לגב סלע נמצא המבחן ההשוואתי לנייקדים הבינוניים הזולים עם 25,800 צפיות. גם אותו מאוד אהבתם, וקיבלנו עליו תגובות טובות מאוד, לכן בעתיד נפיק מבחנים נוספים כאלה – עם אופי צרכני, אבל מגניבים ומהנים.

    Nakeds-compare-005

    8. סאן יאנג: ה-MAXSYM TL הוא המתחרה לטימקס

    כבר אמרנו שהישראלים אוהבים טימקס, כן? אז הם אוהבים כל מה שקשור לטימקס, והם אוהבים גם סאן-יאנג. השילוב הזה של סאן-יאנג וטימקס יצר את אחד האייטמים החזקים של השנה. פחות מחודשיים באוויר וכבר 23,020 צפיות.

    SYM-Maxsym-TL-Milan-003

    9. ימאהה NIKEN – תלת-גלגלי עם מנוע הטריפל של ה-MT-09

    אבל אתם גם אוהבים יציאות מגניבות ואופנועים מעניינים. 22,800 גולשים קראו את הכתבה על הימאהה NIKEN  – האופנוע התלת-גלגלי החדש של ימאהה שהוצג לא מזמן במילאנו. מעניין.

    Yamaha-Niken-002

    10. מה עדיף – תלת-גלגלי או דו-גלגלי?

    הכתבה הזו, שאותה פרסמנו במקור במוסף הרכב של ידיעות אחרונות שיצא לאור בתחילת ינואר 2017, מאוד אינפורמטיבית, ומסתבר שגולשים רבים שמתלבטים בין דו"ג לתל"ג חיפשו אותה בגוגל – וגם מצאו. 21,950 גולשים קראו אותה במהלך השנה. חלקם גם צפו בווידאו.

    2w-vs-3w-001

    ואחרי העשירייה הראשונה, קבלו עוד כמה אייטמים מעניינים שאהבתם:

    ואנחנו יכולים להמשיך כי זה ממש מעניין, אבל נעצור כאן. שתהיה שנה נפלאה עם מאות כתבות חדשות ומעניינות.