קטגוריה: מגזין

צילום תמונה ראשית: אסף רחמים

שנת 2017 הסתיימה – כמו ב-4 השנים האחרונות – בעלייה נוספת במכירות דו-גלגלי. את השנה מסיים השוק הדו-גלגלי עם כ-18,500 אופנועים וקטנועים – עלייה של כ-7.6% ביחס לשנה שעברה.

שנת 2017 מתאפיינת בעלייה במכירות אופנועים, כאלו עם קלאץ'. כ-6,650 מהם נמכרו השנה, שהם כ-35% מסך המכירות השנה. זהו שיא חדש ביחס שבין אופנועים לקטנועים, כשבשנים מסוימות וחלשות היחס הזה עמד על כ-5% בלבד. הישראלים עוברים לאופנועים, וזה מצוין.

ועכשיו, כמו בסיום של כל שנה, אנחנו בוחרים את האופנועים (והקטנועים) שעשו לנו את זה השנה יותר מאחרים. הכללים פשוטים: בחרנו את האופנועים שעשו לנו את זה יותר מאחרים, שהביאו משהו מיוחד לשוק הדו-גלגלי, או שסתם הם מגניבים ונהנינו לרכב עליהם. אז קבלו את רשימת האופנועים והקטנועים שלנו לשנת 2017.

הונדה X-ADV

יציאת השנה של הונדה. שילוב בין קטנוע לבין אופנוע, בתצורת אדוונצ'ר, היי-טקי לגמרי בעיצוב, כולל את גיר ה-DCT של הונדה, ומביא משהו אחר לחלוטין בנוף הדו-גלגלי. ואחרי הכל, הוא גם נוסע מגניב לגמרי. הונדה יודעת לייצר אופנועים מגניבים כשהיא רוצה, וה-X-ADV הוא אחת הדוגמאות הטובות לכך.

ק.ט.מ דיוק 390

הגרסה הראשונה של הדיוק 390 הייתה להיט מכירות. הגרסה השנייה, שהחלה להימכר השנה, כבר שוברת שיאים. הנייקד הקטן של ק.ט.מ קיבל עיצוב רדיקלי מוחצן ברוח משפחת הדיוקים הגדולים, שפע של אבזור כמו פנסי LED, מסך TFT צבעוני עם חיבור לסמארטפון, ומערכת ABS הכוללת מצב סופרמוטו, והפך לאטרקטיבי הרבה יותר. הקהל הצביע ברגליים, ואנחנו עפנו עליו לגמרי.

ימאהה טימקס 530

הדור הרביעי של הטימקס (יש שיאמרו דור שישי) שהושק השנה לקח את פלטפורמת הטימקס – שכבר מזמן הפכה לסמל סטטוס – והפך אותה לשואפת לשלמות. לראשונה יש גם 3 גרסאות ב-3 רמות אבזור. לא בכדי הוא הפך ללהיט מכירות שמוכר 700 כלים בישראל. הוא איכותי מאוד, והוא מציב סטנדרט חדש בעולם המקסי-סקוטרים, חוץ מזה שהוא מאוד מהנה לרכיבה.

קימקו AK550

'הטימקס של קימקו'. 17 שנה שהטימקס שולט בשוק המקסי-סקוטרים הספורטיביים. בזמן הזה יצרניות כמו ב.מ.וו ואפריליה ניסו לייצר מקסי-סקוטר ספורטיבי בדרך שלהם, ללא הצלחה גדולה. אבל אז באה קימקו הטייוואנית וייצרה טימקס, פשוט כך. רכבנו עליו בהשקה המקומית ונדהמנו מהיכולות הגבוהות שקימקו השיגו על הניסיון הראשון. מבחן השוואתי ראש בראש יותר ממתבקש (אל תדאגו, הוא כבר בוצע ויתפרסם בקרוב…).

דוקאטי סופרספורט 939

בשנים שאופנועי הספורט הפכו למכונות מרוץ חוקיות לכביש ובלתי שמישות, בדוקאטי הלכו צעד אחורה והוציאו את הסופרספורט 939. הוא לא רק קאמבק לשם סופרספורט, אלא בעיקר אופנוע ספורטיבי ביצועיסט שלא מוותר על סעיפי השימושיות. הוא מעולה לכביש הציבורי, ממלא את הוואקום שבין אופנועי הספורט הקיצוניים לבין הנייקדים הספורטיביים, ולא פחות חשוב – הוא גם יפהפה.

אפריליה טואונו RR 1100

הטואונו של אפריליה התמודד מאז ומתמיד על תואר אופנוע הכביש הטוב בעולם. הוא מציע יכולות כביש משובחות, מנוע V4 מטריף ועיצוב ייחודי ורדיקלי. ב-2015 הסופר-נייקד של אפריליה שבנוי על בסיס ה-RSV4R השתדרג ל-1,100 סמ"ק, השנה קיבל עוד מערכות אלקטרוניות, והוא טוב מתמיד. רכבנו השנה גם על גרסת הפקטורי המצוידת בבולמי אוהלינס, ונזל לנו המוח. איזו מכונה!

דוקאטי מולטיסטראדה 950

בואו נעשה את זה קצר: נכון להיום המולטיסטראדה 950 הוא האופנוע המועדף עלינו בליין האופנועים של דוקאטי, והוא המולטיסטראדה הנכון יותר. הוא חזק מספיק, הוא נוח ומפנק, הוא מתנהג מעולה בכביש – למרות גלגלי ה-"19 וה-"17, ויש לו גם יכולות שבילים מסוימות מזכות גלגלי ה-"19 וה-"17. גם המחיר סביר, וכל הנתונים הללו הופכים אותו למכונה משובחת שגורמת לגרסת ה-1200 להיראות מוגזמת מדי.

ק.ט.מ אדוונצ'ר 1090R

ק.ט.מ עשתה השנה סדר במשפחת האדוונצ'רים. ה-1190 על צמד גרסאותיו נגנז, ה-1290 קיבל 2 גרסאות נוספות, וה-1050 שינה את שמו ל-1090 וקיבל עוד 30 סוסים לאורווה. גרסת ה-R של ה-1090 מציעה את כל מה שרוכבי אדוונצ'ר קשוחים – כאלה שממש רוכבים בשטח עם האופנוע שלהם – צריכים. מנוע חזק, נוחות גבוהה, יכולות כביש ושטח של אופנוע-על, אלקטרוניקה, והתחושה הקרבית המיוחדת של ק.ט.מ. עוד אופנוע שהיינו רוצים בגראז' החלומות שלנו.

ק.ט.מ / הוסקוורנה מוזרקים

בשנה שעברה ק.ט.מ שחררה מנועים דו-פעימתיים חדשים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק בדור חדש של אופנועים – גם של ק.ט.מ וגם של הוסקוורנה. השנה המנועים הללו מקבלים מערכת הזרקת דלק חדשה, לראשונה באנדורו 2 פעימות, שהופכת את מנועי השתי פעימות לחתלתולים קלים לשליטה, וזה מעבר לאופנועים עצמם שהם לא פחות ממשובחים. '3 פעימות' קראנו להם, כי הם קרובים מתמיד בהתנהגותם למנועי 4 פעימות, רק עם היתרונות של הדו-פעימתיים. קפיצת מדרגה עצומה בעולם האנדורו בכלל ובדו-פעימתיים בפרט.

שרקו SE-R125

נישאר באנדורו דו-פעימתי, פשוט כי אנחנו מאוהבים בהם. אחרי שק.ט.מ / הוסקוורנה הפסיקה לייצר את ה-125EXC / TE125 בשל תקנות זיהום האוויר (וחוסר כדאיות כלכלית בגלל מספרים נמוכים), בשרקו הצרפתית הרימו את הכפפה. 3 שנים לקח לפתח את ה-SE-R125, ואחרי שרכבנו עליו התאהבנו בו לגמרי. הוא לוקח את כל היתרונות של הק.ט.מ וההוסקוורנה, אבל מגיע באריזה קטנה וקלה יותר, ועם מתנע חשמלי אינטגרלי. אנחנו מקווים שהאופנוע הזה יחזיר את ה-125 סמ"ק 2 פעימות לקדמת במת האנדורו המקומי, כמו שהיה בעשור האחרון.

אינדיאן סקאוט

נכון שסדרת הצ'יף מהווה את ספינת הדגל של אינדיאן (שהגיעה לאחרונה ארצה), אבל אנחנו עפנו לגמרי דווקא על סדרת הסקאוט, שמביאה את רוח הקרוזר במלואה – עם עיצוב אותנטי ועם תנוחת רכיבה בהתאם, אבל עושה את זה בצורה מודרנית – עם מערכות אלקטרוניקה, מנוע חזק ומודרני, ואולי הכי חשוב – התנהגות כביש מעולה. לא ציפינו להתנהגות כזו מאופנוע שאמור להיות כל-כולו וייב ורוח, והופתענו.

ימאהה איקסמקס 300

אנחנו מסיימים את הרשימה של 2017 עם קטנוע. הימאהה איקסמקס 300 שיצא השנה והחליף את ה-250 הוותיק הוא סטנדרט חדש בקטנועים בינוניים. זה לא רק העיצוב הקרבי והמודרני, אלא גם המכניקה, שכוללת למשל מזלג קדמי עם 2 משולשים שמשפר משמעותית את ביצועי הכביש, וגם האלקטרוניקה המודרנית – למשל פנסי LED, מפתח קרבה ובקרת אחיזה. חוץ מזה שהוא מאוד איכותי בבנייה ובגימור, והוא עובד מעולה. האיקסמקס 300 ניצח את המבחן ההשוואתי שערכנו לקטנועי 300 סמ"ק, ולא בכדי.

דוקאטי חוגגת בימים אלו אירוע חשוב ומיוחד עבורה: 25 שנה למונסטר המקורי. האופנוע הזה, שעוצב על-ידי מיגל גלוצי והוצג לראשונה בתערוכת קלן ב-1992, הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לדוקאטי. מחברה בקשיים כלכליים על סף פשיטת רגל דוקאטי הפכה בעשור האחרון לחברה מצליחה, משגשגת, עם ליין אופנועים רחב, טכנולוגיית קצה וכמות מכירות ששוברת שיאים מדי שנה, ועל חלק נכבד מהמעמד הזה חתום המונסטר, או סדרת המונסטרים של 25 השנים האחרונות.

בדוקאטי של השנים ההן – חברה שייצרה אופנועי ספורט קיצוניים והארד-קור – רצו ליצור משהו חדש. אופנוע שיהיה קל לרכיבה ומתאים גם לרכיבה יומיומית, אבל שיהיה זול לייצור, רצוי מכמה שיותר חלקי מדף שקיימים בדגמים אחרים. לצורך המשימה נשכר מיגל גלוצי, מעצב העל האיטלקי, ועל בסיס השלדה והמתלים של אופנועי הספורט, עם מנוע קירור האוויר בעל שסתומי הדזמודרומיק שהגיע בכלל מהדוקאטי פנטה, הוא עיצב אופנוע שרירים עירום – כזה שמבליט באופן מופגן את שלדת מסבך משולשי הפלדה ואת המנוע.

השלדה הקשיחה, שנבנתה במקור בתצורת מסבך משולשי פלדה על מנת להשיג קשיחות מבנית גבוהה ולרוב הוסתרה מאחורי מעטי פלסטיק, הפכה לחלק עיצובי מרכזי אצל גלוצי, וכך גם מנוע ה-L-טווין (וי-טווין 90 מעלות) של דוקאטי, עם מנגנון הדזמודרומיק לשסתומים. על הבסיס הזה עיצב ובנה גלוצי עבודת גוף מינימליסטית – עם זנב קטנטן ופנס קדמי עגול בלי פלסטיקים מיותרים, ועל-מנת להבליט את השרירים עוצב מיכל הדלק כך שישלים את העוצמה של השלדה והמנוע.

התוצאה: אף על פי שלא היה קל לשכנע את אנשי דוקאטי בקונספט החדש, המונסטר של דוקאטי הצליח מעל ומעבר למצופה, נמכר בכמויות יפות (בשנים מסוימות כמחצית ממכירות דוקאטי היו של מונסטרים בגרסאות שונות), והכניס לחברה כסף רב שאפשר לה לפתח דגמי קצה ולפנות לנישות חדשות. יותר מזה – המונסטר הוא הנייקד-שרירים הראשון, ואפשר לומר שהוא יצר שפה עיצובית חדשה והמציא את קטגוריית הנייקדים הכל כך פופולרית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אייקון של ממש.

1993 – מונסטר 900 – המונסטר הראשון

ה-M900, שכאמור הוצג לראשונה באוקטובר 1992 כדגם 1993, הוא המונסטר הראשון ואבי הנייקדים כפי שאנו מכירים אותם. המנוע, בנפח 904 סמ"ק עם 2 שסתומים לצילינדר במנגנון דזמו, מקורר אוויר, נלקח מה-900SS והפיק 73 כ"ס. עטפה אותו שלדת מסבך משולשי פלדה שהגיעה מה-888, וגם המתלים והבלמים הגיעו מחלקי מדף של דוקאטי. אייקון נולד.

1994 – מונסטר 600

שנה אחרי המונסטר 900 המקורי, בדוקאטי שחררו גרסה מוקטנת בנפח 583 סמ"ק. השלדה, מכלולי השלדה והעיצוב כמעט זהים לגרסת ה-900 (דיסק קדמי בודד במקום 2 ב-900), ורק המנוע קטן יותר, ומגיע גם הוא מדגמים נוספים של דוקאטי. עם 53 כ"ס, 4.9 קג"מ והתנהגות קלילה, הוא התאים יותר לרוכבים מתחילים מאשר האח הגדול. לתקופה קצרה היה גם מונסטר 400, שהיה M600 מוקטן נפח ויועד לשווקים מסוימים כמו האיטלקי, היפני ולשווקי המזרח.

1996 – מונסטר 750

שלוש שנים עוברות מאז ה-M900 המקורי ושנתיים מה-M600 – שבינתיים הפכו לרבי מכר, ובדוקאטי משחררים גרסת ביניים בנפח 750 סמ"ק. המנוע, גם הוא מקורר אוויר, בנפח 748 סמ"ק, הפיק 64 כ"ס, וגם כאן השלדה, מכלוליה ועבודת הגוף נשארו זהים לשאר דגמי המשפחה.

1997 – מונסטר 600 דארק

גרסה זולה יותר ל-M600 שהגיעה עם קצת פחות אבזור וקצת פחות מחיר, אבל הייחוד שלה היה הצבע השחור ששלט באופנוע, לעומת השלדה הזהובה והצבעים השמחים של המונסטרים הקודמים. גרסאות דארק מוזלות ימשיכו להיות מיוצרות גם לנפחים אחרים – כאמור במחיר נמוך יותר.

1997 – מונסטר 900 כרומו

ה-M900 בגרסת כרומו היה הפעם הראשונה שבדוקאטי הוציאו גרסה מיוחדת למונסטר קיים. במהלך השנים היו לא מעט גרסאות מיוחדות, שאת חלקן נביא כן בהמשך הכתבה. ה-M900 כרומו הוא פשוט מונסטר 900 עם מיכל דלק בגימור כרום, והוא היה ניסיון של דוקאטי לבדוק אם יש ביקוש לגרסאות מיוחדות שאותן יוכלו הרוכשים לקסטם. הניסיון, אגב, הוכתר בהצלחה.

1998 – מונסטר 900S

זהו המונסטר הראשון שהציע מכלולים איכותיים יותר משל המונסטר הרגיל. הניסיון של גרסאות ה-S המאובזרות באופנועי הספורט של החברה עבר לראשונה ל-M900, שקיבל בולמים מתכווננים של אוהלינס, מכסי צד מקרבון, מגני בוץ, ומשקף קדמי קטנטן. במהלך השנים הופיעו גרסאות S נוספות.

2000 – מונסטר 900ie

מזל טוב! הדוקאטי מונסטר מקבל הזרקת דלק! זה קורה בשנת 2000, והדגם הראשון לקבל את הזרקת הדלק האלקטרונית הוא ה-M900. על הדרך המנוע עודכן, ומשנה זו הוא הפיק 78 כ"ס.

2001 – מונסטר S4

בדוקאטי עושים צעד דרסטי, ומשדכים למונסטר מנוע קירור נוזל בעל 4 שסתומים לצילינדר לעומת קירור אוויר עם 2 שסתומים לצילינדר במונסטרים הקודמים. המנוע נלקח מהדוקאטי 916, והמונסטר S4 היה המונסטר הספורטיבי והקרבי ביותר לאותו הזמן, עם בולמי אוהלינס ומנוע שמפיק 101 כ"ס.

2002 – מונסטר 620ie

המונסטר 620 הקטן לא רק שקיבל מערכת הזרקת דלק כמו ה-M900, אלא גם הנפח גדל ל-618 סמ"ק, וההספק טיפס ל-57 כ"ס. בנוסף הוצגה לראשונה גרסת S למונסטר הקטן.

2002 – מונסטר S4 פוגארטי רפליקה

זוכרים שדיברנו על גרסאות מיוחדות? אז רפליקת פוגארטי של ה-S4 הייתה כזו, לרגל זכייתו של קארל פוגארטי באליפות הסופרבייק העולמית. בולמים משופרים, מנוע מחוזק עם 110 כ"ס, וצביעה מיוחדת עם אלמנטים מאופנוע הסופרבייק של דוקאטי. 300 יחידות בלבד יוצרו מהגרסה המיוחדת הזו.

2003 – מונסטר S4R

113 כוחות הסוס של ה-S4R הקרבי התאפשרו על-ידי שימוש במנוע הדוקאטי 996, ולראשונה במונסטרים הזרוע האחורית הדו-צדית הוחלפה בזרוע חד-צדית סקסית שבידלה את ה-S4R משאר המונסטרים.

2003 – מונסטר 1000

ה-M900 מקורר האוויר גדל ל-992 סמ"ק, קיבל את השם מונסטר 1000, וההספק טיפס ל-84 כ"ס. באותה שנה המונסטר 750 גדל ל-802 סמ"ק (M800), וה-620 קיבל לראשונה קלאץ' מחליק.

2005 – מונסטר S2R

ה-S2R, שיוצר תקופה קצרה גם בגרסת 1000 וגם בגרסת 800, הגיע עם זרוע חד-צדית וצמד אגזוזים בהשראת דגמי ה-4 שסתומים מקוררי הנוזל.

2006 – מונסטר 695

אחרי הגדילה של ה-900 ל-1,000 סמ"ק, גם האח הקטן צמח בנפח – מ-620 ל-695 סמ"ק וההספק עלה ל-73 כ"ס. שאר האופנוע נשאר ללא שינוי.

2007 – מונסטר S4RS

המונסטר הקרבי ביותר של אותם ימים, ויצירה של ממש. מנוע הטסטהסטרטה נלקח מה-998, הפיק 129 כ"ס, ומכלולי השלדה היו האיכותיים ביותר שבנמצא, עם בולמי אוהלינס מתכווננים, חישוקים קלים ולא מעט קרבון

2008 – דור חדש

15 שנה אחרי המונסטר המקורי, הגיע לראשונה דור חדש של מונסטרים עם ה-696, ה-1100 וה-1100S. העיצוב חדש לחלוטין ומודרני, השלדה חדשה, ואפילו המנועים עברו שדרוגים משמעותיים. חלק מהפריקים של המונסטר עיקמו את האף, אבל הדור החדש של המונסטרים היה מחויב המציאות.

2010 – מונסטר 796

על שלדת ה-1100 עם הזרוע החד-צדית הורכב מנוע ה-803 סמ"ק הרגוע יותר, וסדרת המונסטר החדשה מנתה 3 נפחים שונים – 696, 796 ו-1100.

2011 – מונסטר 1100Evo

לראשונה במונסטרים – בקרות אלקטרוניות. ה-1100 אבו צויד במערכת ABS ובמערכת בקרת החלקה. על הדרך המצמד היבש המסורתי הוחלף במצמד רב-דיסקי רטוב.

2014 – מונסטר 1200

המונסטר 1200 היה אופנוע חדש לחלוטין כשהוצג בסוף 2013 והחליף את ה-1100, עם שלדה חדשה, מכלולי שלדה חדשים, ומנוע הטסטהסטרטה 11 מעלות, והוא הציע טכנולוגיית קצה כמו מצערות חשמליות עם מצבי ניהול מנוע וחבילת אלקטרוניקה מלאה. הגרסה הרגילה הפיקה 135 כ"ס, ואילו גרסת ה-S היוקרתית עם בולמי האוהליס הפיקה 145 כ"ס.

2015 – מונסטר 821

כשהוצגה גרסת ה-821, שנשענה חזק על ה-1200, עם מנוע טסטהסטרטה 11 מעלות מקורר הנוזל והעיצוב המודרני, היה זה סוף עידן מנועי קירור האוויר של המונסטרים, שכן ה-821 החליף למעשה את ה-696. אל תדאגו, זה מהלך זמני בלבד.

2016 – מונסטר 1200R

המונסטר החזק ביותר שיוצר אי-פעם. על בסיס ה-1200S הורכב מנוע טסטהסטרטה 11 מעלות שהפיק 160 כ"ס, והאופנוע זכה לעוד כמה שיפורים ושדרוגים כך שיהיה מיועד לרכיבות פנאי על הכביש ועל מסלול.

2017 – מונסטר 1200 חדש

צמד המונסטר 1200 ו-1200S קיבלו מתיחת פנים, וגם חבילת אלקטרוניקה מתוחכמת יותר.

2017 – מונסטר 797

אמרנו שעניין קירור האוויר היה זמני, כן? אז ל-2017 בדוקאטי עושים קאמבק למנועי קירור האוויר ומציגים את ה-797 – מונסטר בעיצוב מודרני אבל עם מנוע ה-803 קירור אוויר שהגיע מהסקרמבלר 800 ומפיק 73 כ"ס. הסיבה לקאמבק – מחיר רכישה נמוך שיאפשר לרוכבים רבים ליהנות ממשפחת המונסטרים ככלי כניסה.

2018 – מונסטר 821

כמו ה-1200 בשנה שלפני כן, גם ה-821 מקבל מתיחת פנים עיצובית וגם עדכוני אלקטרוניקה.

ההשראה של מיגל גלוצי / נטאשה פז

היסטוריית העיצוב של 'איל מונסטרו' – המונסטר –  הולכת הרבה יותר אחורה בזמן ממה שנראה על פניו.

1947 – מהומות הוליסטר: לאירוע המרוצים השנתי 'ג'יפסי טור' שהתקיים בתמיכת ארגון האופנועים האמריקאי בעיירת הוליסטר הקטנה שבקליפורניה –  ביתם של כ-4,500 תושבים בלבד – הגיעו כ-4,000 רוכבים ורוכבות, ולפי חשבון פשוט – כמעט הכפילו את כמות האוכלוסייה. במהלך ימי האירוע הבייקרים הפרועים שתו בלי סוף, התעלפו על מדרכות ובגנים ציבוריים, קיימו מרוצים לא חוקיים באמצע רחובות העיר, הלכו מכות, ושברו בקבוקים על חלונות הבתים. האירוע קיבל חשיפה לאומית – ואף מוגזמת לדברי נוכחי האירוע – בעיתונאים ברחבי ארה"ב. כך או כך, מספר שנים לאחר המהומות, פורסם סיפור קצר בהשראת האירוע.

1951 – הסיפור הקצר של פרנק רוני, 'פשיטת הבייקרים', סיפור בן 700 מילים בלבד אשר מתאר את עלילותיהם של כנופיית אופנוענים בעיירה קטנה, פורסם בעיתון 'הרפר' הנודע הפעיל עד היום.

1953 – בעקבות הסיפור הופק הסרט 'הפרוע', שנחשב לסרט הבייקרים פורעי החוק הראשון בתולדות ארה"ב. למרות שהסרט פונה לצד ההרפתקני שקיים כמעט בכל רוכב ורוכבת, יש חילוקי דעות לגבי התרומה שלו לתדמית ההרסנית והשלילית של האופנוענים, שגם ככה התחזקה בעקבות אירועים כמו מהומות הוליסטר.

1992 – תעשיית האופנועים כבר מפותחת למדי, אך הודות למשבר הכלכלי של העולם המערבי גם שחקנים גדולים כקטנים בתעשייה נמצאים תחת איום הסגירה. בדוקאטי הפעילו את כל כוחם כדי להישאר במשחק. יש שטוענים כי יהושע הגיע כאשר המעצב הראשי של דוקאטי, מיגל גלוצי, ייצר את המונסטר לפי הקו המנימלסטי החדשני שעכשיו מזוהה עם המושג 'נייקד'. גלוצי אמר כי הגה את העיצוב בהשראת פוסטר של הסרט 'הפרוע' ותפיסתו האישית שלפיה האופנוע אינו זקוק לדבר מלבד מושב, מנוע, מיכל דלק, שני גלגלים וכידון.

צילום: בימוי ועריכה: אסף רחמים

 

השנה לא תתקיים רכיבה מאורגנת למצדה כמו בשנים עברו, אלא רכיבה עצמאית – בדיוק כמו בשנה שעברה. קבוצות רבות של רוכבים פרטיים תצאנה מחניון 'חצי חינם' בראשל"צ החל מהשעה 01:30 בערב ראש השנה, בלילה שבין רביעי לחמישי. המסלול הקבוע: כביש 20 דרומה, מזרחה במחלף אשדוד, דרומה לכביש 40, מתחברים ל-6 וממשיכים איתו בכביש 31 עד ערד, משם מזרחה לים המלח על 31 (כביש סדום-ערד), מתחברים ל-90 ועולים איתו צפונה מספר קילומטרים עד מצדה.

החניון הראשי של ערד יהיה סגור, אולם הרט"ג תפתח חניון צדדי לטובת הרוכבים – בדיוק כמו בשנה שעברה. כמו כן, תחנות הדלק ובתי הקפה שעל הדרך יהיו פתוחים לטובת הרוכבים, כמו בכל שנה.

סעו בהנאה ובזהירות, ושנה טובה ובטוחה.

כתב: ליאור בר עמי

25 באוגוסט, מסלול דלתון, עוד יום אימונים של חבורת רוכבים לקראת עוד סבב באליפות ישראל למרוצי אספלט. כיף חיים, כמעט חזון אחרית הימים.

צהרי היום, למסלול עולים שלושה רוכבים צעירים וחסרי ניסיון – רק לטעום מעט מהמסלול, זוהי כל תאוותם. לכאורה נורמלי לחלוטין ואפילו מוערך.

אולם הרוכבים הצעירים הללו עלו על המסלול נטולי ציוד מיגון, כפי שזה נדרש תחת חוק הנהיגה הספורטיבית, והסתפקו במעיל מגן. ללא מגפיים, ללא חליפה וללא כל מיגון לפלג הגוף התחתון.

קבלו תסריט לא מופרך: אחד הרוכבים, שזוהי לו הפעם הראשונה על מסלול, מפספס את נקודת הבלימה, ממשיך ישר למשטח ההחלקה, נופל במהירות גבוהה, והתוצאה – שברים פתוחים בשתי גפיים, אובדן דם רב, סדרת ניתוחים, וצפי לתהליך שיקום ארוך שבסבירות גבוהה יסתיים בנכות וחוסר יכולת לרכב שוב אי-פעם. וזו רק ההשלכה על הרוכב.

והספורט המוטורי? כאן כבר מדובר לא בפציעה בלבד, כי אם במכת מחץ. הספורט, שנשען עד כה על כרעי תרנגולת, שהתקדם בצורה זהירה עקב בצד אגודל, שחשש מאותה החרב שהתנופפה לה מעל ראשו – ספג את אותה האבחה שתחזיר אותו 15 שנים אחורנית.

תסריט בדיוני? לא ממש. באופן שרירותי בלבד – הכל התרחש פרט לפציעת הרוכב.

*     *     *

סעיף 16 לחוק הנהיגה הספורטיבית קובע: "לא ינהג אדם נהיגה ספורטיבית אלא אם כן הוא לבוש בלבוש מגן ומצויד בלבוש מגן, כפי שקבע השר…".

סעיף 4.1 לתקנות הטכניות אותן התקינה התאחדות הספורט המוטורי בישראל, אותו גוף מקצועי שסמכה את ידו המדינה לעניין, קובע מהו אותו לבוש נדרש – וכך נקבע בסעיף: "על הרוכבים ללבוש חליפת עור מלאה או חומר שווה ערך לעור (קיימת הגדרה נפרדת – לב"ע)…". בנוסף נקבעו חובת שימוש במגפיים וכפפות – כמובן בנוסף לקסדה תקנית.

לאי-עמידה בסעיף 16 נקבעה אף סנקציה באותו חוק הנהיגה הספורטיבית משנת 2005, סנקציה בדמות סגירה מנהלית או קבועה של המסלול – או אף עונשי מאסר(!).

יהיו שיטענו, כולל הח"מ, שחוקי המדינה פטרנליסטיים, מתחקים להוות סוג של אבא, ששומרים עלינו מפני עצמנו, ומי שמם, נכון? במקרה הזה, לא נכון.

לא נכון, כי העניין החוקי הוא העניין השולי כאן. העניין הוא נקודת מבט פנימית יותר, ולא חשש מסנקציה כזו או אחרת המוליד הרגל ציות לה. מדובר בכינון 'תרבות מוטורית' – ולא כקוריוז מפוצץ, כי אם על כל הנדבכים השונים: חינוך; קוד התנהגות; ערכים. ספורט, רבותי. ספורט!.

ללא תרבות מוטורית אמיתית, כזו שמגיעה מתוכנו – מהרוכבים, ממנהלי המסלולים, ממחזיקי התפקידים השונים – לא נצליח להתקדם למקום בו כולנו רוצים להיות. אותה משאת נפש של אותו רוכב, אותה תמצית של ריגוש שנמלאת בכל אחד מאיתנו בכל מרוץ MotoGP, אותו שביב של תקווה שיום יבוא וגם כאן יהיה ספורט מוטורי כחול לבן – כל אלו תלויים באותה תרבות מוטורית. היא ורק היא צינור הייבוא הנכסף של אותו הספורט לקרבנו, ובשנייה אחת של חוסר תשומת לב, של 'עיגול פינות', של התרפקות על תרבות ה'יהיה בסדר' הישראלית, אנחנו יכולים לאבד את אותו החלום הנשגב – האידאה המוטורית.

האם כחברה חדלנו לחשוב על השלכות מעשיות של מעשינו? האם אנו מונעים אך מתוך השלכה חוקית (סנקציה) והיכולת שלנו לגבור עליה כשאף אחד לא מסתכל? אני רוצה להאמין שלא.

תמונת מצב – לאחר 69 שנים של מדינה, כיום ישנם 2 מסלולים חיים ובועטים: דלתון ופצאל. בנוסף לשני אלו, ממש בזמן כתיבת שורות אלו קורמים עור וגידים מסלולים נוספים. הספורט נמצא בנקודה פורצת דרך של צמיחה – זהירה אמנם – אך לחלוטין בת קיימא.

השלכה מעשית של היעדר תרבות; של פציעת הרוכב – מעבר לצער והכאב העמוק של אותו רוכב אומלל, במידה ואכן היה נפצע, היא חזרה לראשית הדרך. אותם מאבקים 'עקובים מדם', אותן תביעות זכות לקיים ספורט מוטורי בוגר, ראוי, תרבותי – כל אלו, כולם, הם לא בחזקת נבואת זעם בשלב זה, כי אם לחלוטין תרחיש אפשרי.

אני לא חושב שהתנהלות אירופאית היא חלום לא-בר-השגה, אדרבא – אני חושב שתרבות מוטורית מתקיימת, יכולה ואף צריכה להוות מושא הערצה וחיקוי. לעניין זה עלינו לשאול את עצמנו – האם היינו יכולים לעלות למסלול מרוצים בעולם ממוגנים במכנסי ג'ינס ונעלי בלנטסטון? הגיחוך שלוודאי עלה בכם לקריאת שורות אלו, הוא זה שצריך להנחות אותנו. גם כאן. גם במסלול של 1.6 ק"מ.

מסלול הוא מסלול הוא מסלול.

האם הדרך להבין זאת היא השוואה (שלצערי לחלוטין ניתן לעשות) בין רוכבים שנפלו וקמו במסלול בעודם ממוגנים מקסדה ועד מגף, לבין אלו שסיימו את דרכם במחלף ירקונים?

הרי כל מבט, בכל מרוץ שהוא, יחזיר אותנו לאותה הנקודה המובנת והנדרשת – מסלול רבותי הוא מסלול; נהגו בו בכבוד, הוא יהיה סלחן כלפיכם (רוב הזמן).

עזבו חוק, עזבו עונשים – בואו נהיה ספורטאים. בוא נעשה את זה כמו שצריך. בואו ניתן כבוד לספורט.

  לא למדנו מזה? (מתוך מרוץ הדראג שהתקיים בערד בדצמבר 2016)

תגובת עומר שושני, מנכ"ל התאחדות הספורט המוטורי: "מסלול דלתון שייך להתאחדות הספורט המוטורי, והמפעיל שלו כיום הוא 'יאיר מסלולים'.

מחר (חמישי) מתקיים אימון לפני תחרות וביום שישי מתקיימת במסלול אליפות ישראל בסופרבייק.

לאור התמונות שהגיעו אליי, הנחיתי כי מיד עם תום סבב המרוצים המסלול ייסגר לפעילות, וזאת עד לקיום בירור עם מפעיל המסלול.

אנו בהתאחדות רואים בחומרה חריגה מנהלי חוק הספורט המוטורי ותקנות ההתאחדות, על אחת כמה וכמה כשזה נוגע לנוהלי בטיחות כמו ציוד מיגון ובטיחות האופנועים, ונפעל ככל יכולתנו על-מנת להגיע לרמה הבטיחותית הגבוהה ביותר, ללא עיגולי פינות או קיצורי דרך. זהו הבסיס של ספורט מוטורי ותרבות מוטורית.

אני רוצה להבהיר שמעבר לטיפול שיתבצע ברמת ההתאחדות אל מול מפעיל המסלול, רוכב שיימצא עולה על מסלול בניגוד לחוק ולתקנות הבטיחות יוזמן לוועדת משמעת בהתאחדות ויורחק מכל פעילות ספורט מוטורי בישראל עד סוף שנת 2018.

רכיבות טובות ובטוחות."

• איך החלקתי ב-130 קמ"ש ויצאתי בלי שריטה

כתב: אבירם ברקאי; צילום: אבירם, אורן ורועי ברקאי

אבירם ברקאי, בן 64, טייל, רוכב אופנועים ונהג ג'יפים מהוותיקים והמנוסים בישראל, כתב ספרי טיולים רבים, מדריך נהיגה מתקדמת, כולל ביחידות עילית צבאיות, רוכב כיום על קוואסאקי ורסיס 1000. ברקאי משתף את גולשי פול גז בחווייה מיוחדת שעבר עם שני בניו הצעירים במשך 3 ימי רכיבה ונהיגה במדבר הנגב, ומי יודע – אולי תמשיכו לראות אותו מופיע פה מדי פעם.

*     *     *     *     *

מארב מתוכנן

מאי 2017 נראה רגיל. כמו חודשי מאי לדורותיהם. מרבדי האחו פינו מקומם לשדות קוצים. גבי המים יבשו. היתושים עקצו. הזבובים הציקו. הנחשים זחלו. והאוויר התחמם. כמו תמיד.

בסוף מאי, רגע לפני העברת המקל בין האביב והקיץ, סיים אורן, צעיר בניי, את בחינות הבגרות והחלטנו לחגוג בטיול שטח.

כיוונתי אותנו לפינת המסתור שלי, עץ שיזף הצופה על תל צפית בשפלת יהודה, התנעתי את הגזייה, בישלתי קפה, ואז, כשהוא מגרגר בהנאה על טעמו של השחור עם ההל, פנה אליי הזאטוט במתק שפתיים ושאל – "אבא, תכננת לעשות איתי טיול לפני הגיוס?".

"כן", השבתי. "ארבעה ימי טיול בלנדקרוזר. בנגב כמובן".

"ואני חשבתי על משהו אחר", צחקק הינוקא.

"על מה?".

"טיול אופנועי שטח. בנגב כמובן. כמו שאמרת".

"אבל הקוואסאקי שלי אינו מיועד לרכיבת שטח".

"אני יודע".

"אז איך בדיוק?".

"אני על הימאהה ואתה על אופנוע שכור".

"אפשר לשכור אופנועי שטח?".

"אני חושב שכן. תבדוק".

בדקתי.

בעין יהב שבערבה מצאתי את חברת השכרת האופנועים Israel Moto Adventures ואת סתיו מזור.

"אין בעיה אבירם, נוכל להעמיד עבורך אופנוע הונדה CRF250L ידידותי למשתמש ולשטח".

חזרתי לאורן.

"יש אופנוע. השאלה היא אם אני מסוגל לרכוב עליו".

"אתה מסוגל", פסק הינוקא.

"אתה נשמע בטוח בעצמך…".

"אני יודע", ענה העולל שרק אתמול עוד חיתלתי אותו.

"תגיד ילד פלא, אתה זוכר שלא רכבתי על אופנועי שטח מאז סוף שנות התשעים?".

"יודע אבא. יודע. יהיה בסדר".

"ומה עם הכושר הגופני הירוד שלי?".

"ניסע לאט".

"ובעיות הגב?".

"מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר".

הייתה לי ברירה?…

מבחן לקמוס

ביום שני, 17 ביולי, יצאנו לדרך. התנאי היה שנתחיל קרוב לבית – ציר המוביל בואכה רמת מנשה. נסיעת מבחן ליכולות שלי. לראות אם משהו עוד נותר בי.

יש דברים שכנראה לא שוכחים, כמו שהינוקא אמר. עומד על רגליות ההונדה, גוף קדימה, גוף אחורה, הטיה, העברת משקל, הרמת גלגל. וואוווווווווווווווו.

ומכיוון שאת הארץ הזאת אני מכיר, לקחתי את ילד הפלא שלי, שצמוד אליי כמעט 19 שנים, לחוות מקומות שאת חלקם אפילו הוא לא הכיר. והינוקא, שבקושי השלים שמונה חודשי רכיבה על הדו-גלגלי הראשון שלו, דהר בקרקע הטרשית של רמת מנשה ולהטט באופן שגרם לי להסיק שלמרות חששותיי הכבדים והמתמשכים, הילד אומנם דומה לאמא אבל "על הדרך" הצטייד בגן אחד או שניים גם מאבא.

והילד זרח מאושר. והאבא עוד יותר. והיו שם סינגל או שניים. ועליות. וירידות. ומעברי מים. ופינות קסומות בין ערוצים, גבעות ויערות. ובמהלך היום שמעתי את הסלעים, העצים, השועלים, התנים, וגם את עדרי הפרות, מברכים אותי "ברוך שובך קשישא. אנחנו שמחים לראות אותך שוב על שני גלגלים".

בערב חזרנו לכוכב יאיר, ורועי, בכורי האחד והיחיד, שתוכנן להיות נהג רכב הליווי, התבשר ש"אבא ממש בסדר", ושלושתנו העמסנו את הלנדקרוזר במיני דברים שישמשו אותנו – שני רוכבי אופנועים ו'נער ליווי' אחד  – בדרכנו למדבר הנגב.

יעלו ויבואו

אורן ברקאי – אוטוטו בן 19. אוהב כל מה שנוסע על גלגלים – בעיקר כשהוא האוחז בכידון או בהגה. לאחרונה התגייס לצה"ל. לוחם ביחידה מובחרת. בשתי החופשות שהיו לו, למרות העייפות והשביזות, לא ויתר על רכיבת שטח על הימאהה WR250R שלו.

רועי ברקאי – אוטוטו בן 25. בוגר 'צוק איתן'. מצטיין נשיא המדינה. סטודנט לרפואה שנה א'. תנו למטורף הזה ללכת כל החיים עם תרמיל על הגב ולישון בחורים הכי נידחים בארץ ובעולם ולא תמצאו מאושר ממנו.

אבירם ברקאי –  אבא של השניים. פאקינ' קשיש. התחרה על אופנועים וג'יפים. היה קצין הניוד בשתי יחידות מובחרות. מדריך נהיגה. מדריך ומוביל טיולי שטח. מחברם של שמונה ספרי טיולים לרכבי שטח, שני ספרי חילוצים, וספר לאופנוענים. ועוד המון דברים. ככה זה כשחיים כל כך הרבה שנים…

היי דרומה

בשעות הבוקר של יום שלישי 18 ביולי העמסנו את האופנועים על נגרר רתום ללנדקרוזר ושמנו פעמינו למדרשת שדה בוקר. אלון גלילי, בעברו מוותיקי רשות שמורות הטבע וגם מנהל הסיירת הירוקה, אירח אותנו בצל קורתו, ושמחה אשתו טרחה להשקותנו ולהאביסנו, ואז, רגע לפני היציאה לדרך, רכן אליי גלילי, איש טבע מהמעלה הראשונה ואדם קר רוח, ולחש באוזניי – "לא חכם לצאת לטיול בחום הבלתי נסבל הזה".

"אני יודע", מלמלתי, "אבל הילד מתגייס בשבוע הבא. זה עכשיו או לעולם לא".

עין עקב הייתה הבחירה הנכונה לפתוח את הטיול. הגענו לשם בחצי היום. בצדו של מפל מעוטר בשערות שולמית וטחבים, מצאתי את עין עקב כמו שזכרתיה – בריכה טבעית, מים קרים, צלולים ועמוקים, משטחי רביצה ומקפצות טבעיות מדרגשי הסלע. והילדים אכן הפליאו בסלטות, ושתי תיירות צ'כיות נאות מראה וחטובות גוף עשו להם עיניים בעודי טובל בבריכה הצוננת, מקפיד על שחיית חזה מדודה התואמת קשישים בגילי.

אחרי שעה החלטנו שזהו זה, הגיע הזמן, צריך להמשיך, ומול עיניי ראיתי שתי צ'כיות מבכות את מר גורלן, ולמזלי הילדים הרגישים שלי לא הבחינו במצוקתן שכן אחרת מי יודע לאן היה מתפתח הטיול, ולכן טיפסנו למגרש החניה ומצאנו את האופנועים והלנדקרוזר על עומדם, ונפרדנו בחיבוקים מרועי, אותו שלחנו לעשות "מה בראש שלך – העיקר שבדמדומי ערב תגיע לחניון הר ארדון במכתש רמון".

והפלגנו לדרכנו. אבא ובן זקונים. ונגב, בו העברתי חלק משמעותי מחיי – כטייל. כמדריך. כתושב. וכמו שגלילי ניבא, היינו לבד. שהרי אף משוגע לא יצא לטייל בחום הזה.

אז השתעשענו.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו? "נתרגל נסיעה בזוגות", אמרתי לינוקא והסברתי שכל אחד יתכנן לעצמו את קו הרכיבה הנכון, כזה שיתחשב גם בצורכי הרוכב השני. שלא יזרוק אותו החוצה. שלא יסגור לו את הסיבוב. והילד הנהן בראשו ומיד עשה הכל נכון, כאילו רק על זה התאמן בשמונת החודשים האחרונים. אחר כך אמרתי "חוזרים לרכיבה רגילה", ונתתי לזאטוט להוביל. ובכל מזלג דרכים או צומת T סימנתי לו לאן להמשיך. וכך עברנו למרגלות גשר הרכבת המתוח מעל ערוץ הצין, והמשכנו מזרחה, ופנינו שמאלה לנחל זרחן, והגענו לגב זרחן, ואורן מצא פינת מסתור להחביא את האופנועים – "על כל מקרה, אבא" – וטיפסנו דרך המדרגות אל הגב שהעניק את ההשראה למאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", ומצאנו אותו מרופד נוצות ציפורים וגוויות דבורים, אבל התעלמנו, כי ככה זה כשמגיעים ביום רותח למקום עם מים במדבר. בעיקר אם קוראים לו גב זרחן.

אז טבלנו. ומפלס האושר הרקיע וטיפס דרך ארובת הגב היישר אל שמי הקיץ הצחורים.

אחר כך חזרנו לדרך הראשית, המשכנו כברת דרך מזרחה, עצרתי, הצבעתי על מעברי המים של נחל חווה מתחת לסוללת רכבת הפוספטים, וסיפרתי לאורן שפעם, לפני המון שנים, עברנו כאן עם ג'יפים של הצבא, אלא שהסחף עלה על גדותיו והיום קצת קשה לעשות זאת אבל אנחנו אופנוענים ואין שום דבר העומד בפני האופנוע, ולכן דהרנו לתוך המעבר התת־קרקעי, פרקנו עצמנו אל צינת הבטון המוצל, והחלטנו שהגיע הזמן לקפה שחור מבושל. של אבא כמובן.

אחר כך הייתה רכיבה בקטע חצצי-חולי של נחל חווה והרגשתי איך הכל בסדר בן אדם, הכל ממש בסדר, ואיך יכול להיות שכל-כך הרבה שנים לא עשיתי את זה, ואחזתי חזק בכידון, ועמדתי, וישבתי, וחוזר חלילה, והאופנוע נעתר לכל פקודות ההיגוי, ואורן לפנים עשה כמוני, ונזכרתי שבעצם לא לימדתי אותו לרכוב בשטח, ואיך הדברים פשוט זורמים אצלו בדם. ואיזה כיף שיש לי אותו.

חלפנו על פני הר ארחות, ואחריו הגיע מקבץ עליות וירידות שכל רכב שטח היה מעניק להם תשומת לב מרובה, אלא שגלגלי האופנועים חלפו בהם בלי טרוניה, אפילו בלי למצמץ, ואז הגיחה הבקעה הגדולה של נחל שרף והיה שם חם, כל כך חם, וגיליתי שיח רותם קטן ומדובלל. ומכיוון שבמדבר כל קוץ הוא פרח, הרי שרותם קטן ומדובלל טוב יותר מאין רותם בכלל, ולכן הצטופפנו בצילו וגילינו שקצת צל, רוח ומים, מסדרים את החיים.

גם בשיא החום.

אחרי מנוחת הרותם טיפסנו לשלוחת צלעון (שבטעות קרויה צלמון), שהיא חלק מ'דרב-א-סולטנה' – הנתיב הקדום שהיה מחבר בין פטרה שבירדן, דרך עין יהב בערבה, נחל צין, מישורי חלוצה בואכה עזה – ועזבנו את סימון השבילים האדום ופנינו ימינה עם הכחול לבקעת אבו טריפה. וואאוווווו. שכחתי כמה יפה כאן. ואורן לפניי, כמו מאלף בקרקס, שולט ביד אומן בזנב הימאהה שמנסה לחמוק ממנו ומחזירו לנתיב. ואני, עם חיוך ענק מרוח מתחת לקסדה – בגלל הילד, האופנוע, המדבר. וגם השקט המופלא.

ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום –  תיק קטן ובו שני בקבוקי מים וחמישה ליטר דלק – התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?

שתי דקות אחר כך אורן הגיע בדהרה והוריד קסדה, החיוורון עדיין ניכר על פניו.

"אתה בסדר אבא?".

"אני בסדר. האופנוע קצת פחות".

"אתה לא מבין איזה סרטים רצו לי בראש".

"סרטים זה מה שיש לנו עכשיו בנשלי", אמרתי, מנסה לשמור על נימת קול מבודחת. "השאלה היא איך נשחרר את הגלגל מהסמטוחה הזאת".

הסתדרנו. הסתבר שהאבא הזקן עדיין זוכר טריק אחד או שניים. אז ייצרנו מנופים עם כפות פירוק צמיג, עשינו 'היי הופ', ועם הרבה אמונה, ובעיקר כוח – המון כוח – ועוד קצת, שחררנו את הגלגל מכבליו ואזקנו את החבילה הסוררת בחזרה למקומה.

והמשכנו.

את  מדרגת הסלע המזדקרת בשיפוע חד, רגע לפני פאתי המכתש, טיפסנו כאילו כלום, ובאנו אל מעלה נוח ואל התצפית עוצרת הנשימה בראשו.

אחר כך גלשנו את המעלה ולהפתעתי לא נותר שריד וזכר למדרגות ולמהמורות שזכרתי, והשתעשענו בחולות שנפרדו מאבני החול וריפדו את קרקעית המכתש, ופנינו שמאלה להר ארדון, והפתענו פרא שפרץ בדהירה אל האופק, וטיפסנו לחניון המפואר שהקימה רשות שמורות הטבע למרגלותיו.

וחיכינו לרועי.

כמה דקות אחר כך הגיע הבן הגדול, ראה אבא ובן צעיר מוכי חום, ופקד – "אל תזוזו. אל תעשו כלום. שתו הרבה", פרס את מה שצריך לפרוס, שפת קומקום תה, ראה שנרגענו, וסיפר איך נכנס בטעות לשטח האימונים של בה"ד 1 ברמת נפחה. "אבל לא ירו שם".

יופי בנשלי. יופי.

כשגלימת חושך סמיכה עטפה את קירות המכתש, וגם את חניון הלילה, התחיל הבן הבכור שלי להכין עצים לפויקה, ואז גילה שהעופות נשכחו בבית, ואחרי סדרת קללות שלמד מאמו, אלתר עם קבנוס ומיני דברים שמצא ב'ארגז ההפתעות' מאכל שווה פי אלף מפויקת עוף משמימה, וכששלושתנו מגרגרים על בטן מלאה, מתענגים על בירה קרה ומשילים מאיתנו את עודפי החום, באו רגעי אושר גדולים של אבא אחד קשיש ושני גוריו הצעירים כשהם מדברים, צוחקים, שואלים, נשאלים, אוכלים, שותים, מסובין, מתפרקדים, מגהקים, ובעיקר מפליצים.

בסוף כולנו הסכמנו שעדיף להיות בן.

ונרדמנו.

*    *    *

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.בשעות הבוקר של יום רביעי נופפנו לשלום לסטודנט שנה א' לרפואה ועשינו דרכנו אל ציר הנפט שחוצה את המכתש. שני אופנוענים. ואף אחד מלבדנו. במבואות נחל ארדון קרץ לנו עץ השיטה לעצור למנוחה בצלו. אז עצרנו. אחר כך קמנו, הנענו, והמשכנו בתוך חגיגת הצבעים של ערוץ נחל ארדון וה'דייקים' שלו עד מפגשו עם נחל נקרות, לו נופפנו לשלום, ופנינו ימינה בכיוון מעלה דקלים.

מה יהיה עם המדרגה הזדונית של המעלה הזכורה לי מטיולי הג'יפים?

מישהו אמר מעלה דקלים? האופנועים דילגו את המדרגה כאילו לא הייתה מעולם, וכבר חלפנו על פני מצד סהרונים הנבטי והמשכנו בנחל רמון, וחצינו את ציר הנפט, והמשכנו בנחל גוונים בואכה כביש 40 וחצינו אותו וטיפסנו לפסגת הר גוונים וגלשנו לבורות רעף, שפעם היו והיום כבר אינם, וצנחנו מותשים למרגלות עץ השיטה רחב הצמרת בנחל רמון.

כמה חם יכול להיות העולם? המון. השלנו מעלינו את המגפיים, מגני הגוף והברכיים, ואני המשכתי עוד ועוד, עד שנותרתי בתחתונים. וינוקא? מקפיד על צו האופנה נותר צעיר בניי במכנסי רכיבה וחולצה מנדפת והוכיח לי את מה שכבר ידעתי – העייפות מנצחת, אפילו כשהטמפרטורות במכתש מבריחות את בעלי החיים אל מזגני הטבע הפרטיים שלהם.

אז הוא נרדם. קלי קלות. ושילב שינה עם נחירות עדינות. כאילו לא היה מדבר רותח מעולם.

נתתי לעולל לצבור כוחות, ניצלתי את הזמן להיפטר מעודפי החום, ובסוף החלטתי שדי, והערתי אותו לקפה שחור, והחיוך שלו היה שווה הכול, והתלבשנו, ושוב היינו על האופנועים, ודהרנו אל מפער־פיטם, והברחנו ארנבת מרבצה, ואחר כך המשכנו בנקרות המערבי, בתוך מדבר שבקלות גדולה כזאת אני מתמסר לו. מאבד עצמי בתוכו. ועכשיו אפילו יותר. בגלל אורן שאיתי. ושנינו. שסוגרים מעגל במדבר.

קיר נחל ערוד במפגשו עם נחל עודד הוא נקודת צל אהובה עליי במיוחד. מסתבר שגם על אורן, שמצא גומחה בקיר המצוק, התנחל בתוכה, הותיר אותי במלחמתי העיקשת בטמפרטורות שהרתיחו את מחזור הדם הזקן שלי.

יאללה, הולכים על הערוד.

חגיגה של נחל. לעתים מתנהל כמו סבא רגוע עם ערוץ רדוד, רחב, הטובל בחורשות אשלים. לעתים הוא עייר פרוע, עם מדרגות וסלעים, בורות ומהמורות, וגם חצץ טובעני. שלושים ושישה קילומטרים של שכרון חושים. ואורן אחד.

חלפנו ביעף על פני בארות עודד וסלע טוביה ושרידי המשאית שננטשה במהלך מבצע עובדה. והנה מצר הערוד ועץ השיטה האהוב עליי.

"מנוחה", פקדתי. ושנינו נגדענו אל אמא אדמה, התנתקנו ממגני הגוף והברכיים, ושוב ניסינו להקל על הגוף מעומס החום הבלתי שפוי.

קמנו בחוסר חשק, רתמנו את ציוד המגן, הנענו. הוא שידעתי. בתוך מטרים ספורים הפלא הזה שנקרא רכיבת אופנוע שטח האפיל על סל המועקות הגופניות, ושוב הייתי בהנאה גדולה, ושוב הוצפתי באהבה למרחבים העצומים, וגם התחלתי לפזם פזמונים מתחת לקסדה ו… מי זה? מי עומד שם ליד רכב השטח? ולמה הוא מנופף ביד?

רועי המלך. ידע שנופיע מהערוד. תפס זולה. נשען על סלע. התענג על השיטים והצבאים שהיטיבו חיכם בתרמיליהם. ופתאום אנחנו.

שני אופנועים ולנדקרוזר אחד חצינו את כביש 40 ונכנסנו לפארן. גדול נחלי הנגב. תוך כברת דרך קצרה עברנו בין קירות מצר הנחל וקרני שמש ארוכות צבעו במכחול קסמים את גדותיו. ואז זיהיתי אותו. 'קפה קפולסקי'. שברתי לגדה הימנית ובצדו של סלע גדול, גומחה טבעית ומשטח רביצה, עצרנו לכבד את המסורת המקומית. לאלה שלא יודעים, 'קפולסקי' הייתה רשת בתי קפה מצליחה עד ראשית המאה הנוכחית. תחרות קשה עם רשתות אחרות גרמה לה להיסגר. הרבה שנים קודם, כשעדיין הייתה במלוא כוחה, גילו בני מושב פארן את המקום המופלא הזה והחליטו ש'קפולסקי' זה השם ההולם לו.

אז היה קפה. וגם מאפה. ובסוף קמנו להשלים את המסלול ונתנו בגז. וגילינו שסימון השבילים בא והולך, והיה כיף לחפש תוואי חדש ולהיות הראשונים שנוסעים בו, ואז הופיע מימין ערוץ הציחור והובלתי את שני הבנים אל השביל הסודי שיוצא ממנו ומטפס לרכס עשת. ועברנו בשיפוע צד וחתכנו בין ערוצי משנה ובסוף הגענו. 'הארמון של הציחור'.

דמדומי ערב ב'ארמון' עם נסיך קטן שלא ידע את נפשו מרוב התפעלות, ונסיך גדול, שכבר היה כאן כשהדריך קבוצות נוער בסיכון טרום גיוסו לצבא, שהכין ארוחת הערב, ועשה זאת בשקט המדבק שלו, ואפשר לנו להתאושש, והאכיל אותנו והשקה אותנו.

אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.

*    *    *

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.בבוקרו של יום חמישי התעוררתי לפני הגוזלים שלי שנחרו זה לצד זה בקן המשפחתי במבואות הארמון. "אלוהים, שמור לי עליהם", לחשתי. יודע שכל האבהים מבקשים את אותה בקשה. כשלא רואים אותם כמובן. וגם לא שומעים.

אחר כך הם הואילו לקום. ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. רועי איתנו. יום קצר יחסית. עד שתיים בצהריים רצינו להגיע לעין יהב, שם נפגוש את סתיו, נעמיס את האופנועים על הנגרר ונפליג צפונה.

בפי יודעי דבר מכונה רכס עשת 'ציר שלדג', על שום היחידה המסתורית שמעבירה כאן חלק מאימוניה. עבורי רכס עשת הוא אחת האטרקציות הכי ייחודיות שיש למדבר הנגב להציע. קלף מנצח. שפן שנשלף בהפתעה למי שכבר חשב שראה הכל.

עלינו וירדנו בנופים עוצרי הנשימה וגילינו שגם כאן יש עצי שיטה מזמינים. ואחר כך טיפסנו את המעלה התלול שמוביל ל'מפלי יהושע', שהם בעצם מפל בודד שהתגלה על-ידי הרצל יהושע ז"ל ממושב פארן. וגילינו שמישהו טוב ומיטיב סידר חבלים במפל לרווחת המטיילים. ועלינו לתצפית. ושני הנסיכים התמוגגו. מה עוד אבקש מכורה?

ירדנו חזרה לאופנועים ורועי, עם הלנדקרוזר החבוט, עמד בגבורה בקצב הרכיבה שלנו, ולבי התפוצץ מגאווה על בני בכורי שיודע לתת בגז במישורי הצרירים, ואז, סמוך לחממות מושב פארן, פגשנו את 'ציר המעיינות' המסומן בסימון שבילים אדום, ואיתו חצינו את הפארן צפונה, בואכה נחל ברק, ומספר צבאים נחרדו מצל השיטים ונסו על נפשם. היסטריים שכמותם. ואז הגענו לשיטה של נחל זעף.

אחרי שנים של מסעות אני מכיר את רוב השיטים, על כל שיגיונותיהן. אני יודע מי מתאימה לצל של בוקר ומי לצהרים. מי מצעה מתאים לצמד ומי לחבורה. מי ממוקמת בתוך ציור אימפרסיוניסטי ומי בקוביסטי. ותמיד יש את השיטה של נחל זעף. 'קפה בגדד' כינה אותה יורם חמו ידידי, האיש בעל הגוף הגדול והלב הענק, ששימש כאן לפני למעלה מעשור פקח שמורות הטבע. ובדיוק בשל כל אלה, כל אימת שאני מגיע מציר המעיינות בואכה נחל זעף, פניי מתרחבות בחיוך גדול. צל תמידי. מצע מפנק. והיום גם שני האוצרות שלי. ארוחת בוהריים. סלט גדול. טחינה מעשה ידיו להתפאר של רועי. מושלם.

אחר כך דהרנו צפונה בציר המעיינות.

"וואחד ג'חש גידלת לך", חייכתי מתחת לקסדה, רואה את הינוקא חם על הגז בעליות. בירידות. בסיבובים. במישורים. וזה גם היה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן להוכיח לזאטוט שכוחו של אבא עדיין במותניו. ובכלל אבא הוא הכי-הכי. תמיד. אז נצמדתי לזנב הימאהה ואורן ניסה חזק יותר. והשבתי מלחמה. וככה התנהלנו לנו במהירויות לא טיוליות בעליל וחיכינו לרועי, שעכשיו התקשה לעמוד בקצב. ובחרנו בדרך העוקפת לנחל עשוש, ועברנו למרגלות המצוק הענק, ובהמשכו זיהינו את 'הבולבול של הפיל' וחזרנו לציר המעיינות, עדיין חמים על הגז, ואולי הייתה זאת גם תחושת קו הסיום והידיעה שזהו זה, עוד רגע הכל נגמר, ולכן נתנו עוד יותר חזק בגז, בואכה חאן מואה וכביש הערבה.

"סיימנו?", הם שאלו.

"כמעט", עניתי, צופן את סוכריית ההפתעה לסיומו של יום. וטיול.

מול מתחם היישוב הקהילתי ספיר פניתי שמאלה, ומיד ימינה, ובמבואות פארק ספיר החנינו את האופנועים, ואת הלנדקרוזר גם.

"תביאו מגבות", צעקתי, ורצתי למקום בו הייתי פעמים רבות עם חיילים בחאקי.

אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.

היה חלום. כל כך חבל שנגמר.

*     *     *     *     *

על חברת ההשכרה – Israel Moto Adventures  

קבוצת חברים קטנה וכלב צועדת בחושך. גשם נדיר בעוצמתו שוטף את המדבר ומלווה אותה בצעדיה. כבר חצי יום הנחלים זורמים. בלתי ניתנים לחצייה. העיקר שעוד רגע נגיע לכביש, הם מעודדים אחד את השני.

מה זה? טנדר ובארגזו אופנוע ובקבינה בחור צעיר ומגודל.

"מה קורה חבר'ה?", תוהה המגודל.

"יש לנו רכב תקוע עמוק בשטח", עונה מוביל החבורה, נמוך קומה, מבוגר בעליל מנהג הטנדר. "יצאנו לטיול רגלי. מזג האוויר הפתיע, הרכב שקוע 15 קילומטרים מכאן. לא ניתן להגיע בגלל השיטפונות".

"תעלו", אומר המגודל. "ניסע לחלץ".

"המדבר זורם. לא תצליח אפילו להתקרב אליו".

הצליח.

ובעקבות ההצלחה נרקמה חברות עמוקה, שזורה אהבה משותפת לאופנועי שטח, בין סתיו מזור, המגודל הצעיר תושב עין יהב, ואריק דטל, המבוגר תושב פרדס חנה.

רעיון החברה להשכרת אופנועים בישראל התעורר לאחר טיול אופנועים שכורים באירופה. "איך יכול להיות שאין דבר כזה?", שאלו את עצמם אריק וסתיו.

וכך קמה – Israel Moto Adventures.

הרעיון מאחורי הקמת החברה היה מתן פתרון למי שהוא בעל רישיון נהיגה על אופנוע, אך נטול אופנוע, ומדי פעם בא לו לרכוב בשטח.

לצורך כך נרכשו אופנועים שנותנים מענה לכל קשת רוכבי השטח: דו"ש (הונדה CRF250L), אנדורו מקצועיים (הונדה CRF250X, ק.ט.מ 250EXC-F, ופנטיק אנדורו 125 סמ"ק).

ניתן לשכור אופנוע בעין יהב או בפרדס חנה, ולצאת לטיול עצמאי, או להצטרף לאחד הטיולים המודרכים של החברה בכל רחבי ישראל.

מילה אישית – במהלך ההתקשרות שלי עם חברת השכרת האופנועים מצאתי בסתיו ואריק שני אנשי שטח קשובים, מביני עניין, ועיקר העיקרים – בני אדם. משכמם ומעלה.

מומלץ בחום.

לאתר החברה, לחצו על הקישור.

מסלול הטיול במפות טופוגרפיות

יום שישי האחרון, 18.8.17, היה עבורנו בפול גז נקודת ציון מיוחדת. ביום הזה לפני 15 שנים, ב-18.8.2002, פול גז עלה לרשת בפעם הראשונה.

בחודשים הראשונים בכלל קראו לאתר החדש בולשיטדוטקום, והדומיין היה bullshitdotcom.com. השם הזה נבחר, כמו האתר עצמו, בערב של המון אלכוהול וכפרודיה על טור במגזין 'מוטו' שבו זלזל העורך באתרי האינטרנט שמספקים מידע מהיר וזמין. אבל מהר מאוד המיזם החובבני הזה הפך למערכת עיתונאית מקצועית לכל דבר ועניין, מגזין שמתעדכן מדי יום ומספק לקהל הגולשים מידע אמין ומקצועי על דו-גלגלי בכל רבדיו.

כמה חודשים אחרי הקמת בולשיטדוטקום, הוחלף שם האתר לפול גז והחל השימוש בדומיין fullgaz.co.il. את השם הזה קיבלנו מדויד מארק ורן ורדי, שני חברים שהפעילו את אתר פול גז – אתר שעסק בתחום האנדורו – לפני הקמת בולשיטדוטקום, ועם הזמן עברו לנהל את פעילותם בפורום אופנועי השטח בתפוז. השם נשאר מיותם והועבר אלינו באהבה.

ברבות השנים, פול גז הפך לאבן שואבת לחובבי דו-גלגלי ומוטוריקה בישראל. העקרונות שהנחו אותנו היו מקצועיות ללא פשרות, כתיבה איכותית וטיפול בנושאים רבים ככל האפשר בתחום הדו-גלגלי, אך יחד עם זאת כתיבה 'בגובה המשקף', כלומר בגובה העיניים, בשפה פשוטה, ברורה ולא מליצית. בנוסף, היה חשוב לנו לשמור על הכיף שבעשייה. בכל זאת, אנחנו עוסקים באופנועים – תחום שכולו כיף ותשוקה. על הקווים המנחים האלה אנחנו מקפידים עד היום – 15 שנים אחרי הקמת האתר, ולשמחתנו הקהל מצביע ברגליים, או יותר נכון במקלדת, ובוחר בנו כספק התוכן הדו-גלגלי המקצועי שלו. אנחנו שמחים להגיד, בלי להצטנע, שמאז ועד היום אנחנו שומרים על המעמד של המגזין הדו-גלגלי הגדול, הנפוץ והמוביל בישראל, ויש אומרים גם המשפיע ביותר.

שני אירועים משמעותיים עברו על פול גז בשנים האלה. הראשון היה ב-2010, אז זנחנו את הפלטפורמה הישנה לאתר, שתוכנתה על-ידי אחד מהחברים ב-2002 ומאז רק הלכה והתרחבה בטלאים ותיקונים, עד לרמה שהיה בלתי אפשרי לעבוד איתה בצורה מודרנית. בשנה הזו עברנו לפלטפורמת וורדפרס, ומאז ועד היום אנחנו איתה. לצערנו, במהלך המעבר איבדנו חומר רב מהעבר, חומר שלא ניתן היה לשחזר.

האירוע השני, שהיה משמעותי וקשה יותר, קרה לפני שנתיים וחצי, בתחילת שנת 2015. אז, בשל סכסוכים פנימיים, השתלט עלינו גורם זר שאינו קשור במאום לתחום האופנועים או לעיתונות בכלל, והוא הרים לנו בלם יד, פשוטו כמשמעו. הפעילות כולה נעצרה תוך יום. בהחלטה משותפת הרמנו אתר חדש, מהר ככל האפשר, וחזרנו לפעילות מלאה בזמן שאנחנו משפצים ומשפרים את התשתית תוך כדי תנועה. תוך זמן קצר חזרנו למקום הטבעי לנו מבחינתנו, עם אתר חדש ומודרני, עם תוכן שמתפרסם באופן יומיומי, כמובן מקצועי ואמין, ועם מערכת שמתפקדת באופן מלא. במקרה הזה דווקא הצלחנו להציל חלק מתכני העבר – לפחות את החשובים שביניהם.

לצערנו, את כמות התכנים האדירה שהייתה בפורום פול גז הישן – תכנים שלכם, הגולשים – לא הצלחנו להציל ולשחזר, אבל אנחנו מתנחמים בכך שהפורום החדש, שפעיל כבר שנתיים וחצי, חזר לפעילות מלאה, ויש בו היום קהל גולשים גדול ומגוון ותכנים מקצועיים, שוב – בעיקר שלכם, הגולשים. עוד יותר משמח לדעת שגם היום ב-2017, כשכולם נמצאים בפייסבוק ובוואטסאפ, יש לא מעט גולשים שמבינים ומעריכים את היתרונות של תכנים ודיונים איכותיים בפורום, ומצביעים במקלדת. כך יוצא שפורום פול גז הוא פורום האופנועים הגדול, המקיף והמקצועי ביותר ברשת הישראלית, עם שפע תתי-פורומים ואלפי גולשים ביום.

פרט למגזין פול גז ולפורום, יש לנו שני שיתופי פעולה אסטרטגיים וארוכי טווח עם שתי מדיות רכב מהחשובות בישראל: כבר יותר מ-4 שנים שאנחנו ספקי התוכן הדו-גלגלי למדור הרכב של ידיעות אחרונות, וכתבות שלנו תוכלו למצוא על בסיס קבוע כמעט בכל יום שלישי במדור הרכב שבמוסף 'ממון'. השת"פ השני, שקיים גם כן זמן דומה, הוא עם 'עולם הרכב' של ערוץ הספורט. השת"פ הזה החל עוד בימיהם בגלובס TV, ועם המעבר לאכסניה של ערוץ הספורט שיתוף הפעולה התרחב והתהדק, וכיום אנחנו מספקים חלק נכבד מהתכנים הדו-גלגליים של 'עולם הרכב' – גם בתכנית הטלוויזיה וגם באתר האינטרנט. בשני השת"פים האלה אנחנו מאוד גאים, והם מהווים עבורנו חותמת למקצועיות של פול גז במדיה הישראלית.

אז חגגנו 15 שנות פעילות, אבל אנחנו לא נחים על זרי הדפנה. למען האמת בכלל לא חשבתי לכתוב את הטור הזה. ביום שישי ציינו כאנקדוטה את התאריך ואת נקודת הציון, והמשכנו הלאה. אבל בכל זאת, אני כותב את הטור הזה כדי להגיד באופן חד-משמעי שאמנם זוהי נקודת ציון נחמדה, אבל אנחנו כאן כדי להמשיך – בפול גז – להביא לכם, הגולשים, את התכנים המקצועיים ביותר, בשפה האיכותית והברורה ביותר, ובשאיפה גם בזמן המהיר ביותר – בכל מה שקשור לדו-גלגלי. וכן, אנחנו גם ממשיכים להגיש לכם את התכנים 'בגובה המשקף'.

ואם לא עשיתם את זה עד עכשיו – היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו ותנו לייק. כך תוכלו לקבל אליכם לפיד את התכנים שלנו על בסיס יומי.

לעוד 15 שנים של פעילות ועשייה.

אביעד, בשם מערכת פול גז.

אנחנו ממשיכים לעקוב מקרוב אחרי שוק האנדורו בישראל, שכן זהו הסגמנט שמתפתח וגדל בצעדים הגדולים ביותר, ובפער משמעותי. כבר למעלה מעשור שהשוק הזה הולך וצומח, ואם ב-2005 נמכרו בישראל כ-80 אופנועי אנדורו בסך הכל, הרי שב-2016 נמכרו לא פחות מ-1,100 אופנועי אנדורו מקצועיים – כשהכוונה היא לרישוי צהוב בלבד, בלי לספור את אלו שנמכרו ברישוי אפור.

הגידול העצום הזה נובע רובו ככולו מהתפתחות תרבות הפנאי בישראל, ובכללה תחום אופנועי אנדורו. כבר כתבנו בעבר על האנדורו-בום ועל כך ש'אנדורו זה המילואים החדש', ואכן, רוב רוכבי האנדורו החדשים הם לא חבר'ה צעירים בני 20 (יש גם כאלה, כמובן), אלא דווקא אנשים בוגרים יותר, בשנות ה-30, ה-40 וה-50 לחייהם, שמחפשים תחביב שמשלב פעילות ספורטיבית מאתגרת עם פעילות חברתית. כן, למרות שאופנוענות היא אינדיבידואלית אולי יותר מכל תחום אחר, תחום האנדורו-הובי הוא לחלוטין חברתי.

אז גם בשנת 2017 שוק האנדורו ממשיך לצמוח. אמנם הגידול התמתן ביחס לשנת 2016 – אז עמד הגידול על כ-40% – והוא עומד כעת על כ-17% 'בלבד', אולם הגידול הזה ממשיך את המגמה של העשור האחרון, ובכל מקרה הוא כפול מהגידול הכללי בשוק הדו-גלגלי הישראלי שעומד במחצית הראשונה של 2017 על 8.2%. חשוב לזכור שאנחנו רגע לפני כניסת דגמי 2018, ובאופן מסורתי עם כניסתם המכירות גדלות, ובאופן משמעותי, כך שבחודשים הקרובים אנו צופים גידול נוסף במכירות.

במחצית הראשונה של 2017 נמכרו בישראל  633 אופנועי אנדורו מקצועיים, לעומת 544 כלים שנמכרו בתקופה המקבילה אשתקד. הגידול הזה, אם יימשך, יביא את שוק אופנועי האנדורו בסוף 2017 למספר חסר תקדים של סביב 1,400 אופנועים.

יותר ממחצית מאופנועי האנדורו שנמכרו במחצית הראשונה של 2017 הם של ק.ט.מ. לא פחות מ-323 כלים מסרה היצרנית הקטומה בתקופה הזו. במקום השני הוסקוורנה עם 118 כלים, מה שאומר שהחברה ממטיגהופן שולטת בכ-70% (!) משוק האנדורו הישראלי, נתון שגדל בהדרגה. בק.ט.מ מכרו בתקופה הזו 100 כלים יותר מהתקופה המקבילה בשנה שעברה, ואילו הוסקוורנה רושמת ירידה קלה של 15 כלים. אגב, גם בק.ט.מ ישראל וגם בהוסקוורנה ישראל מדווחים שרבי המכר הם הדו-פעימתיים בנפחים 250 ו-300 סמ"ק, אולם המלאי של אלו אזל לפני חודשים ארוכים, ואם היו מקבלים כלים נוספים היו מוכרים גם אותם. מעניין מאוד.

אל המקום השלישי מגיעה ימאהה, שמכרה בתקופה הזו 51 אופנועים, מהם 32 WR250F ו-15 WR450F. ירידה ביחס לשנה שעברה.

אופנוע האנדורו הנמכר ביותר בישראל במחצית הראשונה של 2017 הוא הק.ט.מ 250EXC הדו-פעימתי, ממנו נמכרו 88 יחידות. מיד אחריו במקום השני ק.ט.מ 250EXC-F שממנו נמכרו 79 יחידות. במקום השלישי ק.ט.מ 350EXC-F, שממנו נמכרו סביב 70-80 כלים – אולם אין נתון מדויק שכן הוא נרשם תחת אותו קוד דגם של ה-450EXC-F, ויחד נמכרו מהם 101 כלים.

טבלת מכירות אופנועי האנדורו המלאה – מחצית ראשונה של 2017

[table id=98 /]

• ק.ט.מ 350EXC-F ו-450EXC-F נרשמים תחת קוד דגם אחד
• ייתכנו אי-דיוקים בחלוקת דגמי בטא

השוק הדו-גלגלי הישראלי ממשיך בעלייה במכירות, זו השנה החמישית ברציפות. במחצית הראשונה של 2017 נמכרו בישראל 9,680 אופנועים וקטנועים – גידול של 8.2% ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, אז נמכרו 8,951 כלים. כזכור, שנת 2016 הייתה שנת שיא של השנים האחרונות, ונמכרו בה 17,114 אופנועים וקטנועים. השנה אנו צפויים לשבור את השיא הזה, ואף לשבור את שיא כל הזמנים מ-2009, אז נמכרו בישראל כ-19,000 דו-גלגליים.

הכלי הדו-גלגלי הנמכר ביותר הוא כרגיל הקימקו מובי XL125, שמכר במחצית הראשונה של 2017 774 יחידות. אחריו סאן-יאנג ג'וירייד 125 שמכר 560 יחידות, ומיד אחריו הסאן-יאנג ג'וימקס 250 שמכר 547 יחידות. שימו לב לרשימה למטה מי נמצא במקום הרביעי – ימאהה טימקס 530 עם 406 יחידות בחצי שנה!

באופנועים, אלו עם קלאץ', בראש הטבלה ההונדה CB500X, שמכר לבדו לא פחות מ-129 יחידות, בלי גרסאות ה-F וה-R. במקום השני עוד אדוונצ'ר כביש בינוני – ימאהה טרייסר 700, שמכר 112 יחידות בגרסאות A ו-A1. במקום השלישי ימאהה MT-09, שמכר לבדו – בלי גרסת הטרייסר – 92 יחידות. את המקום הרביעי חולקים ה-SV650 של סוזוקי וה-MT-07 של ימאהה, שני המתחרים הישירים, שמכל אחד מהם נמכרו 77 יחידות.

המותג הנמכר ביותר בישראל במחצית הראשונה של 2017 הוא סאן-יאנג, שמכר 2,121 כלים. מיד אחריו ימאהה – גם הוא מותג של מטרו-מוטור – עם 1,878 כלים, כשיש בתוכם לא מעט אופנועים. במקום השלישי קימקו עם 1,605 כלים, ברביעי הונדה עם 720 כלים, ובמקום החמישי ק.ט.מ עם 587 אופנועים.

מבחינת יבואנים, מטרו-מוטור מגדילה את נתח השוק שלה, ומוכרת במחצית הראשונה של 2017 לא פחות מ-4,625 כלים, שהם כ-48% משוק הדו-גלגלי בישראל. במקום השני עופר-אבניר, שמכרה 2,571 כלים, שהם 26.5% מכלל השוק. במקום השלישי הונדה, כאמור עם 720 כלים שהם 7.4% מנתח השוק.

עכשיו קבלו את רשימת 10 האופנועים ו-10 הקטנועים הנמכרים ביותר בישראל במחצית הראשונה של 2017:

10 האופנועים הנמכרים ביותר (בלי אופנועי אנדורו)

[table id=96 /]

10 הקטנועים הנמכרים ביותר

[table id=97 /]

• האופנועים הנמכרים ביותר בישראל ב-2016
• האופנועים הנמכרים ביותר במחצית הראשונה של 2016
• כמה אופנועי אנדורו נמכרו בישראל ב-2016?