המסורת של דלק מוטורס, יבואנית ב.מ.וו לישראל, להוציא את הטיול השנתי לרוכבי המותג – ממשיכה גם בשנת 2017, זו השנה הרביעית ברציפות. עבור הרוכבים זהו מפגש חברתי ומפגן של שייכות לסמל ה'מדחף' המפורסם, ואילו עבור היבואן זוהי דרך לתמוך באחדות הזו תוך שהוא מפרגן ללקוחות המותג.
מסלול הטיול השנה, בדומה מעט לשנה שעברה – אז הוא יצא מן הגליל התחתון אל דרום רמת הגולן והכנרת, התקיים גם הפעם בצפון הארץ ויצא ביום שישי בסוף השבוע שעבר מנקודת המפגש בים כרמל, בין זיכרון יעקב לחיפה, ופנה מזרחה אל עבר עמק המעיינות באזור בית שאן.
כ-400 אנשים רכובים על גבם של 300 אופנועים מתוצרת ב.מ.וו על שלל דגמיהם לקחו חלק בטיול שעבר בדרך נוף הגלבוע היפהפייה, רובם דרך הכביש וחלקם במסלול שכלל גם מקטע שטח. מי שנקרה בדרכה של השיירה הארוכה והמרשימה של האופנועים העושים את דרכם בסדר מופתי, לא יכול היה שלא להתפעל מן המחזה העצמתי והבלתי רגיל הזה.
בנקודת הסיום בגני חוגה המתינה לאורחים ארוחת צהריים מושקעת סביב הבריכות אליהן יכלו להיכנס מי שרצו לצנן את גופם מהחום הלוהט של צהרי אותו היום. מי שהזדרז להירשם גם הספיק ליהנות מעיסוי מקצועי בפינת מסאג'ים, ולסיום האירוע עלה להופיע הרכב מוזיקלי העונה לשם 'מועדון הקצב של אביהו פנחסוב' שהרקיד את הנוכחים.
לפניכם גלריית התמונות של האירוע שצולמה על-ידי רונן טופלברג ותומר פדר, כדי שתוכלו להתרשם ממנו בעצמכם:
אפשר לומר שהתרגלנו – אחת לכמה חודשים מגיע לארץ אלוף אנדורו כזה או אחר, בין אם מטעם יבואן ובין אם ביוזמה פרטית, ומכה תורה ברוכבי האנדורו המקומיים. הפעם היה זה לורנזו סנטולינו, ספרדי בן 27 שרוכב ב-4 השנים האחרונות במדי שרקו באליפות העולם באנדורו, אלוף עולם בעברו, ששהה בארץ בסוף השבוע האחרון ביוזמה של ה.מ מוטורס – יבואני שרקו בישראל.
לורנזו סנטולינו
במשך יומיים, בשישי ובשבת, סנטולינו רכב עם קבוצות רוכבים מקומיים – בשישי ביער אשתאול ובשבת בהר חורשן. אבל זה לא היה המתווה הרגיל של הדרכת רכיבה מצומצמת, אלא אירועים המוניים שאליהם הוזמנו כל רוכבי האנדורו הישראליים, שרוכבים על אופנועים מכל המותגים. ביום שישי הגיעו כ-50 רוכבים, ואילו בשבת הגיעו לא פחות מ-100 רוכבים.
הקונספט היה קליל ומגניב – נפגשים בשעות הבוקר, רוכבים עם מוביל למספר נקודות ביער שבהן יש מכשולים כאלה ואחרים, ומטפסים. סנטולינו מסביר, מדגים ומפיל לסתות, והרוכבים המקומיים, לפחות האמיצים שביניהם, מנסים ליישם.
סנטולינו הוא שותף, יחד עם אחיו הגדול, בחברה ספרדית לשיפורי בולמים לאנדורו בשם SB2, והוא הביא איתו בולם אחורי שלם ושסתומים ייחודיים לבולמים הקדמיים לשרקו SEF-R250 שסופק לו על-ידי היבואן המקומי. מרכיבת התרשמות שערכנו על האופנוע עם הבולמים המשופרים, אנחנו יכולים לספר שמדובר בשיפור אדיר, שמאפשר להביא את האופנוע למהירויות ועומסים גבוהים תוך כדי יציבות מרשימה, ועם זאת בלי לפגוע בהתנהגות האופנוע ברכיבה איטית נטולת עומסים. את המוצר הזה אנחנו עוד נבחן לעומק בקרוב.
כך או כך, האירועים התקיימו האווירה קלילה ומהנה, המשתתפים יצאו מרוצים, ואפילו סנטולינו נהנה ממזג האוויר, מתוואי הקרקע ומהרוכבים הישראליים: "אני מבקש למסור שנהניתי מאוד בביקור בישראל ואני מודה לכל מי שיזם והרים אירוע כזה, וכמובן – לכל האנשים המקסימים שפגשתי".
יש לנו תחושה שעוד נפגוש אותו בישראל בעתיד הלא רחוק.
בפעם השישית ברציפות בישראל וה-11 בעולם, התקיים בשבת אירוע IFRD – יום הרוכבת הבינלאומי. יום בהפקת רוכבות עבור רוכבות, ושנועד להעצים את הכוח הנשי שברכיבה על דו-גלגלי.
משנה לשנה האירוע הזה גדל, גם כי יש יותר מודעות וגם כי פשוט יש יותר רוכבות, והשנה השתתפו בו כמעט 150 רוכבות אופנועים וקטנועים.
יום הרוכבת – התמונה המסורתית עם דגל ישראל (צילום: רוני בר נחמד)
החידוש השנה, לצד מסלול רכיבה בכביש, יצאו 10 רוכבות למסלול שטח שבסופו הגיעו לנקודת המפגש בפארק רעננה. רוכבות הכביש נחלקו השנה ל-2 קבוצות – מהירה ואיטית, כשלכל קבוצה מובילה ומרשלים משלה, ויצאו לטיול מרעננה צפונה לכיוון ואדי-עארה דרך כבישים מפותלים, ובחזרה לרעננה דרך כביש החוף. בסיום הרכיבה נפגשו הרוכבות כולן להפנינג בפארק רעננה, שכלל מוזיקה, ריקודים ופרסים.
כמו בכל שנה, גם הפעם הגענו כדי לכבד את רוכבות ישראל (בהחלט מגיע להן). הקונספט של יום הרוכבת הוא ראוי וטוב, אבל לדעתנו כדאי לעשות מספר שינויים לשנים הבאות ולקחת את האירוע כמה צעדים קדימה. אפשר למשל להיעזר באנשי מקצוע (אוקי, נשות מקצוע…) כדי להפוך את הרכיבה לאיכותית ובטיחותית יותר. אפשר גם לשדרג את האירוע כך שיכלול לא רק מוזיקה ופרסים, אלא גם – למשל – הופעה של הרכב נשים, רצוי רוכבות, וגם יותר פעילויות.
כך או כך, יום הרוכבת הבינלאומי הוא אירוע חשוב, וטוב שיש מי שמפיקות אותו גם אצלנו בישראל. וכמו שכתבנו בשנה שעברה: אנחנו לגמרי חושבים שמגיע לרוכבות ישראל יום משלהן, למרות שאנחנו מקבלים אותן בזרועות פתוחות במשך כל השנה.
הפסטיבל הזה היה מיוחד בנוף הדו-גלגלי הישראלי. יותר מ-500 רוכבים ורוכבות הגיעו בסוף השבוע שעבר לפסטיבל Ride&Roll שהופק על-ידי מטרו מוטור בשיתוף רשת מלונות פתאל. הרוכבים שהגיעו נהנו מאירוח מוזל של 2 לילות ב-44 מלונות של הרשת, וכן מהופעות חיות של ברי סחרוף, מוש בן-ארי ואביב גפן ומפעילויות בריכה ונופש שונות.
זוהי מסורת חדשה שמטר החלה בה השנה, ואם דברים לא ישתבשו – היא תימשך גם בשנים הקרובות.
הפסטיבל היה השנה בסימן קוואסאקי, ומטרו חשפה כבר בערב הראשון את הכלים החדשים של היצרנית היפנית הירוקה שהגיעו ארצה לאחרונה, בראשם אופנועי ה-650 סמ"ק המוגבלים ל-A1, וכן השיקה רשמית את ה-Z900 החדש.
פרט לכך נהנו הרוכבים מרכיבה מיוחדת לאילת, דרך מצפה רמון, נאות סמדר וכביש 12 היפהפה, וזה כשלעצמו שווה את הנסיעה לאילת.
אחרי שחזרה מדרום אפריקה, שם טיילה במשך כחצי שנה ב-11 מדינות – לבד על אופנוע, אחינעם הראל חזרה לישראל. אבל במקום להיכנס לחיים שגרתיים, אחינעם רכשה סוזוקי DR-Z400S והחלה לטייל בארץ ולחפש הרפתקאות מקומיות. מסתבר, אגב, שיש לא מעט מהן, וכל מה שצריך זה לקחת את האופנוע ולצאת לרכב.
בחודשים הקרובים נביא לכם כאן את ההרפתקאות של אחינעם עם ה-DRZ ברחבי ישראל, ומי יודע – אולי גם נרכב איתה לפעמים…
* * * * *
כתבה: אחינעם הראל
המתכון לאושר הוא פשוט למדי בסך הכל:
שלב 1: ארוז את חפציך
בשישי לפני שבועיים קמתי בחמש וחצי בבוקר. לקחתי שק גדול עמיד במים של 40 ליטר ושמתי בו מזרון שטח קטן, שק שינה, פנס ראש, ערכת קפה, מברשת שיניים, מכנסיים ארוכים ועליונית ללילה – וזהו. קשרתי הכל היטב על האופנוע, לקחתי שלוקר וחפיסת שוקולד – ולדרך!
תעמיס!
שלב 2: עלה על האופנוע והתחל לרכב
רכבתי בערך שעה ורבע עד מושב גינתון שליד בן שמן, שם פגשתי את טל – בחור בן 40 שהכרתי דרך קהילת האופנוענים בפייסבוק – קהילה מדהימה שאני מעריכה מאוד. אחרי ארוחת בוקר מהירה (מרוב ההתרגשות), הוא עלה על ה-DR650 שלו משנת 1993 ויצאנו דרך השטח ללטרון, שם נאלצנו לעלות על כבישים מהירים בשביל לחצות את ירושלים, עד תחנת הדלק של מישור אדומים. המעבר בין הירוק לצהוב הוא כל כך פתאומי. בבת אחת כמעט הכל נצבע בצהוב, גמלים מתחילים להופיע, והנה אתה כבר בקצה המדבר. מהנקודה הזאת ירדנו לשטח לרכיבה של בערך 20 ק"מ דרך שבילים תלולים של אבנים ופודרה עד להר מול מנזר המרסבא, שם יכולנו לצפות בו. המנזר היווני יושב על צוק מעל נחל קדרון, נכון להיום חיים בו כ-15 נזירים שמנותקים לחלוטין ממים, חשמל, תקשורת וכסף. הם קמים בחצות כל בוקר (?) ומתפללים עד הבוקר, אז הם אוכלים ארוחה יחידה לכל היום שמורכבת מלחם, אורז ומעט ירקות מבושלים. המנזר מרשים מאוד, חבוי בתוך קניון עמוק ומורכב מטרסות ומיניראטות אדומות.
מהמרסבא רכבנו דרומה דרך נחל דרגות, באינסוף עליות וירידות. אחרי התצפית ממצוקי דרגות מעל ים המלח הגענו למקטע מאתגר יותר. ירידה תלולה של פודרה וסלעים, שבה נפלתי את הנפילה הראשונה והאחרונה שלי לטיול. בתחתית הירידה היה משטח שטוח של בערך 5 מטרים ומיד עלייה תלולה מאוד עם מדרגות סלע, שרק חלק ממנה נגלה. טל הציע לעלות לבדוק את העלייה ואני התיישבתי לחכות כמה דקות עד שיעבור.
טל ואני 🙂
עברו 5 דקות, ואז 10, ואז 15 וכבר התחלתי לחשוש. לא שמעתי רעש של מנוע מה שגרם לי להניח שטל נפל או כיבה את המנוע. ואז! ירד ג'יפ 4X4 ענקי עם טל מתנדנד על הדופן. העלייה הייתה תלולה וארוכה מאוד עם מדרגות סלע ופניות. החלטנו לשם היעילות שטל ירכב על האופנוע עד למעלה. לידינו היה ג'יפ עם שני בחורים צעירים שהסכימו לתת לי להידחף בין ערימות הציוד ולתפוס איתם טרמפ עד למעלה. התחלנו בנסיעה מאחורי טל על האופנוע שלי, ואחרי כמה דקות הוא התחיל להתחפר. קובי (אחד הבחורים) ואני יצאנו מהג'יפ ועזרנו לדחוף את ה-DR מאחורה, כשהוא מעיף עלינו גל אבק ענקי ואינסוף אבנים. שוב ושוב דחפנו את האופנוע, התקדמנו כמה צעדים ודחפנו שוב עד שבסוף הגענו למקום בו העלייה התמתנה. משם תפסתי פיקוד והמשכתי את הרכיבה למעלה. כזאת עלייה קופצנית שבה הרגליים עפות לכל עבר, הידיים הופכות לספגטי, ועם כמה הצלות של 'כמעט ונפגע' כיפיות.
המשך הדרך כללה עצירת קפה על צוק ושבילים לבנים יפיפיים. התחלפנו באופנועים לכמה קילומטרים וזכיתי להרגיש את סוס המלחמות, ה-DR650 בן ה-24. הלוואי שעוד 24 שנים ככה ירגיש גם האופנוע שלי!
לאחר מכן הגענו לעוד עלייה מורכבת שכללה זווית חדה תוך כדי פנייה של 180 מעלות לתוך מדרגות סלע. שוב, טל יצא כחלוץ לפני המחנה לבדוק את השטח בזמן שאני צילמתי אותו מתחבט, נופל, קם, מתחפר ובכללי נהנה. תוך כדי המופע הגיע ג'יפ מאחורינו. אלה היו קובי ואורון, שני הבחורים שעזרו לנו מקודם. הסתבר שהם מלווים את אבא של אורון יחד עם עוד 3 רוכבי אופניים מבוגרים והתכוונו לישון את הלילה בנקיק הנחל מתחת לעלייה. לקחו לנו בדיוק 3 שניות להתלבט לפני שביקשנו להצטרף למאהל שלהם.
המחנה שלנו ללילה
וכך זכינו, במקום לילה מתחת לכיפת השמיים עם חצי קילו אורז, לישון עם החבורה המדהימה הזאת. תוך שניות הם הקימו מתחם של אוהלים, תלו פנסי LED, התניעו את המנגל ושלפו שישיית בקבוקי יין. 4 רוכבי האופניים היו חברים קרובים – שני טייסים, איש עסקים ופסל. אל תוך הלילה ישבנו, מקשיבים לבדיחות על המתנדבות השוודיות בקיבוץ של שנות ה-80, עם כוסות פלסטיק מלאות ביין ביד וסירים מלאים ברצועות סטייקים.
בבוקר למחרת השכמנו עם הזריחה. אחד אחד קם ומחלץ עצמות, מדדה לעבר הפינג'אן עם הקפה השחור והוופלים. טל ואני ידענו שיש לנו אתגר לא קטן לפנינו – העלייה הענקית עמדה מעלינו ואיימה. בכדי לסיים איתה, התארגנו זריז והסתערנו. הדופק עלה, כמה טיפות של זיעה ומצאנו את עצמינו מעבר להר. האזור הזה – בין ים המלח לערד – הוא יפהפה, עם ירידות ועליות אינסופיות בין רמה אחת לשנייה. לבסוף, לקראת הצהריים ואחרי 150 ק"מ בשטח, הגענו לערד.
בתחנת הדלק של ערד פגשנו חבורת אופנועני כביש שבאו לרכב את הירידות לים המלח. הבטחתי להם שאעלה את התמונה שלהם לפול גז והם יהיו מפורסמים, אז בבקשה:
רוכבי הכביש המסוקסים. החדים מביניכם יזכרו שהם רכבו עם אביעד בסרס, יוון
אחרי שתדלקנו את האופנועים תדלקנו את עצמנו עם במבה ושתייה קרה. עם החזרה לציוויליזציה חזרה הקליטה לטלפונים הניידים ואיתם הדרמה. לילה לפני כן לא הייתה לנו קליטה. שלחנו משלחות לכל ההרים מסביב ואף אחד לא הצליח להשיג אפילו קו אחד. ידענו שדואגים לנו, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר. אז כמובן שכשהדלקתי את הטלפון הייתה הודעה לחוצה מאימא – "איפה הפינג'אן? לקחת אותו?!". מיד התקשרתי להרגיע אותה שהפינג'אן שלה בסדר, וגם אני.
מערד עלינו בחזרה לכביש סלול כדי להספיק לרכב את כביש 10 האגדי מהר חריף לעזוז. שירתי באזור הזה כקצינת קישור לכוחות זרים. את הגבול עם מצרים אני מכירה כמו את כף ידי, כל קו גבול מעלה זיכרונות מאירוע אחר ומתקופה אחרת. ממש התרגשתי מהנופים שנפרשו מתחתנו, תחושה של נוסטלגיה שכמעט העלתה לי דמעות בעיניים.
הדובדבן שבקצפת היה להגיע לבית קפה בעזוז. הייתי רגילה להגיע למקום כשהוא נטוש לחלוטין. כל המשפחות שיצאו לטייל בפסח מילאו את המקום אך לא פגעו בקסם המיוחד שלו. עזוז הוא המקום האהוב עליי בארץ – נקודה שלווה כל כך. חולות לבנים ושמים כחולים ולא צריך שום דבר מעבר.
אושר!
לסיום הטיול הייתה לנו עוד הרפתקה קטנה. כבר הייתי על המיכל הרזרבי שלי (טל התקין בשביל הטיול מיכל של 15 ליטר), אבל ראיתי במפה ש-12 ק"מ מעזוז ישנה תחנת דלק. נסענו לשם במהירות רגועה, אבל כשהגענו גילינו שהיא נטושה לחלוטין. קילומטר אחד לאחר מכן, אחרי 201 ק"מ, האופנוע שבק חיים. טל היה מאחוריי ומיד עצר גם כן. העברנו ליטר וחצי של דלק לאופנוע שלי, שהיה אמור להספיק עד לתחנת דלק הבאה – 30 ק"מ הלאה. טל נסע הפעם מלפנים ולכן לא שם לב כשלאופנוע שלי שוב נגמר הדלק, 5 ק"מ מהתחנה. צפצפתי כמה פעמים ואז התיישבתי בצד הדרך. עבר זמן רב והנחתי שטל שם לב, נסע לתחנה לתדלק ויחזור עם דלק. ובאמת, אחרי כמה דקות הוא הגיע, אבל בלי דלק. עכשיו הבעיה הייתה חמורה יותר. לטל בקושי נשאר מספיק להגיע לתחנה, אבל לא הייתה ברירה. פעמיים בדרך אליה הוא נאלץ להשכיב את האופנוע כדי שטיפות הדלק האחרונות יגיעו אל המנוע. לתוך התחנה הוא הגיע בדרדור. אבל הוא הצליח, וחזר להציל את המצב עם בקבוק דלק שהפעם הספיק לי עד התחנה.
אמנם היה מסע קצר, אבל עם נופים משגעים והרבה חוויות. צריך לצאת אל העולם ולשים את עצמך בסיטואציות בהן אתה מוצא את ההרפתקה, ולא לחכות שהיא תמצא אותך.
נו, גם זה קורה…
לגבי האופנוע שלי – אני כבר מזמן התאהבתי ב-DR. הספקתי לרכב 6,000 ק"מ בחודשיים – בערבה, במדבר יהודה, בבן שמן, ברמת הגולן, בעמק יזרעאל והרבה על הכבישים שבין לבין. החזון שלי כשקניתי אותו היה שבעוד כמה שנים אצא איתו למסע חוצה אירופה-אסיה של שנה. כלומר, לעשות ממנו אופנוע אדוונצ'ר אמיתי. הנעימות שלו על הכביש יחד עם הקלילות שלו בשטח הם בשבילי שילוב מנצח.
על 'בייבי' (שמו בישראל) הרכבתי עד כה: מגני ידיים, מגן רדיאטור, מגן גחון, כידון של רנטאל ומחרשה מקוצרת, כולל החלפה של הפנס האחורי לפנס LED. למרות שאני רק מטר ושישים, לא הרגשתי צורך להנמיך אותו (מזל שרקדתי הרבה שנים בלט ואני יודעת לעמוד על קצות האצבעות). הסבב הבא של השיפורים יכלול: החלפת הצמיגים לצמיגים עם יותר אחיזה בשטח, הרכבת מגני מכסי מנוע, החלפה לרגליות רחבות, הרכבת ידיות מתקפלות, החלפת אגזוז, ובנייה של ידיות אחיזה לקשירת רצועות.
מדבר ושבילים, זה כל מה שצריך
שלב 3: אל תפסיק!
ומה שאתה עושה, בחיים אל תעז לקנות DR. ואם כבר קנית DR אז חס וחלילה אל תחליף לו לצמיגי שטח ותתקין לו מושב נוח יותר. כי אז אתה תעזוב את הבית שלך ואת המשפחה שלך, ולעולם לא תרצה לחזור ותחיה חיי נוודות במדבר עם האופנוע שלך, ותחיה באושר ואושר עד עצם היום הזה.
הפיאג'ו טייפון הוא אייקון דו-גלגלי. בסוף שנות ה-90 אל תוך שנות ה-2000, כשברחובות הערים שלטו קטנועי 50 סמ"ק דו-פעימתיים, הטייפון היה אחד הכלים הדומיננטיים בישראל. היה לו שוק מעולה והיו גם שפע שיפורים, ואפילו היו כאלה שבאמת היו יורדים איתו לשטח. האמיצים והמשוגעים לדבר הלכו על גרסת ה-125 סמ"ק החזקה (נזכיר – עם מנוע 2 פעימות), וגם פה שוק השיפורים חגג ויצא לנו לשמוע על מנועים משופרים ל-180 סמ"ק שהיו מרימים את הגלגל לשמיים בכל פתיחת גז.
יש מועדון לטייפון
השנים עברו, קטנועי ה-50 סמ"ק נכחדו כמעט לגמרי החל מ-1.1.07, אז אימצה ישראל את דרגות הרישיונות החדשות וה-50 סמ"ק דו-פעימתי הפך ל-125 סמ"ק 4 פעימתי ידידותי ומזהם פחות. אבל בימים אלו הטייפון המיתולוגי עושה קאמבק, עם כמה משוגעים שפתחו מועדון דגם מצליח ומשגשג – מועדון שמונה כבר מאות אנשים. שני החבר'ה האלה הם שי נפתלי ובניהו ישראל. הראשון פתח את המועדון כקבוצה בפייסבוק, השני הצטרף כדי לעזור לנהל ולהרים פעילויות, ובחצי השנה שהקבוצה קיימת היא אספה כבר כ-750 חברים כך שמסתבר שיש קהל לכלי המגניב הזה. אפילו יש לוגו, חולצות ומדבקות.
הפעילות הראשונה התקיימה בחול המועד פסח. התכנון היה לעלות לצפון על נגררים, לפגוש את החבר'ה הצפוניים של המועדון ולצאת לטיול שטח אינטנסיבי. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. בשל תקלה עם אחד הגרריסטים נאלצו חברי הקבוצה להישאר במרכז, אז בספונטניות הם פשוט יצאו לרכב בשטח, במרכז ובשרון. בלי מסלול מוגדר, בלי תכנית. פשוט פריסטייל בשטח. טיול הרצה למועדון אם תרצו.
לשני חברים שהשתתפו בטיול הייתה זו הפעם הראשונה בשטח, והם הופתעו מיכולותיו של הטייפון שלהם. חבר אחר מחזיק את הטייפון שברשותו משנת 2001 ועד היום. רוב החברים, אגב, משתמשים בטייפון שלהם ביום-יום, ככלי תחבורה. יש ביניהם סטונדטים תפרנים, שחלקם שיפצו את הטייפון והביאו אותו למצב נסיעה טוב.
אז עם האוכל בא התאבון, וחברי הקבוצה כבר מתכננים את הטיול הבא שלהם – טיול שטח מסודר ומאורגן בתחילת חודש מאי, שבו צפויים להשתתף כ-20 רוכבים. אנחנו כמובן עוקבים.
זו השנה השישית ברציפות שבערב פסח, מיד אחרי סעודת החג, יוצאים רוכבי ישראל למסע להר בנטל שברמת הגולן כדי לצפות בזריחה של החג. מסורת.
השנה הגיעו כ-500 רוכבים ורוכבות. היינו בטוחים שיגיעו יותר רוכבים, אבל נוכחנו לדעת שלמרות הכמות המכובדת, הרכיבה לבנטל שומרת על האינטימיות והייחודיות שלה. על אף שיש כ-500 איש סביבך, התחושה היא ביתית וחמה. אפילו שממש קר על ההר בשעות הבוקר המאוד מוקדמות בעונה הזו של השנה.
בנטל 2017 – אינטימי. צילום: דורון גולן
את הזריחה עצמה לא ראינו מפני שהעננות הרחוקה והכבדה מנעה מהשמש להציץ, אבל זה לא מנע מהרוכבים שהגיעו ליהנות ולפזר אנרגיות טובות לכל הכיוונים. בכל מקרה, כבר כתבנו לא פעם שהזריחה היא לא המטרה אלא האמצעי – אמצעי לרכיבה לילית מיוחדת של פעם בשנה עם קבוצת החברים הקרובים. אמצעי לחוויה שנתית מיוחדת. אנחנו מאוד אוהבים את הרכיבות האלה למצדה בראש השנה ולבנטל בפסח. למעשה, עלתה לנו מחשבה שאולי כדאי להחליף בין מצדה לבנטל, כך שלמצדה נרכב בפסח ולבנטל בראש השנה. ככה מזג האוויר על ההר יהיה נוח יותר ופחות קר, והרכיבה חזרה הביתה אחרי מצדה תהיה גם היא במזג אוויר פחות חם ונוח יותר. אנחנו עדיין במחשבות על זה.
את המסע עשינו השנה עם הסוזוקי SV650 שנמצא אצלנו במבחן ארוך טווח, וגם הפעם הגענו בהרכבה עם מורכבת שעולה בפעם הראשונה אל ההר. היא נהנתה מאוד מעוצמת החוויה, אם שאלתם. גם ניצלנו את הימים האחרונים של הירוק כדי לטייל בשעות הבוקר בעמק החולה ובנחלים, והביתה הגענו לקראת הערב. ה-SV, אגב, עבד בדיוק כמו שציפינו.
ה-SV650 שלנו בשדות עמק החולה, אחרי הירידה מבנטל
אבל עזבו אותנו. אנחנו רוכבים את המסע הזה בכל שנה. בואו תשמעו מה שיש לאחינעם הראל להגיד, שכן גם היא עולה לראשונה לבנטל בפסח, והפעם עם הסוזוקי DR-Z400S שלה.
* * * * *
פעם ראשונה בהר / אחינעם הראל
יום אחרי שקניתי את האופנוע הראשון שלי (בטא 350), תדלקתי בתחנת דלק בשעות הבוקר המוקדמות, ואז איש ניגש אליי ושאל "מה, את גם נוסעת לבנטל?". זה היה לפני שנתיים ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "כל האופנוענים עולים לשם בכל שנה אחרי הסדר". "וואללה, נשמע מעניין", חשבתי לעצמי והחלטתי שביום מן הימים גם אצטרף. אז השנה, כהתחילו לרוץ הלחשושים בקבוצות וואטסאפ, מיד עניתי שאני עולה. משתלם – אמא שלחה אותי לשנ"צ לפני הארוחה במקום שאצטרך לעזור לה במטבח.
עם לירן על ההר; משתלם – אמא שחררה אותי לשנ"צ
אני גרה בעמק יזרעאל, אז אפילו הרווחתי עוד כמה שעות שינה לפני היציאה לדרך. נרדמתי על הספה עם בטן מלאה ועם שעון מעורר ל-2 וחצי בבוקר (מתנצלת מראש בפני כל אלה שלא ישנו בכלל בלילה). אפילו הצלחתי לקום כשהשעון צלצל, לעטוף את עצמי בכמה שכבות של בגדים תרמיים ומעיל פוך של הצבא, לדדות לעבר האופנוע ולרכב את כל 5 הדקות עד צומת אלונים שם חיכה כל העדר.
מרגישים את ההתרגשות באוויר – עשרות אופנועים כבר הגיעו, ועוד ועוד מהם זורמים פנימה לתוך תחנת הדלק הקטנה. ליד עמדת מילוי האוויר מצאתי את לירן, אופנוען ותיק שגר ועבד באפריקה ורכב את האמריקות. החלטנו לרכב ביחד עד הבנטל. כלומר, הוא הסכים משום מה ללוות אותי במהירות 120 קמ"ש הרגועה שלי. בעצירות חלקנו חוויות על המסעות שלנו – כל אחד סיפר על המדינות שבהן היה, איך התמודד, איך הייתה הכתיבה, השותפים לדרך, הסטייקים (במקרה של לירן סטייקים ארגנטינאים, במקרה שלי סטייקים של בנות יענה).
יש משהו מרגש בלרכב בחושך. שירתתי בצבא בקרית שמונה והייתי נוסעת את הדרך הזו בערך 8 פעמים בשבוע. פעם הכרתי בעל פה כל פיתול בכביש. בחושך ניסיתי לשחזר איך הנוף מסביבי אמור להיראות. אבל לאחרונה בנו כביש חדש, חלק ומהיר, והרכיבה הייתה זורמת וכיפית. הפיתולים בעלייה לרמת הגולן היו הכי מצמררים. שחור מסביבי ורק אור עמום של הפנס לפנים ונקודה צהובה של אור מאחוריי מסמנת שלירן עדיין סומך על כישורי הניווט שלי ועוקב אחריי.
הדרך חזרה הביתה, דרך השטח…
בבנטל חיכו כ-500 אופנוענים לזריחה, מתקבצים סביב גזיות או בתור אינסופי בתוך 'קופי ענן'. הזריחה עלתה לאט מאחורי מסך אפור, והייתה אווירה של משפחתיות, של קהילה שלמה של אופנוענים עם אהבה משותפת שרק הם יכולים להבין למה זה כל כך מלהיב לקום לפנות בוקר (או לא ללכת לישון בכלל), לרכב שעות בחושך מוחלט, רק בשביל להגיע. להגיע לא בשביל לראות את הזריחה אלא בשביל לראות את החבר'ה.
בנסיעה חזרה הביתה הירוק של הגולן ושל עמק החולה התגלה במלוא עוצמתו. ה-DRZ שייט על הכביש במהירות 120 קמ"ש והרגיש מצוין. כשחזרתי לעמק ירדתי לשטח, להזכיר לו מה אופנוע דו"ש מסוגל לעשות. בשבילי זה ממצה את ה-DRZ; מרגיש מצוין על הכביש ומסוגל להביא אותי 200 ק"מ לאן שאני רוצה להגיע, ואז לרדת לשטח ולרכב עליות וסלעים בלי להתבלבל.
גולשים רבים שראו שאנחנו עושים מבחן ארוך טווח לסוזוקי SV650 שאלו אותנו איך הוא למי שרוכב על אופנוע קטן ועולה לראשונה על אופנוע גדול. חלקם ביקשו שניתן לרוכב כמוהם לרכב עליו ושהוא ייתן את דעתו על האופנוע ("אנחנו רוצים לשמוע גם דעה של רוכב כמונו, לא רק רוכבים מקצועיים כמוכם…"). אז חיפשנו רוכב כזה ומצאנו את נועה שפטמן, שרוכבת על קוואסאקי Z250 ושדרגה לאחרונה לרישיון A בלתי מוגבל. נועה רכבה במשך יומיים שלמים על ה-SV650 שלנו, והיא מגישה לכם כאן את רשמיה.
* * * * *
היי, שמי נועה, עוד רגע בת 25 ומתגוררת בגליל התחתון. אני רוכבת מגיל 18, בעיקר בעבודה כשליחה על קטנוע. התחלתי לעבוד בזמן הצבא כשליחה בשפלה משם עברתי לתל-אביב, חדרה והסביבה. בגיל 21 קניתי ימאהה איקסמקס 250 חבוט שעבר איתי לא מעט, ולפני שנה עברתי לקוואסאקי Z250 החדש, מהניילונים.
נועה, ה-SV650 שלנו וה-Z250 שלה
האהבה לעולם הדו-גלגלי התחילה בגיל צעיר למדי. כשהייתי בת 8 היה לאחותי קטנוע 125 לתקופה קצרה, וכבר אז רציתי גם אני. כמה שנים מאוחר יותר לאחד השכנים היה אופנוע, שאז נראה בעיניי כדבר המדהים עלי אדמות, וכשהייתי בת 16 היה רוכב על קאסטום שהגיע כל בוקר באופן קבוע לתחנת הדלק שליד ביתי ושימש כשעון מעורר ללימודים. כמה שאהבתי להתעורר לרעם האגזוזים…
בהמשך הכרתי עוד אנשים ורוכבים, התאהבתי בתחושה, באדרנלין הממלא אותי, בכוח המכונה, ויחד עם זאת באלגנטיות והעדינות. פשוט התאהבתי!
בשנה שעברה רציתי לצאת לטיול אופנועים ברומניה, אבל לא היה לי לא כסף ולא רישיון אז ניחמתי את עצמי בקוואסאקי Z250 (כאילו שלזה היה לי כסף…), ולפני כמה חודשים הוצאתי רישיון A לשתי מטרות: הראשונה, האופציה לשכור אופנוע ולטייל בפנאנטיות, השנייה, בשל אופן הרכיבה שלי כנראה שהגיע הזמן לבחון כלים נוספים, גדולים יותר מ-250 או 300 סמ"ק.
עובדים על חיבור לאופנוע באמנות הרכיבה 1
הזדמנות של פעם בחיים
לפני כמה שבועות חבר שלח לי הודעה: בפול גז מחפשים רוכב ששדרג לאחרונה רישיון ל-A ורוכב על אופנוע קטן. מיד קפצתי על ההזדמנות ויצרתי קשר. הוצע לי לרכב על האופנוע החדש של סוזוקי – ה-SV650, כדי להתרשם ממנו ולכתוב על החוויה. כמובן שהסכמתי! מי המשוגע שיסרב להצעה כזו?!
קבענו תאריכים, ארזתי תיק ורכבתי למרכז להתנחל אצל אחותי. התכנון היה שביום הראשון אשתתף בקורס אמנות הרכיבה 1 של אופנוען מאומן במגרש בתל-ברוך כדי לשפר מיומנויות רכיבה ולהתחבר לאופנוע, וביום השני נצא לטיול בכבישים המפותלים של הרי ירושלים על צמד סוזוקי SV650. יותר טוב מזה לא יכולתי לבקש.
הקפות ראשונות – הילוך ראשון
קורס אופנוען מאומן במגרש – החיבור הטוב ביותר לאופנוע
אל הבוקר הזה הגעתי מלאת מוטיבציה, ואפילו בהתרגשות. כבישי איילון בשעות העומס של הבוקר הם קשוחים, והם דאגו להזכיר לי למה בחרתי לרכב על אופנוע ולא לנהוג בפחית. הגעתי ראשונה למגרש בתל-ברוך ופגשתי את צוות המדריכים – אלי ניר ורוני. המסלול כבר היה מוכן והמקום היה מאורגן.
הרוכבים התחילו להגיע בטפטופים. האגזוזים והנהמות נשמעו ממרחק והמדריכים שיחקו משחק ניחושים וניסו לזהות איזה כלי מתקרב. זה ממש יפה לראות שהקורס פתוח באמת לכל כלי ולכל רוכב. היו שם חבר'ה הרוכבים מעל עשור, רוכבי מסלול ותיקים, בחור עם קטנוע שלא מזמן הוציא רישיון, וגם אני – על הסוזוקי SV650 האדום והיפה של מערכת פול גז, שאותו אביעד דאג לנקות ולשמן ביום הקודם כדי שאקבל אותו במצב הכי טוב שאפשר. איזה כיף!
אבל מהר מאוד השתחרר והתחיל לזרום
התחלנו את הקורס בהיכרות ראשונית של המשתתפים והתכנים. משם עברנו להסברים ודוגמאות, התחלנו עם האופנוע עצמו, שחרור הכידון ושחרור הידיים, והדגמה מגניבה המערבת 2 בקבוקי מים והרבה יצירתיות. עלינו למגרש, הכרנו את המסלול, חזרנו והתעמקנו עוד בשחרור הכידון ואופיו הטבעי, וכמובן מבטים, מבטים, מבטים – סופר-חשוב, לפני פנייה, בתוכה וביציאה ממנה. עבדנו גם על ישיבה נכונה, שליטה בגז, ופיתולים.
בהקפות הראשונות קצת חששתי אז נשארתי על הילוך ראשון. בכל זאת, פעם ראשונה על אופנוע גדול. אחרי כמה דגשים והסברים, וגם קצת זמן מסלול, תפסתי יותר ביטחון והרשיתי לעצמי לעלות להילוכים שני ושלישי, ותודה לאל שעשיתי כך, שכן המסלול היה הרבה יותר כיפי, מהנה, זורם ומלמד, וה-SV שיתף פעולה כמו חתלתול. בחצי שעה האחרונה עברנו על מה שלמדנו, קיבלנו טיפ על בלימה (נושא זה מועבר באמנות הרכיבה 2) וגם תעודת השתתפות.
ה-SV650 היה לי שותף מעולה, ולא יכולתי לבקש אופנוע טוב יותר ליום שכזה. גובה המושב, 785 מ"מ, היה לי מצוין. רגל שלמה על האספלט, נותן ביטחון ומרגיע. ההתנעה שלו קלה – לחיצת כפתור והוא מתעורר לחיים. תנוחת הרכיבה קצת שונה מהאופנוע שלי, והיא מאוד נוחה לרגליים לגב ולידיים כאחד, רגליות ההילוכים והבלם האחורי בדיוק במרחק הנכון, צורת מיכל הדלק צרה ונותנת נוחות בהצמדת הרגליים, הקלאץ' 'חמאתי', רך ועושה חיים קלים, המתלים רכים ונעימים, ומקנים אחיזה טובה גם על הקטעים היותר משובשים, והמנוע חזק אבל נעים מאוד לשימוש. התלהבתי מאוד מהאופנוע ומיום הרכיבה הזה ונהניתי מאוד מהשותף שמערכת פול גז סידרו לי.
וגם זה חלק מההדרכה…
רכיבה בהרי ירושלים – זמן לגז!
למחרת בבוקר נפגשתי עם אביעד בסוכנות עופר-אבניר בתל-אביב, שם הוא משך SV650 נוסף, ויצאנו יחד להרי ירושלים, למסלול הקלאסי. רכבנו את אזור המשולש: אשתאול – עין ערם – בר גיורא – בית שמש, ארוחת צהריים בחומוס אליהו בצומת אשתאול, ומשם בחזרה לתל-אביב.
אני חייבת להודות – זו פעם ראשונה שלי בנס הרים וזכיתי לטיול מהנה עם מדריך צמוד ואופנוע אדיר, אז קודם כל היה כיף! אמנם רכבתי מעט יותר בזהירות היות וזה כביש מפותל שאותו אני לא מכירה, אבל יואו – כמה שהיה כיף! הנוף מדהים, הפניות מסודרות והאספלט טוב ברובו. בחלק קטן של הכביש, שהיה מקורצף, היציבות הייתה טובה בזכות המתלים המאוזנים, וזה לא הרגיש כאילו זה רק היום השני שלי איתו. התחברתי אליו מאוד, ומהר למדי. כמה התחברתי ל-SV650? בואו נגיד שעכשיו אני רוצה כזה!
אני על האדום, אביעד על הכחול
הוא מרגיש נכון וטוב והוא ידידותי מאוד, אבל יחד עם זאת הביצועים שלו טובים – הרבה מעבר למה שרוכבת כמוני, שעולה בפעם הראשונה על אופנוע גדול, יכולה להוציא. ההילוך השישי מחזיק יותר מ-180 קמ"ש בקלות ובלי מאמץ, ואפילו יכול לתת עוד (אביעד ריסן אותי…), אבל המנוע מספיק גמיש ומחזיק גם רכיבה של 70 קמ"ש ופחות ללא קושי. והוא כלי פשוט, טוב וחזק. ההתנהגות של ה-SV הייתה לי נוחה ונעימה, וכמו שאביעד אמר – האופנוע היה לי אינטואיטיבי ולא נאלצתי להשקיע אנרגיה בתפעול שלו. זה יתרון גדול עבורי, כרוכבת שעולה בפעם הראשונה על אופנוע גדול.
אני חושבת שלא יכולתי לבחור באופנוע טוב יותר מה-SV650 הזה כדי להכיר את רשת הכבישים המגניבה הזו, שעליה כולם מדברים.
לא יכולתי לבחור פרטנר יותר טוב!
מסקנות מיומיים נהדרים של חלום
קודם כל תודה למערכת פול גז על ההזדמנות הנדירה, ולאלי, רוני וניר מאופנוען מאומן על קורס הרכיבה המדהים הזה שעליו אני ממליצה לכל רוכב. אתם נהדרים, מעבירים חומר חשוב בצורה ברורה ומתודית, מדגימים נהדר, עוזרים, מסבירים ונותנים דגשים בצורה סופר-יעילה. לימדתם אותי המון ואני מחכה כבר להגיע לקורס אמנות הרכיבה השני.
בנוגע ל-SV650, ובכן, אני כבר די משוחדת. הוא פשוט כלי מגניב! יש לו מנוע חזק וגמיש, הוא זריז מאוד בהתנהגות שלו, הוא יציב, והוא מספק המון ביטחון ברכיבה עליו. יחסית לקטגוריה שלו בנפחים של סביב 650 סמ"ק הוא מעולה לרוכב המתחיל או לאלה שמעוניינים כמוני להשתדרג לרמה אחרת.
בסוף היום השני נאלצתי בצער רב להחזיר את ה-SV650 לסוכנות ולמערכת פול גז, אבל אותי הוא קנה. כבר קיבלתי הצעת טרייד-אין מפתה ואני חושבת על זה בהילוך גבוה. כזה אני רוצה! בשחור!
יש אנשים שפועלים מתוך מחשבה מושכלת, מתוך אינטרסים כלכליים ובמחשבה ארוכת טווח. בחברה שבה אנו חיים, זה כמעט צורך בסיסי. אבל יש גם אנשים שפועלים מתוך רגש, מתוך הלב, ועושים דברים פשוט כי הם רוצים. כי בא להם. כי זה עושה להם טוב. כזה הוא דוד בנאור – רוכב אנדורו והבעלים של החנות מוטורשופ. בנאור הוא סוג של ילד-גבר.
בשנה שעברה בנאור החליט שהוא מביא לארץ את גראהם ג'רוויס – גדול רוכבי האקסטרים-אנדורו בדור הנוכחי. החליט ועשה. למה? לא ממש ברור. ג'רוויס הגיע באופן פרטי על-ידי בנאור, והעביר פה בארץ סדרת קורסים וימי רכיבה עם רוכבי אנדורו מקומיים. זה לא דבר של מה בכך שדמות כל כך בכירה בעולם האופנועים מגיעה ארצה, וזה עוד פחות שכיח שאדם פרטי מביא ארצה דמות בסדר גודל שכזה. והוא עושה את זה פשוט כי הוא יכול, ורוצה.
הביקור של ג'ארוויס בארץ רק הגביר לבנאור את התיאבון, מסתבר, ומיד אחרי שהבריטי החביב עזב, בנאור כבר התחיל לעבוד על הטאלנט הבא שיגיע ארצה, והטאלנט הזה הוא דיוויד נייט.
דיוויד נייט
למי שלא מעורה בסצנת האנדורו העולמי בשנים האחרונות נספר שדיוויד נייט הוא אחת הדמויות הצבעוניות ביותר העולם האנדורו. יש לו 3 תארי אליפות עולם באנדורו, אבל התארים האלה לא מספרים אפילו מעט מהדמות שעומדת מאחוריהם.
נייט, שיחגוג 39 שנים בעוד חודשיים, הוא בן האי-מאן הבריטי, וכבן האי הוא ספג אופנוענות לדם מגיל אפס, וזה טבעי לגמרי כשאתה גר באי מוטורי שכזה שמארח מדי שנה את ה-TT הפסיכי בעולם מרוצי הכביש. הוא התחרה באנדורו בריטי ועולמי בקטגוריות הג'וניורים, ובגיל 23 כבר עבר לאליפות העולם באנדורו וסיים שני בעונה הראשונה שלו, שהייתה במדי ימאהה. בשתי העונות הבאות עם ימאהה הוא סיים שני ורביעי, וב-2004 עבר לק.ט.מ, איתה סיים שני בעונה הראשונה ולאחר מכן זכה בשתי אליפויות עולם ברצף. לאחר מכן עבר נייט לארה"ב והתחרה ב-GNCC – אליפות הקרוס-קאנטרי האמריקאית היוקרתית, וגם שם זכה בשתי אליפויות רצופות במדי ק.ט.מ.
ב-2009 חזר לאירופה ועבר לרכב עבור ב.מ.וו על גבי גרסת ה-500 סמ"ק של ה-G450X. העונה הזו הייתה מפלה גדולה עבור נייט, שלא התחבר לאופנוע, ויותר מזה – לא התחבר לקבוצה. הוא סיים במקום ה-14 באליפות העולם באנדורו, ועזב את ב.מ.וו בטריקת דלת ועם המון משקעים. בעונה שלאחר מכן חזר לק.ט.מ וזכה בתואר אליפות עולם שלישי.
עד כאן הקריירה המפוארת של נייט. מנקודה זו והלאה הוא לא מצא את דרכו ואפילו הלך לאיבוד. כך למשל בעונת 2011 הוא סיים במקום ה-18 בלבד עם ק.ט.מ, ואף ניסה את מזלו עם קוואסאקי ובדוקטרינות שונות.
אבל לא פחות מרשימת התארים המכובדת (3 אליפויות עולם ו-2 אליפויות GNCC), נייט ידוע בתור דמות צבעונית שמדברת ופועלת מתוך דחפים פנימיים וללא פוליטיקלי קורקט, וזה נדיר כשמדובר ברוכב בסדר גודל כזה. אנחנו רגילים לראות אותם דיפלומטים ורשמיים, ונייט פשוט אומר מה שהוא חושב, בלי פילטרים. התכונה הזו סיבכה אותו לא מעט במהלך השנים, אבל גם עשתה אותו לדמות המיוחדת כל כך שהוא.
מתרגלים עם הרוכב הענק (תרתי משמע)
האביר בא להכות תורה וליהנות
נחזור אלינו. אז בנאור החליט שהוא מביא את נייט לסדרת הדרכות לרוכבי אנדורו מקומיים. בעשור האחרון ראינו לא מעט כוכבים שבאו לארץ להדריך. רובם ככולם יותר טאלנטים, רוכבי-על, ופחות מדריכים. אצל נייט זה היה שונה. מעבר לכך שנייט מבין רכיבה על בוריה, נייט מבין רוכבים ומבין הדרכה. הוא יודע להסביר, והוא יודע להשיג את התוצאות שהוא רוצה מהרוכבים.
זאת לא הייתה הדרכה מתודית מסודרת, וזה ברור לחלוטין שכן לנייט אין את תנאי השטח וההדרכה שאליהם הוא רגיל ולכן נאלץ לאלתר עם מה שיש. אבל בתוך מערכת האילוצים נייט הצליח לייצר הדרכה יעילה ואפילו מתודית בצורה מסוימת.
יום ההדרכה שבו השתתפנו נחלק לשניים. בחלק הראשון נייט עבד עם הרוכבים על מסלול ספיישל-סינגל כדי להשיג חיבור לאופנוע, מהירות וקיצוץ זמנים, ובעיקר כדי לייצר סדר ברכיבה ושפה משותפת.
הדבר המעניין ביותר, מבחינתי לפחות, היה לראות את נייט משלב טכניקות מדוקטרינות שונות אל תוך רכיבת אנדורו. זה מעניין כי אז מבינים שהטאלנט הזה הוא לא רק רוכב אנדורו ואקסטרים-אנדורו מצטיין, אלא רחב אופקים ומבין סוגים רבים של רכיבה. כך למשל, על פנייה הדוקה של 180 מעלות נייט הסביר לרוכבי האנדורו טכניקות מעולם אופנועי הכביש והמסלול – טרייל-ברייקינג עם הקדמי אל תוך הפנייה, שחרור הדרגתי תוך כדי הכניסה, ואז גז שעולה בהדרגתיות ביציאה. זו רכיבת מסלול אספלט קלאסית, ומעט מאוד רוכבי אנדורו משתמשים בשיטה הזו. רובם משתמשים בבלם האחורי ואפילו נועלים אותו ומשתמשים בהיגוי אחורי. נייט הסביר כאן את הברור מאליו – שנעילת אחורי קוטעת את הזרימה של האופנוע, ובעיקר מאטה את מהירות הפנייה. אז הוא גם רחב אופקים בכל הקשור לרכיבת אופנועים, וגם מדריך טוב.
עבודה מתודית על מסלול ספיישל-טסט
בחלק השני של היום, מיד אחרי שהסביר ותרגל עלייה לווילי מהמקום וסיבוב האופנוע ב-180 מעלות, נייט סיפק לרוכבים את הכיף שאותו הם חיפשו. כי בינינו, כשבא כוכב כזה להדריך, יותר מעניין ומגניב לתקוף מכשולים ביער בסגנון פריסטייל מאשר לעבור הדרכה מתודית ומייגעת. באנו לעשות חיים ולא רק ללמוד.
אז נסענו ליער אשתאול, ובמשך כמה שעות נייט והרוכבים השתוללו על סלעים, על בולי עץ (כולל טכניקה מיוחדת שנייט פיתח על מעבר גזע עץ חלק), ועל עליות תלולות, מדורדרות ומבולגנות. הרוכבים קיבלו את מה שהם רצו, ובגדול.
אבל אחרי הכל, דיוויד נייט הוא אדם מעניין. לשבת איתו בהפסקות ולשמוע סיפורים מאליפות העולם באנדורו או מה-GNCC, לשמוע רכילויות על קבוצות מרוצים של היצרניות – ממקור ראשון, בלי תקינות פוליטית ובלי פילטרים, זו חוויה שמעטים זוכים לה. הישירות הזו, החוסר במעצורים, אהבת הרכיבה ואהבת הרוכבים, הם אלו שעושים את דיוויד נייט לרוכב כל-כך מיוחד ושונה בנוף האנדורו העולמי ובכלל. איזה איש מגניב!
אבל הכי כיף – פריסטייל ביער!
עם דיוויד נייט חווינו את אחת החוויות הטובות שאפשר על אורח שבא מחו"ל, וזה מאוד מעניין, במיוחד אחרי ששומעים עליו במשך כל כך הרבה שנים. מעניין במיוחד לראות את כל מה שמעבר לרכיבה. את האישיות הססגונית ואת האדם שמאחורי הדמות.
ומה הלאה? ובכן, הילד-גבר מלמעלה, זה שעושה דברים כי הוא אוהב, כבר מתכנן את הדבר הבא, את הכוכב הבא שיגיע ארצה. אחרי גראהם ג'רוויס ואחרי דיוויד נייט, דוד בנאור עובד בימים אלו על סופר-סטאר נוסף ולא פחות חשוב בסצנת האקסטרים-אנדורו – ג'וני ווקר. לא זה של הוויסקי, זה של הארצברג ושל הרומניאקס. משוגע של ממש הבנאור הזה!
תודה מיוחדת לתמר נתנוב על הצילומים הנפלאים, לשחר עזרא ממוסך הפודיום על מתן החסות להדרכות, על הליווי הצמוד ועל העזרה המקצועית, לאיציק קלנר ואלעד גבאי על העזרה בהדרכה ולעוז נאוס על העזרה בהפקה.
אחרי שחזרה מדרום אפריקה, שם טיילה במשך כחצי שנה ב-11 מדינות – לבד על אופנוע, אחינעם הראל חזרה לישראל. אבל במקום להיכנס לחיים שגרתיים, אחינעם רכשה סוזוקי DR-Z400S והחלה לטייל בארץ ולחפש הרפתקאות מקומיות. מסתבר, אגב, שיש לא מעט מהן, וכל מה שצריך זה לקחת את האופנוע ולצאת לרכב.
בחודשים הקרובים נביא לכם כאן את ההרפתקאות של אחינעם עם ה-DRZ ברחבי ישראל, ומי יודע – אולי גם נרכב איתה לפעמים…
* * * * *
כתבה: אחינעם הראל
רכיבה על אופנוע מסמלת עבורי חופש. בחיי היום-יום, כחנונית מוצהרת ואמריקאית לשעבר, אני מאוד מכבדת חוקים. לא אחצה מעבר חציה ברמזור אדום, לא אכנס לשיעור באיחור, ואני אפילו קוראת את ההוראות על בקבוק השמפו – חופפת פעמיים, משאירה 2 דקות ושוטפות (למי מכם שלא ידע עד עכשיו מהי הדרך הנכונה לחפוף). בכלל, כל החיים שלנו הם אוסף של מותר ואסור, של חוקי מדינה ושל קודים חברתיים. אסור להתקשר דרך הוואטסאפ, אסור לעשות לעצמך לייק בפייסבוק, חייבם להתקשר לסבתא בשישי בערב ועוד שלל שטויות. אבל על האופנוע, לרגע, החוקים לא חלים. הפסים על הכביש שמסמנים למכוניות איפה מותר לנסוע, לא חלות עליי. אני יכולה לעבור בין כביש למעבר הולכי רגל, לעקוף דרך השוליים, להיות יצירתית, ובכלל, איזה תחושת חופש אדירה זאת לקחת את האופנוע, לרתום עליו תיק גב עם חולצה, מכנסיים ומברשת שיניים ולנסוע לתוך המדבר. וכל פנייה מעניינת, כל נחל לא מסומן, כל מסלול מסקרן – פשוט לרדת מהכביש הראשי ולהתחיל לרכב אותו במקום.
יצאתי לדרך מעמק יזרעאל ביום שלישי בבוהוריים, דרך כביש 2 לכיוון באר שבע. תל-אביבים יקרים, תסבירו לי בבקשה איך יש אצלכם פקקים ב-11 וחצי בבוקר? עד שאתם מגיעים לעבודה אתם בטח צריכים להסתובב ולנסוע הביתה! רכבתי על כבישים ראשיים בנאליים כי רציתי להגיע לערבה כמה שיותר מהר. ואכן – אחרי שעתיים וחצי של רכיבה עברתי את הכיכר של ערד והתחלתי לרדת אל ים המלח. המדבר נפתח לפניי עם נוף עוצר נשימה של הרים לבנים מבצבצים מתוך הים הכחול. עם חיוך ענק הגעתי עד לשפת החוף של עין-בוקק. קפצתי מהאופנוע, פשטתי בגדים וקפצתי למים. רק אני ועוד 500 רוסים. אחרי הטבילה ישבתי על ספסל ואכלתי את התפוח שהיה לי בתיק. מגפי הרכיבה שלי התמלאו חול, מכנסי רכיבה נרטבו במי-מלח ולשאר ארבעת הימים כל הבגדים היו דביקים. אבל היה שווה את זה.
בדרך למקום הנמוך בעולם, בינתיים ברום של -100 מ'
השמש החלה לרדת אז עליתי חזרה על האופנוע והמשכתי דרך הרי המדבר. צוקים משמאלי, מימיני ים המלח צבוע ורוד מהשקיעה. כמה ימים קודם לכן סיפרתי בפייסבוק שאני מתכוונת לטייל במדבר. בחור טוב-לב כתב לי הודעה והציע לי להתארח אצל אבא שלו שגר בנאות הכיכר, בקצה הדרומי של ים המלח. ולשם הגעתי, למפעל פלפלים ענק בסוף המושב, עשרות פועלים ממיינים פלפלים מכל הצבעים והמינים. מתוך המכונות המרעישות הגיח איש מבוגר עם זקן לבן ענק. "עוד משוגעת אחת, הא? טוב, נו, ברוכה הבאה!". אחרי שמומו הכין לי כוס תה עם נענע נסענו לביתו. לעולם לא יפסיק לרגש אותי איך אנשים זרים, שלא מכירים אותי ולא חייבים לי כלום, מאפשרים לי לישון בבית שלהם. אבל לא רק זה! מיטה גדולה, מקלחת חמה, ארוחת ערב. בבוקר מומו הביא לי קרם הגנה, פלפלים ועוגיות לדרך, ואפילו הראה לי איפה המפתח שמור כך שאם אתקע והוא לא יהיה בסביבה יהיה לי איפה לישון. אבל הכי יקר-ערך זה הסיפורים – לשמוע סיפור חיים של בן אדם שמספר על הילדות שלו, על איך התגלגל מצד אחד של הארץ לצד אחר של העולם, התפרנס, הימר, ניצח, התקשה, גידל ילדים ושמח בחלקו.
מומו היה מאוד סקפטי לגבי התוכנית שלי לרכב לבד. הוראות הניווט שלי היו "כל שביל עם כיוון כללי דרומה", והאמת שגם אני ידעתי שזה מסוג הדברים שמרימים עליהם גבה. בכל זאת, בבוקר יום רביעי, נסעתי כמה מטרים בתוך המושב עד השלט החום עם הכיתוב "נחל אמציהו" ונטשתי את הכביש לטובת קצת עפר. הדרך הייתה טובה ברובה, מלבד מקטעים של אבנים קטנות חלקלקות. באחד המקטעים האלה האופנוע התחיל לרקד לי בין הידיים. כל תא במוח צרח "אחינעם! שחררי ידיים! שחררי מרפקים! אל תריבי עם הכידון!". עצרתי את האופנוע, לב דופק. עכשיו כל תא במוח היה עסוק בלדמיין מה יקרה אם וכאשר אפול פה, אשבור רגל, אשבור את האופנוע. שלפתי את הטלפון מהכיס – בדיוק כמו שחשבתי, אין רמז לקליטה. אבל אז, בלי המנוע באוזניים, שמתי לב לשקט של המדבר. ירדתי מהאופנוע, הבטתי מסביב, מוקפת ביופי, בטבע, בשלווה. רק אני והאופנוע ואין אף אחד מסביב. גן עדן זה כאן, במרחק כמה קילומטר מהכביש הראשי.
הדשדש של נחל אמציהו
כל היום הזה ביליתי בכיף אדיר – להיות בלי מסלול, בלי כיוון ופשוט לחקור כל שביל שנראה מעניין. מנחל אמציהו רכבתי לחצבה, שם ראיתי שלט לנחל שחק. אז פניתי ורכבתי את נחל שחק. עד שראיתי שלט לדרך השלום, אז פניתי ורכבתי את הכביש צמוד לגדר המתפרקת שמסמלת את הגבול עם ירדן. עצרתי לתדלק וראיתי שלט לשביל סובב ספיר שהוביל אותי לשביל ישראל שהוביל אותי לנאות סמדר. הערבה מלאה באינסוף נחלים ושבילי 4X4 עוצרי נשימה, וכל מה שצריך זה קצת סקרנות. לבסוף, עם השקיעה, הגעתי ליטבתה.
כמה שבועות קודם לכן סיפרתי בקבוצת וואטסאפ של חבורת אופנוענים קשוחים שאני אטייל במדבר. כמה חבר'ה טובים השיבו לי שאם אני צריכה מקום לישון בדרום אני יותר ממוזמנת, ונזרקה שם המילה "יטבתה". מצוין, אמרתי לעצמי, וכתבתי לאחד מהחבר'ה, גדי, שמאוד אשמח להתארח אצלו. בבוקר יום רביעי וידאתי איתו שאני יכולה להגיע בערב והוא ענה שאין בעיה ושמחכים לי. הכל טוב ויפה. וכך ביום רביעי בערב אני יושבת בשער של יטבתה, מנסה להתקשר לגדי ולשאול אותו איפה הוא גר בתוך קיבוץ, אבל הוא לא עונה. וכמובן הטוויסט בעלילה – אחרי כמה דקות נגמרה לי הסוללה בטלפון. כעבור שעתיים התחלתי להבין שיש בעיה.
עליתי על האופנוע ורכבתי למרכז הקיבוץ. מזווית העין קלטתי את מבנה המזכירות, עם שקע מבצבץ מאחורי ספה מרופטת. נכנסתי לשם וראיתי שממול מסודרות תיבות דואר עם שמות משפחה. התחלתי לעבור אחת-אחת, לראות אם בכלל קיים גדי שכזה. שם משפחה אחר נשמע לי מוכר – אולי פשוט התבלבלתי בשם המשפחה? כשאיש תמים נכנס לאסוף את הדואר שלו התנפלתי עליו ושאלתי אם הוא מכיר בחור עם שם המשפחה החדש. "כן, נראה לי שכן. בואי אחריי". הוא הוביל אותי לבית קטן מוקף פסלי מתכת יפהפיים. דפקתי בדלת, נשמעה צעקת "פתוח!", פתחתי בחשש והתגלו בפניי איש ואישה יושבים על הספה.
"שלום אחינעם!"
"אתם יודעים מי אני?… ציפיתם לי…?"
"כתבת לנו לפני שבועיים שאולי תגיעי. רק מצחיק שלא התקשרת להודיע…"
אחרי כמה דקות מביכות הבנתי שכל הזמן הזה התכתבתי עם הבן אדם הלא נכון! גדי בכלל גר ליד שדה בוקר, ואני הגעתי לאבי ביטבתה! אחרי הרבה מבוכה וצחוק הכל הסתדר. למחרת בבוקר אבי הראה לי את האופנוע שלו – ב.מ.וו R1150GS יפהפה ושמור וסיפר לי על המסע שעשה מישראל עד סין דרך קזחסטן. התעסקנו קצת עם האופנוע – הידוק השרשרת ומילוי נוזל קירור. אופנוע הוא כמו בחורה בהקשר הזה – הוא צריך תשומת לב, לדעת שאוהבים אותו. אחרי קפה, ועוד קפה אחד, וקפה אחד אחרון – המשכתי לדרכי. הפעם צפונה.
נופי המדבר הקסומים
יום חמישי היה יותר רגוע. רוחות חזקות איימו להעיף אותי במצפה רמון וגרמו לי לוותר על ניסיון להגיע לעזוז שעל הגבול עם מצרים. עם הטיפוס צפונה הנוף השתנה בחזרה לשדות ירוקים, עד אזור קריית מלאכי, שם הלכתי לישון אצל חברי משפחה במושב כפר הרי"ף. את שרון וערן ההורים שלי מכירים מהתקופה שלמדו יחד בפנימייה בשדה בוקר. אחרי ארוחת ערב מפנקת (בעיקר למי שאכל לארוחת צהריים אפרסמון ובקבוק קולה זירו בתחנת דלק של כביש 6) סיפרתי במקרה לערן על מעללי ליל אמש. "רגע, זה הגדי שאני חושב שזה?!?". מסתבר שגדי וערן חברים טובים כבר שנים. כמה שהעולם הזה קטן!
בבוקר יום שישי קמתי ורכבתי 5 דקות לתחנת דלק בצומת ראם, משם יצאנו לטיול דו"שים של עופר-אבניר. לאט לאט הגיעו כל החבר'ה – כמעט 20 איש, על דרוזים קרביים וחבוטים והאסקים חדשים ונוצצים. רכבנו כ-60 ק"מ בשדות. יום יפה, חברה טובה וקצב קליל וכיף. קינחנו בלאפות עם לבנה ותה מתוק. וכשאף אחד לא שם לב הלכתי הצידה וניגבתי זיעה מהמצח – איזה מזל שלא עשיתי פאדיחות! לא נפלתי, עמדתי בקצב. אני רגילה לרכב לבד ולא בקבוצה גדולה של רוכבים מנוסים. אולי הסוד הוא, כמו בדברים אחרים בחיים – Fake it ’till you make it…
עם החברים בטיול רוכבי השטח של עופר-אבניר
כשהגעתי הביתה באותו ערב – מסריחה ומגעילה כמו אחרי טיול שנתי, עם גב וישבן מפורקים (זה לא שהמושב של הדרוזי לא נוח למרחקים ארוכים – זה פשוט שהיה לי יותר נוח אם הייתי צריכה לרכב על מושב שעשוי מזכוכית שבורה), היה מרוח לי על הפנים חיוך ענקי. מסתבר שלא צריך לנסוע עד אפריקה בשביל הרפתקאות, בשביל להכיר אנשים מדהימים, לראות נופים מלהיבים ולרכב עם האופנוע האהוב למרחקים.
ולסיום, אמירה לעודד נשים לרכב! הרי אופנועים בכלל נועדו לנשים. תחשבו על זה רגע. הגבר הקדמון פחד לסבך נשים עם רוורס, אז הוא המציא אופניים מתוחכמים עם מנוע כך שאשתו הקדמונית תוכל לרדת מהכלי ולהוליך אותו לתוך החניה הצרה באופן ידני. חוץ מזה, הוא לא ממש רצה להקשיב לה באוטו או לסבול את המריבות על המזגן כשהיא מנסה להקפיא אותו למוות. הוא לא רצה לשלם על הפאנים היקרים שלה במספרה, אז הוא המציא דרך יצירתית להוסיף נפח לשיער שלה. והרי שאוטונומית, הרבה יותר הגיוני לנשים לרכב על אופנועים מאשר גברים, שנאלצו לפברק הסברים מפוקפקים על למה עדיף לרכב בעמידה. כל זה בשביל להגן על איברים רגישים שם למטה (פעם, ביוון העתיקה או בסקוטלנד עד לא מזמן, גברים לבשו בכלל חצאיות ושמלות). ומתוך כל אלה – האדם המציא במיוחד את ה-DRZ עבור האישה – בגלל שאף פעם אין לו תקלות מכניות מורכבות. אז בנות – בואו נשתלט בחזרה על הענף שלנו!
