תגית: סוזוקי

ה-RF600R היה הנציג הספורטיבי של סוזוקי בקטגוריית ה-600 סמ"ק הספורטיביים בשנות ה-90 עם מאמצים כושלים לנצח את ההונדה CBR600F ששלט בזירה. נזכיר גם את ה-RF900R שהצטרף שנה אחרי.

תכל'ס, לא משנה מה היכולות של ה-RF600, הספק המנוע או הביצועים בקו ישר. רוכבים המתעניינים באופנוע בוחנים אותו קודם כל בעיניים על-גבי מגזין או באולם התצוגה. וכבר בשלב הזה ה-RF600R כשל. העיצוב היה מוזר ולא פרופורציונלי. כונסי האוויר בצידי הפיירינג ניסו, במידה מסוימת, לתת אזכור לפרארי טסטארוסה משנות ה-80, המיכל והמושב היו רחבים מאוד, מוטיב עיצובי שהמשיך ליחידת התאורה הענקית מאחור. גם הניסיון להסתיר את שלדת הפלדה הכפולה עם פלסטיקה, בחלק מהדגמים, לא היה איכותי מספיק.

חוץ מזה הוא היה בסדר גמור. ביישור קו לקטגוריית 600 הסמ"ק, המנוע היה עם ארבעה צילינדרים לרוחב, מקורר נוזל, עם 16 שסתומים והזנה דרך ארבעה קרבורטורים. 100 כוחות סוס סופקו ב-11,500 סל"ד, ומומנט של 6.3 קג"מ ב-9,500 סל"ד גבוהים. המשקל המלא גירד את ה-200 ק"ג, מה שלא עזר לספק ביצועים בולטים בקטגוריה. שיכוך חישוקי ה-17″ נוהל מלפנים על-ידי מזלג קונבנציונאלי בקוטר 41 מ"מ ובולם אחורי עם כיוון עומס קפיץ. בהשוואה ל-GSX600F (שש מאות עף), אותו הוא החליף, ההתנהגות הייתה משמעותית טובה יותר. בהשוואה להונדה CBR600F או הימאהה FZR600R – הוא היה כבד ורך מהם. נתון שתרם להתנהלות יומיום ולטיולים, אך לא לנס-הרים, סדום-ערד או מבחנים השוואתיים. בסוזוקי משכו את הדגם משנת 1993 ועד ל-1997, כאשר כל המיקוד עבר ל-GSX-R600 הסופר-ספורטיבי.

בשנת 1994 הצטרף למשפחה ה-RF900R, שהתקבל יותר טוב מאחיו הקטן. קונספט הספורט-תיור מתאים יותר עם מנועים גדולי נפח, ו-937 הסמ"ק מקוררי האוויר-שמן התאימו יותר. 125 כוחות סוס ב-10,000 סל"ד ו-10.2 קג"מ ב-9,000 סל"ד סיפקו ביצועים טובים, לצד נוחות מפנקת למרחקים ארוכים, התנהגות טובה ומחיר נמוך יחסית לתחרות באותה התקופה. רק העיצוב המשיך לגרור בדיחות ותגובות. בשנת 1995 הבולמים שופרו מעט, וב-1999 בסוזוקי כיבו את האור על סדרת דגמי RF.

שני הדגמים הגיעו לישראל, אך לא נמכרו בכמויות גדולות. היו יותר דגמי 600, שחלקם מצאו את עצמם הפוכים בתעלה כזאת או אחרת, וגם דגמי 900 בודדים. לא נתפלא אם נמצא אקזמפלרים ששרדו ועדיין קיימים ונוסעים. בשורה התחתונה, דגמי ה-RF היו טובים, אך מצאו את עצמם בעמדת נחיתות בגלל התחרות בקטגוריה והעיצוב שזיכה אותו בכותרות אנא-RF.

בסוזוקי מעדכנים את הקטאנה – דגם הרטרו-מודרני הייחודי – עם מנוע שמגיע מה-GSX-S1000 החדש ועם עדכוני אלקטרוניקה.

הסוזוקי קטאנה הוא הומאז' של סוזוקי לקטאנה המקורי של שנת 1981, שהיה בעל עיצוב סופר-רדיקלי לזמנו וביצועים טובים מאוד ביחס לתקופה. ב-2015 שחררה סוזוקי גרסת קונספט לקטאנה חדש, שדרגה אותו ב-2018 והציגה לעולם את גרסת הייצור בשנת 2019.

לשנת 2022 מקבל הקטאנה את המנוע המשודרג שהוצג השנה ב-GSX-S1000 'ג'יקסס' החדש. מנוע הארבעה צילינדרים בשורה בנפח 999 סמ"ק מותאם כנדרש לתקנות יורו 5 העדכניות לפליטת מזהמים. המנוע המחודש מגיע עם שסתומים חדשים עם פרופיל שונה ומובילי שסתומים שונים, גל-זיזים חדש, מערכת הזרקה חדשה ותיבת אוויר שונה. ראש המנוע מתקרר על-ידי זרימת אוויר נוספת שתורמת להתנעה הקרה ויעילות משופרת. ההספק עולה ב-2 כ"ס ל-152 כוחות סוס ב-11,000 סל"ד (עלייה של 1,000 סל"ד לעומת הדגם הקודם). נתון המומנט עומד על 10.8 קג"מ ב-9,250 סל"ד, שהוא דומה לנתון הקודם אך מגיע ב-250 סל"ד מוקדם יותר. על-פי סוזוקי, טווח המומנט מתפרש על קשת סל"ד רחבה יותר, כלומר הוא גמיש יותר בדגם הנוכחי. יש גם מצמד מחליק למניעת נעילת גלגל אחורי בהורדת הילוכים אגרסיבית.

מבחינת אלקטרוניקה – ובדומה גם כאן לג'יקסס –  יש את מערכת ה-SIRS (ר"ת Suzuki Intelligent Ride System) עם שלושה מצבי רכיבה, בקרת אחיזה בחמישה מצבי התערבות וקוויקשיפטר.  בסוזוקי בחרו לא לשלב יחידת מדידה אינרציאלית (IMU), ולכן אין ABS להטיה או בקרת אחיזה להטיה. בנוסף, הצג הוא מסוג LCD מחודש – פה עם מצב לילה חדש – ולא TFT.

שאר מכלולי הג'יקסס 1000 מגיעים גם בקטאנה וכוללים שלדת אלומיניום, מזלג קאיאבה הפוך בקוטר 43 מ"מ עם כיוונים מלאים, בולם אחורי מתכוונן עם מיכל גז חיצוני, ובלמים רדיאליים של ברמבו מלפנים עם צמד דיסקים בקוטר 310 מ"מ.

הסוזוקי קטאנה של שנת 2022 צפוי להגיע לקראת אמצע השנה הבאה. מחירו טרם פורסם.

הסוזוקי DR250S היה אופנוע דו-שימושי פשוט יחסית, עם מנוע ארבע פעימות, שהכניס לא מעט רוכבים לעולם הדו-גלגלי בשנות ה-80.

כלי חביב – זו הקונוטציה שעולה למי שרכב בשנות ה-80 ונשאל על הסוזוקי DR250S. דו-שימושי פשוט יחסית, שעטף רוכבים מתחילים שרצו כלי תחבורה עם מענה בכביש (עדיף עירוני) ושטח (עדיף שבילים). אבל לא רק, כי בכיף היה אפשר לגדול עם הכלי ולהמשיך ולהתנייד איתו לנצח – כמו קטנוע עם הילוכים.

כבר כתבנו על אחיו שמעדיף ללבוש שמלה של קרוזר – ה-GN250. האחים חלקו את אותו מנוע צילינדר יחיד בנפח 249 סמ"ק, 4 פעימות, ארבעה שסתומים ומקורר אוויר. על-פי מקורות מסוימים המנוע סיפק 17 כוחות סוס ב-7,800 סל"ד, ועל פי אחרים הוא סיפק 22 כוחות סוס ב-8,500 סל"ד (כמו שכתבנו על ה-GN250, ומדובר על אותו המנוע). זה חלש וזה חלשלוש, אבל בפועל המנוע נתן להסתדר בכבוד בתנועה העירונית, ומי שהתעקש הגיע איתו לכמעט 120 קמ"ש בקצה הסקאלה. המשקל של 120 ק"ג וקצת נתמך בבולם קדמי פשוט ומערכת ה-Full Floater האייקונית מאחור. מערכת בולמים פשוטה, מערכת בלימה כפולה על-בסיס תוף, חישוק 21″ מלפנים ו-17″ מאחור, חמישה הילוכים ורגלית התנעה.

להניע את הכלי בבוקר דרש לחיצה על מפחת הקומפרסיה, הבאת הבוכנה למצבה העליון על-ידי דריכה עדינה ברגלית ההתנעה, ואז חמש-שש בעיטות בריאות להתנעה ראשונית. אחר כך, היה מספיק לדרוך פעם אחת לכל התנעה נוספת. המנוע היה חלק, רגוע, עם צליל נחמד ושום דבר שיפחיד או יאיים על הרוכב. נטו להסתדר בתנועה. הוא גם היה חסין כדורים באמינות שלו.

כתבנו גם על אחיו הגדול – ה-DR500S – והם חלקו כמעט את אותו מראה עם הפנס העגול מלפנים. אבל בעוד האח עם חצי הליטר במנוע ניסה לשווק את עצמו ככלי הרפתקאות, ה-250 היה כלי נטול יומרות, לפחות בישראל. הוא עשה הכל – מלהביא את הרוכב לבסיס (רישיון של גיל 18 ומעלה), לעבודה – אפילו ככלי שליחויות – ולטיול המשותף עם החבר'ה בשבילי מדבר יהודה בסוף השבוע.

אם תתעקשו אז המחליף שלו היה ה-DR350S בשנת 1990, אבל הוא באמת היה 100 רמות מעליו (אנחנו עדיין אומרים שה-DR350 היה המחליף של ה-TS250X הדו-פעימתי). לסיכום, דו-שימושי קלאסי שעשה הכל בלי להתלונן לרגע. החיים הפשוטים של פעם.

הסוזוקי RMX250 הוצג בשנת 1989 כגרסת האנדורו של ה-RM250 המצליח, או יותר נכון כגרסת המוטוקרוס עם הפנסים.

בסוזוקי הציגו את משפחת ה-RM (ר"ת Racing Model) למוטוקרוס בשנת 1975, עם מנעד נפחים מ-50 ועד 400 סמ"ק – כולם דו-פעימתיים כמובן. מהר מאוד זכה הדגם להצלחות ואליפויות במרוצים, והשתדרג למנוע מקורר נוזל בתחילת שנות ה-80, וגם זרוע ה-Full Floater המפורסמת מאחור. באופן טבעי, לא מעט רוכבים סיפקו לכלי שימושים דואליים – גם למסלול המוטוקרוס וגם לרכיבות אנדורו ביערות הסמוכים. המונח אנדורו אינו מתייחס להארד-אנדורו הישראלי שאנו מכירים בשנים האחרונות, אלא יותר קרוס קאנטרי, שהוא תחום רכיבת שטח הממוקם בין מוטוקרוס לאנדורו. אופנועי הקרוס קאנטרי מהווים מעין פשרה לרוכבי מרוצי אנדורו ומרוצי מוטוקרוס שרוצים ליהנות משני העולמות, אם כי אופנועים אלו מיועדים בעיקר למסלולי ה-GNCC לדוגמה, כלומר לשטחים פתוחים ומהירים יותר, ולאו דווקא למסלול מוטוקרוס או רכיבת אנדורו טכנית בסינגלים מיוערים. דגמים אלו כיום נבדלים במיפוי פחות אגרסיבי למנוע, בולמים מעט רכים יותר, רגלית צד, מיכל דלק גדול יותר, בלמים פחות רגישים, יחס העברה סופי שונה, וגלגל 21″ מלפנים ו-18″ מאחור כמו באופנועי אנדורו, לעומת "19 במוטוקרוס.

סוזוקי זיהו את הטרנד ההולך וגובר, בעיקר בארצות הברית, והציגו בשנת 1989 את ה-RMX250, שהיה העתק אחד לאחד של ה-RM250 אבל עם פנסים ואביזרי רישוי כביש נוספים. המנוע הדו-פעימתי מקורר הנוזל, בנפח 249 סמ"ק, סיפק את אותם 40 כוחות סוס ב-8,000 סל"ד ו-3.8 קג"מ ב-6,500 סל"ד, כאשר אביזרי התאורה הוסיפו 9 ק"ג למשקל היבש, לסך של 108 ק"ג.

בזירת המרוצים בארצות הברית הדגם זכה להצלחה מיידית עם רנדי הוקינס במרוצי האנדורו שזכה בחמש אליפויות על הדגם. גם סטיב האטצ' זכה באליפות מקומית והצלחה במרוץ הסיקס דייז על-גבי הדגם, כמו-גם רודני סמית' עם חמש אליפויות GNCC. בקיצור, הצלחה אדירה. במכירות, איפה שזה באמת נחשב, בסוזוקי לא הצליחו לשחזר את ההצלחה. עד לשנת 1996 לא היו שינויים משמעותיים. באותה השנה, במקביל לדגם המוטוקרוס בחרו בסוזוקי לעבור למזלג טלסקופי רגיל (מהלך דומה לק.ט.מ באותם השנים) של שוואה, שזכה לשבחים ברמות הרוכבים החובבים והעיתונאים, אך נקטל ברמת המקצוענים (ספציפית ג'רמי מק'גראת', שרכב על סוזוקי באותן השנים). עוד שינויים באותה השנה היו בגזרת המנוע, עם מהלך בוכנה ארוך יותר, משאבת מים משודרגת, מצמד חדש ושלדה אחורית פריקה.

הסוזוקי RMX250 לא הצדיק במכירות את המשך הפיתוח וסיים את תפקידו קצר השנים בשנת 1998. בתקופה ההיא הגיעו לישראל מספר יחידות מוברחות שסיפקו נופך מקצועני וצבע צהוב מבריק בזירת האנדורו הישראלית של אותן השנים.

סוזוקי אינטרודר היה דגם קרוזר שנועד להיראות כמו הארלי דיווידסון והציע דגמים בנפחים של 700 עד 1,500 סמ"ק. 

בשנות ה-80 העולם השתגע סביב תופעת אופנועי הקאסטום והקרוזר, וכולם – בעיקר בארצות הברית – רצו וקנו הארלי. סוזוקי, יחד עם ימאהה ויראגו והונדה שדאו, רצו חלק מהעוגה והציגו בשנת 1985 את ה-VS750 אינטרודר (Intruder) – הפולש. השוק העיקרי היה האמריקאי, ולשם נשלחה בשנה הראשונה גם גרסת 700 סמ"ק, שזכתה להקלות מס לאופנועים מתחת ל-700 סמ"ק. אך כבר בשנה השנייה המדרגה הועלתה ל-750 סמ"ק והם קיבלו את הגרסה ששווקה בשאר העולם. נקדים ונאמר של-VS אינטרודר היו מספר דגמים מקבילים שנקראו בעולם VL אינטרודר (Volusia בארה"ב), VZ שהיה מרודר או M800 \ M1600. אנחנו נתייחס לגלגולים של האינטרודר המקורי.

מנוע הווי-טווין עם 45° בין הצילינדרים (כמובן, כי צריך להיראות כמו הארלי) היה בנפח של 747 סמ"ק, עם גל-זיזים עילי יחיד ומקורר נוזל. צמד מאיידי מיקוני דאגו להזנת התערובת. המנוע הפיק 55 כוחות סוס ב-7,500 סל"ד ומומנט של 6 קג"מ ב-5,000 סל"ד. תיבת ההילוכים הייתה בת חמש מהירויות, שעברו לגלגל האחורי דרך גל-הינע. מלפנים היה מזלג טלסקופי רך ודיסק יחיד בקוטר 280 מ"מ, ומאחור צמד בולמים ובלם תוף שניסה לעצור מסה יבשה של 186 ק"ג. חישוקי השפיצים הגיעו בקוטר 19″ מלפנים ו-15″ מאחור (היו דגמים מאוחרים יותר עם מידות שונות מלפנים). בשנת 1991 הוצג ה-VS800. המנוע גדל ל-805 סמ"ק, שלא השפיעו על ההספק הסופי אך כן, בצורה מתונה, על המומנט. הרדיאטור גדל במעט, כמו-גם המזלג שהתעבה קצת. אותו מנוע שירת גם את ה-VX800 החביב, רק ששם משאבת דלק פעלה על ואקום במקום אלקטרונית, הקרבורטור גדל בשני מ"מ, וההספק צמח בעוד 8 כוחות סוס. ה-800 סיים את חייו בשנת 2004, כשהשינוי העיקרי בו היה מנוע צבוע בשחור משנת 1999.

לפולש היה גם אח גדול. בשנת 1987 הגיע גם ה-VS1400 אינטרודר, עם צמד צילינדרים המקוררים דרך אוויר ושמן. 1,360 סמ"ק סיפקו 72 כוחות סוס ב-4,800 סל"ד ו-11.7 קג"מ ב-3,200 סל"ד נמוכים שמתאימים לאופי של הקרוזר. בשנים הראשונות מערכת ההילוכים הגיעה עם 4 מהירויות, ובשנת 1991 נוסף עוד הילוך לתיבה. מערכת המתלים הורכבה גם-כאן ממזלג טלסקופי מלפנים וצמד בולמים מאחור. מערכת הבלימה כאן קיבלה סיוע של דיסק מאחור בשביל לבלום משקל יבש של 241 ק"ג ואורך כללי של 2,329 מ"מ. בשנת 2001 שם הדגם שונה ל-VS1500 אינטרודר עם מנוע בנפח 1,462 סמ"ק, מצמד הידראולי, בלמים חזקים יותר, מערכת פליטה שונה, זאת לצד תוספת של כ-50 ק"ג למשקל.

האינטרודר הקלאסי סיים את תפקידו בשנת 2005 והוחלף בבולוורד (Boulevard), אך השם שודך באירופה (ובישראל) למרודר (Maruder) שכבר היה מודרני יותר (מזלג הפוך), רחב ונמוך יותר, וכיוון למראה הפאוור-קרוזר. האינטרודר הגיע גם לישראל ומצא קהל אוהד שלא התבייש להראות עם חיקוי הארלי יפני.

בשנת 1981 הציגו בסוזוקי את ה-DR500 – דו-שימושי עם מנוע סינגל פשוט, שמוכר בעיקר כזה שהיה לפני ה-DR600.

שימו לב כמה תעשיית האופנועים התקדמה ב-40 שנים האחרונות עד למפלצות האלקטרוניקה של ימינו; סוזוקי הציגו את ה-DR500 בדיוק לפני 40 שנה. מרוץ הפריז-דקאר שהתחיל שנתיים לפני כן הכניס את תעשיית האופנועים למערבולת – כולם רצו רפליקת מדבר, או לפחות אופנוע שיכול לתת את הפוזה המתאימה. ימאהה כבר היו שם עם ה-XT500 המקורי, שגם – בגרסה משופרת מאוד – ניצח את המדבר המפורסם. המקביל של הונדה היה ה-XL500S, אז גם סוזוקי היו חייבים להיכנס למשחק.

ב-1978 הוצג ה-DR370 (נקרא גם SP370 במספר שווקים; גם ה-DR500 נקרא SP500), שהיה חלש מדי וכבד מדי. שנתיים לאחר מכן הוא גדל להיות DR400, אבל זה החזיק בדיוק שנה. בשנת 1981 כבר נחשפה גרסת ה-500 עם מנוע חדש לגמרי. צילינדר יחיד מקורר אוויר ובנפח 498 סמ"ק, עם הזנה דרך קרבורטור בקוטר 40 מ"מ של מיקוני. 4 שסתומים וגל-זיזים עילי יחיד עזרו להשיג הספק של 36 כוחות סוס ב-6,500 סל"ד ומומנט של 4.3 קג"מ ב-5,000 סל"ד. מערכת החשמל קיבלה את כל המענה שלה מ-6V ומצבר שסיפק 4 אמפר-שעה, מה שהספיק לתאורה ולמאותתים. ההתנעה התבצעה דרך רגלית עם ידית למנגנון שחרור הקומפרסיה, והמשקל היבש עמד על 126 ק"ג.

השלדה הייתה מפלדה ומערכת המתלים הורכבה ממזלג קונבנציונאלי של שוואה בקוטר 36 מ"מ וצמד בולמים מאחור עם כיוון עומס קפיץ – שניהם עם מהלך גלגל של 220 מ"מ. צמד בלמי תוף הורכבו על חישוק 21″ מלפנים ו-18″ מאחור. אל תצפו לביצועים בכביש (עם מהירות מרבית של 140 קמ"ש) או יותר משבילים בשטח.

השנתון הראשון יצא עם פנס קדמי מרובע ומוזר, אך ב-1982-1983 כבר הורכב הפנס הקדמי העגול שגם הגיע לארץ (ונראה מאוד דומה ל-DR250 הזכור לרבים). 83 הייתה שנתו האחרונה, ולאחר מכן הוא הוחלף ב-DR600S שכולם מכירים עם יותר נפח, יותר כוח ומכלולים חזקים וטובים יותר. גם היצע הדו"שים בישראל התמקצע יותר עם ה-TS250X של סוזוקי, ה-T4 של קאג'יבה וה-V65TT של מוטוגוצי – כולם כלים טובים וחזקים יותר.