תגית: סוזוקי

קבוצת Team Classic Suzuki לקחה את המנוע והמכלולים של סוזוקי GSX-R1000 מאליפות הסופרבייק העולמית ואת הגוף הסוזוקי קטאנה – ויצרה משהו שנשמח לשים עליו יד.

הדממת המרוצים במהלך מגפת הקורונה בשנה שעברה גרמה לפרץ יצירתיות בקרב קבוצת המרוצים מאנגליה. הבסיס הוא סוזוקי GSX-R1000 שהתחרה בשנת 2008 באליפות הסופרבייק העולמית (WSBK) תחת ידיה של קבוצת אלסטר. מנוע הארבעה בשורה בנפח 999 סמ"ק מספק מעל 200 כוחות סוס בגלגל האחורי. היצירה גם קיבלה קיט אלקטרוניקה למסלול של יושימורה EM Pro, ומערכת פליטה של Racefit הצטרפה לחגיגה. מערכת קירור הנוזל והשמן ממנוע המרוץ שולבה כאן עם צינורות מאלומיניום.

לדגם הייחודי יש זרוע אחורית ארוכה יותר ושלדת זנב מייצור עצמי של Alpha Performance Fabrications. המזלג וצמד הבולמים מאחור הם של אוהלינס. יש צמיגי מישלין עם רישוי כביש על חישוקי Dymag CH3, ומערכת בלימה משודרגת של ברמבו, כאשר הקליפר האחורי מסתתר בין החישוק לזרוע האחורית למראה נקי יותר. מערכת תאורת LED מייצור עצמי, רגליות מאלומיניום, מושב ומיכל דלק מאופנוע המרוץ – כל אלו משולבים בגוף של הקטאנה הרטרו-מודרני שהוצג לפני כשנתיים.

יצירה יפה מיוחדת!

• רכיבה ראשונה: סוזוקי קטאנה

בשנת 1991 הציגו בסוזוקי דגם נייקד לכביש עם מנוע 50 סמ"ק מקורר נוזל ועיצוב שהזכיר מאוד את ה-GS500 הפופולרי – הוולף 50.

בתחילת שנות ה-90 בני ה-16 בישראל יכלו ללכת לסוכנות סוזוקי ולבחור בין קטנוע ה-AD50 אדרס, ה-TS-ים הפופולריים, שהיו לכולם ויועדו גם ובעיקר לשטח, וה-TV 50 Wolf – דגם נייקד לכביש. המנוע נלקח מה-TS50W, כלומר דו-פעימתי בנפח 49 סמ"ק, מקורר נוזל, בעל הספק של 7.2 כ"ס ב-8,000 סל"ד ומומנט של 0.68 קג"מ באותו הסל"ד. בחיפוש ברשת נתקלנו גם בנתון של 7.6 כ"ס ב-8,500 סל"ד, אך כאמור ידוע לנו שהמנועים היו זהים ולכן ההספק הנמוך יותר הוא מה שנמכר בישראל (בכל מקרה, 0.4 כ"ס הם לא מה שיעשו את ההבדל…).

הסוזוקי וולף 50 יועד לכביש, ולכן מראה הנייקד. לא במקרה הוא הזכיר את ה-GS500 הנפוץ והמוצלח שהוצג שנתיים לפני כן. באופן טבעי הפרופורציות היו קטנות הרבה יותר, עם גובה מושב של 735 מ"מ ובסיס גלגלים של 1,235 מ"מ. במציאות הוא היה קטן, צר ונמוך, בטח לעומת דגמי הקרוס המקבילים ובטח לעומת ה-TS50X הגדול יותר. הוולף הגיע עם בלם דיסק מלפנים לעומת בלמי התוף של אחיו, ובלם תוף מאחור. השלדה הייתה מכוסה בכיסוי פלסטיק להעצמת המראה, ולוח השעונים היה כמו של הגדולים – שעון מהירות וסל"ד ביחידה אחת גדולה ואחודה עם מד טמפרטורת מנוע. משקלו היבש היה נמוך יותר משל ה-W (הוולף שקל 73 ק"ג לעומת 77 ק"ג של ה-W) אך הביצועים בקו ישר לא היו טובים יותר.

הוולף 50, שהגיע בצבע שחור או אדום, לא זכה להצלחה גדולה לעומת אחיו הקרוסים, והוא יוצר למשך מספר שנים בלבד, אבל הוא העניק אופציות בחירה לבני ה-16 וגיוון נוסף ברחבת התיכון. בניגוד לדגמי ה-X וה-W, הוא פחות קורץ כיום לאספנים, משחזרים וסתם נוסטלגיים, אם כי יש מספר אקזמפלרים שעוד בועטים בקיק ומפריחים עשן ברחבי הארץ.

סוזוקי הציגו בשנת 1984 דגם קרוס מקצועי עם מנוע שתי פעימות בנפח 250 סמ"ק. לימים הוא היה אחד מדגמי האנדורו המובילים בישראל.

על ימי השפל האופנועניים בשנות ה-80 בישראל כבר כתבנו, אז לא מפתיע להסתכל לאחור ולהיזכר שדגם קרוס (אנדורו של פעם) עם 30 כ"ס היה אחד מאופנועי השטח המקצועיים לתקופה מסוימת. לסוזוקי היה דגם בשם TS250 עם קירור אוויר, שייצורו פסק בשנת 1981. מחליפו הרשמי היה הסוזוקי DR250, דגם ארבע פעימות חביב שעוד נכתוב עליו (עם מנוע שהורכב גם ב-GN250 קאסטום). בשנת 1984 חזרו סוזוקי לשם (בשוקים מסוימים הוא נקרא גם RH250X) ולקחו את מנוע השתי פעימות מקורר הנוזל מדגם המוטוקרוס, ה-RM250. ב-TS ההספק הופחת ל-31 כוחות סוס ב-7,500 סיבובים לדקה ו-3.2 קג"מ ב-6,500 סל"ד. משקלו היבש של דגם הקרוס היה 111 ק"ג.

הבולמים היו פשוטים יחסית עם מזלג טלסקופי מלפנים בעל מהלך של 250 מ"מ ומערכת ה-FULL FLOATER מאחור עם מהלך של 266 מ"מ. מידות הגלגלים היו 21″ מלפנים ו-17″ מאחור, ומערכת הבלימה כללה דיסק בודד וקטן מלפנים ומערכת תוף מאחור. עוד נתונים: גובה המושב היה 850 מ"מ, היו חמישה הילוכים, התנעה רגלית, מיכל דלק בנפח 12 ל', מצבר של 6V ולוח שעונים ללא מד סל"ד.

בהיעדר אופציות נוספות (למעט ההוסקוורנה WR250 שנחשב למקצועי ויקר יותר והגיע לישראל רק ב-1988), ה-TS250X היה השלב הטבעי הבא לבוגרי ה-TS50X/W הרבים, אם כי הוא לא היה נפוץ כפי שניתן לחשוב. השימוש בזמנו כלל לא מעט שעות כביש ורכיבות שטח מזדמנות, וזה פחות התאים לאופנוע דו-פעימתי שחובב טורים גבוהים. היו גם בעיות התחממות, והבולמים היו טובים, אך לא יותר מזה. הוא בהחלט היה אופנוע שטח טוב, יחסית לאין-תחרות באותם הימים, כל עוד הרוכב הכיר את מגבלות הכלי. ייצורו פסק בשנת 1989, כאשר מחליפו הטבעי היה ה-DR350S מרובע הפעימות, שהגיע בשנת 1990 וגרם לכולם לשכוח את מי שכיכב בראש רשימת דגמי השטח המקצועיים בישראל.

לאותן שנים ה-TS250X בהחלט היה כלי מקצועי שסיפק את הצליל והריח הנכונים לעולם האנדורו של שנות ה-80. עדיין יש כלי אספנות מדוגמים ומשופצים שמסתובבים מדי פעם בשטחי ישראל. אחד הפריטים שהכי מחזיר אותנו אחורה הוא רגליות המורכב על הזרוע האחורית. רגלי המורכב היו עולות ויורדות יחד עם הזרוע – הכי הרגשה של פעם.

בשנות ה-80 היצע האופנועים בישראל היה דליל, וכלל בעיקר את דגמי סוזוקי השונים, שכן סוזוקי הייתה הראשונה לשבור את החרם הערבי על ישראל. אחד מדגמי סוזוקי שכיכבו בארץ היה ה-GN250, קרוזר קטן למתחילים עם מנוע פשוט שידע להסתדר בעיר ולא לאיים, והוא זכה לפופולריות רבה.  

בתחילת שנות ה-80 ניתן היה לרכוש בישראל קרוזר דמוי הארלי, אבל עם מנוע ומכלולים למתחילים. הסוזוקי GN250 נולד בשנת 1981 וחלק את המנוע עם דגם הדו-שימושי – ה-DR250. מנוע עם צילינדר אחד בנפח 249 סמ"ק, 4 פעימות, ארבעה שסתומים ומקורר אוויר. ההספק הצנוע עמד על 22 כוחות סוס ב-8,500 סל"ד והמומנט על כ-2 קג"מ ב-6,500 סל"ד. המנוע כצפוי היה חלש יחסית וסיפק מהירות מרבית של 115 קמ"ש, דרך חמישה הילוכים. האופי שלו היה חלק, לא מאיים ואמין מאוד. ההתנעה הייתה חשמלית, וזה לא היה מובן מאליו באותן השנים. המשקל היבש עמד על 128 ק"ג קלילים.

מכלולי השלדה היו פשוטים עם מזלג צנום, צמד בולמים מאחור, דיסק יחיד מלפנים על חישוק 18″ ובלם תוף מאחור על חישוק 16″. באותן השנים העיצוב המרשים עם צביעה שחורה או בורדו, המחיר הנגיש, האמינות, פשטות האחזקה והטיפולים והסחירות, תרמו לפופולריות מרשימה ולהכנסת לא מעט רוכבים לעולם הדו-גלגלי. הייצור פסק באמצע שנות ה-90, כאשר לאחר מכן הוצג ה-TU250, שהיה המחליף הלא רשמי של הדגם עם אותו המנוע.

עדיין יש יחידות מקוריות על כבישי ישראל, לצד אופנועי פרויקט רבים המבוססים על ה-GN250.

בשנת 1997 הציגו סוזוקי את הפריווינד (Freewind), שניסה להתחרות בב.מ.וו F650 פאנדורו ולהביא משב רוח חופשי ורענן ליצרנית היפנית. 

בשנות ה-90 המושג 'פאנדורו' התייחס לדגמים דו-שימושיים שיותר מתאימים לשימוש כביש עם אפשרות קלה לירידה לשבילים. בשנת 1994 חשפו ב.מ.וו את ה-F650, שמכר בכמויות יפות באירופה ובארצות הברית. בסוזוקי לקחו את הזמן, ובחרו בשנת 1997 להיכנס לנישה הזאת. לשם כך בחרו בפלטפורמת ה-DR650 הוותיקה, עם מנוע סינגל בנפח 644 סמ"ק, 4 שסתומים וקירור אוויר ושמן. ההספק עמד על 47 כ"ס ב-7,000 סל"ד והמהירות המרבית, שהייתה מעט מעל 160 קמ"ש, הושגה דרך גיר של 5 הילוכים.

שלדת עריסה מפלדה החזיקה את המנוע יחד עם הבולמים שהושאלו מה-DR650, רק שפה הם היו קצרים ומונמכים. מלפנים הורכב חישוק 19″ (לעומת 21″ ב-DR) ומאחור חישוק 17″. מערכת הבלימה הורכבה מדיסק יחיד מלפנים ומאחור שבלמו משקל יבש של 162 ק"ג.

אל תצפו כמובן לאלקטרוניקה באותן השנים, אך לפריווינד היה צג LCD מלא ומתקדם לתקופתו ששיקף בצורה אלקטרונית את כל הנתונים. כולם הכירו אז שעונים אנלוגיים, בטח בדגמים הדו-שימושיים, וזה היה חידוש מעניין. העיצוב היה מעניין עם פיירינג שנועד להשיג נוחות בכביש ושילובי צביעה דו-גוונית שהגיעה לישראל גם באדום-ירוק מוזר.

בסוזוקי תמחרו את הפריווינד בכ-15% פחות מהב.מ.וו המצליח, אך למרות שהביקורות היו חיוביות, המכירות לא המריאו בעולם. הדגם נמכר בישראל וזכה להצלחה מסוימת, עד שסוזוקי סיימו את דרכו של הדגם בשנת 2001 ועברו לעבוד על הויסטרום 650 המוצלח שיצא לאחר מספר שנים.

בסוף שנות ה-80 הציגה סוזוקי אופנוע ספורט-תיור הנושא את מנועו האימתני של דגם ההיפרספורט ומכוון למרחקים ארוכים במהירות וברוגע.

בסוף שנת 1987 הציגה סוזוקי דגם ספורט-תיור המתפאר בכך שמנועו, ארבעה צילינדרים בשורה בנפח 1,127 סמ"ק, נלקח מה-GSX-R1100 הספורטיבי והמאיים. בדגם זה המנוע הפיק 136 כ"ס ב-10,000 סל"ד, כ-11 קג"מ ב-7,000 סל"ד, והמהירות המרבית עמדה על סביב 250 קמ"ש. מספרים מעט נמוכים מאותו מנוע של ה-R שהפיק 142 כ"ס, וזאת בזכות קרבורטורים של מיקוני עם קוטר קטן יותר ורכיבי מנוע שונים וזולים יותר. זאת על-מנת לשרת את ייעודו לכביש הארוך והפתוח ולא למסלול המפותל. ל-F היו חמישה הילוכים לעומת שישה ב-R.

למרות ההתפארות באח המהיר והקרבי, המכלולים והארגונומיה שירתו את ייעודו התיורי. בדומה לאח הקטן – ה-GSX-600F – גם פה היה מזלג טלסקופי עם כיול רך, חישוקי 16″, משקל יבש של 245 ק"ג, פיירינג שמנמן, רגלית אמצע, כידון גבוה ומושב ארוך שהיו הרכיבים העיקריים בתפריט. משקף מתכוונן חשמלית היה חידוש אדיר בשנות ה-80, אבל הוא סבל מכשלים ובעיות אמינות רבות. אחת הבעיות העיקריות שלו היתה ההשוואה ל-R1100, משום שבוחנים רבים ציפו שידע גם להשכיב ולא רק להיות נוח בקו ישר, וכתוצאה מכך הביקורות התמקדו בהתנהגות.

שנה לאחר מכן דגם עדכני יותר שכבר שיפר במעט את הבולמים הרכים, הגיע עם זרוע אחורית מעט ארוכה יותר, חידד את זווית ההיגוי ועדכן את הגרפיקה. בארצות הברית הדגם נמכר תחת השם קטאנה 1100. הסוזוקי GSX1100F הגיע לארץ בשנת 1988, ובטח יש עוד מספר אקזמפלרים שמורים, אך פה ובעולם לא זכה להצלחה, בטח לעומת מתחריו בעולם כמו הקוואסאקי ZZR1100 וההונדה CBR1000F. סוזוקי הפסיקו את ייצורו בשנת 1994.